מדוע סופרים חמישים יום של ספירת העומר?
לדברי "ספר החינוך", עניין ספירת העומר הוא להביע ציפייה ודריכות לקראת היום הגדול של מתן תורה: "וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות" הוא אף שואל מדוע אנו סופרים מאחד ועד חמישים ולא אחורה מחמישים עד אחד, ומתרץ "כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן".
הדברים ידועים ונפלאים, אך יש בהם גם קושי משמעותי: הרי לא מדובר במניין ימים לקראת יום ידוע, אלא במניין שבעצמו יוצר את חג השבועות – מלכתחילה, לשבועות אין תאריך קבוע אלא הוא חג שזמנו נקבע על-פי היום החמישים למניין בני ישראל. כיצד ניתן לספור, קדימה או אחורה, לקראת מועד שכל קיומו תלוי בספירה עצמה? אין כאן, לכאורה, "ספירה לקראת" אלא "ספירה קונסטיטוטיבית" – כזו שחג השבועות עצמו תלוי בה.
אולי ניתן למצוא תשובה לכך מתוך דברי הרמב"ן (ויקרא כג, לו), לפיהם ימי ספירת העומר הם מעין תקופת חול המועד המובילה מפסח לשבועות. חג השבועות הוא אקורד הסיום של תהליך יציאת מצרים, כמאמר הקב"ה למשה רבנו "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב). ימי הספירה, המחברים בין פסח לשבועות, הם אפוא מעין חול המועד, ושבועות אף נקרא בדברי חכמים "עצרת" – יום שמסיים ועוצר את ימי החג שקדמו לו.
חג הפסח, מועד צאתנו ממצרים, הוא זמן של לידה: "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ" (יחזקאל טז, ד). כמו תינוק בן יומו, יצאנו לאוויר העולם בדרך נס, בלי כל מעורבות עצמית בתהליך. במצב הזה טרם היינו מוכנים לקבל תורה ולממש את הקשר עם הקב"ה. עבוֹר למתן תורה, היינו צריכים לספור ימים של צמיחה, גדילה והתפתחות – ימים שהביאו אותנו אל הבגרות הנדרשת כדי לקיים קשר מלא עם הקב"ה.
מכאן שהספירה חייבת להיות שלנו. ההתפתחות הרוחנית צריכה לבוא מבפנים כדי שנהיה ראויים לתורה. רק כשאנו לומדים לפנות אל הקב"ה, לבטוח בו ולקוות אליו, כמו ילד הפונה להוריו לאחר שעמד על דעתו, אז אפשר לזכות לתורה. כדי להגיע להר סיני, עלינו לספור את ימי המעבר מקרבן שעורים לקרבן חיטה, ממאכל בהמה למאכל אדם.
אנו רגילים להבין את עניין ספירת העומר והעבודה הכרוכה בה במישור האישי. על כל אדם ואדם להכין את עצמו לקבל תורה, לעשות את עצמו לכלי קיבול ראוי. אך בנוסף על כך, שמא כיום ניתן להבין את הדברים גם במישור הלאומי.
יום העצמאות, יום ה' באייר שנבחר לציין את קום מדינת ישראל, חל מדי שנה באמצע ימי ספירת העומר – ואולי לא בכדי. כמובן שאין להשוות ביניהם, אך בדומה לגאולה של פסח שאז זכינו להיוולד כעם, כך גם במועד קום המדינה זכינו למסגרת לאומית שחסרה לנו משך שנות אלפיים. ואולם, שאיפתנו אינה למסגרת מדינית בלבד, אלא לראות בה את נועם ה' ולבקר בהיכלו, בגילוי ה' עלינו בקרוב.
כדי להגיע לשם, עלינו להתפתח ולהתבגר, כמו בצאתנו ממצרים. כפי שמוטל עלינו לספור את ספירת העומר כדי להגיע לקשר המלא עם הקב"ה, כך גם ביחס אל המדינה: עלינו להתחיל לספור.
כיון שזכינו למדינה יהודית ריבונית, עלינו להתחיל בעבודת ההכנה – במלאכה של תיאום המדינה והעם לייעוד של קשר מלא עם הקב"ה. ועל דרך ספירת העומר, הדבר תלוי בנו: חג השבועות יכול להגיע רק לאחר מלאכת הספירה, וכך עלינו כעת להכין את התשתית הלאומית לגילוי חדש של שם ה' עלינו. אם בפסח נדרשו חמישים יום, כיום כמובן שאין לדעת כמה זמן יידרש למלאכה זו. אך מה שברור הוא שאחריות הביצוע מוטלת עלינו.
לנו, חרדים הנוטלים חלק בעולם המעשה, יש את הזכות וההזדמנות להיות נחשונים במחנה – להשפיע טובה וקדושה בכל מוסד ומסגרת שבהם אנחנו פועלים. בידינו לפעול רבות "בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱ-לֹהֵינוּ" (שמואל ב, י, יב). ככל שנצליח, נזכה לראות "וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו" (שם).
