האמת היא שרק חיכיתי לרגע שיבקשו ממני לקום ולדבר, וכבר הייתי קופץ ופותח בכבוד אכסניה
אך זה לא קרה, ורשימת הדוברים המצומצמת לא כללה אותי. אז פשוט לא דיברתי. נצרתי רגשות ולקחתי איתי את הדברים קרוב ללב, ואנסה לתרגם אותם במילים.
התחלתי קצת מהאמצע, אז נחזור רגע להתחלה.
האירוע היה הכנסת ספר תורה שנכתב על ידי זוג חברים טובים שלנו, לבית כנסת שהקימו על יד ביתם.
שוע, שם בדוי (השם האמיתי יהושע) בחור צעיר ונמרץ, איש משפחה, איש עשייה, ובעיקר חולם גדול מאוד. אך בשונה מהחולמים מתוך שינה, שוע חולם בהקיץ. תוך כדי תנועה הוא חולם, תוך כדי עבודה הוא חולם. סוג כזה של חולם.
האירוע היה מרגש מעצם היותו, אבל משהו שם, ברגעי כתיבת האותיות לצלילי נגינת הלב, והפסיפס האנושי המגוון שסבב את השולחן הלבן שעליו נכתבו המילים האחרונות בספר, גרם לכולם להרגיש שייכים, לעיני כל ישראל הרגיש הפעם קורה במציאות, ולא דבר שרק קוראים עליו, נחלת עבר.
חצי גורן אנושית מאוד הקיפה את ספר התורה, על הדיווחים רכן הסופר, אברך ירא שמיים ואוהב אדם, ובחיוך שמתחיל בעין, הושיט את הקנה הטבול בדיו למי שזכה להיות חלק.
התזמורת ניגנה מכל הלב וביקשה יחד עם הקהל רחמים מאבינו אב הרחמן, עיניים שגדלו על השירים האלה ומאז עזבו את כל שמזכיר או כל מה שדומה, מלאו דמעות של התרגשות.
היה שם משהו טהור, היה שם משהו נכון. רגעים של סיום, והתחלה.
בעוד מספר רגעים יהפכו היריעות לספר תורה. כשחשבתי על כך הבנתי כיצד נוצר כאן מקום לחיבור טהור ואמיתי, סיבת הסיבות לכך שכולם מצליחים להשיל מעליהם קליפות, מסכים ומסכות. ולהרגיש.
הרגע הזה של סיום כתיבת האותיות, הוא רגע שאין דומה לו בחיי הנצח של ספר התורה. זאת הפעם האחרונה שיהיה פתוח ככה לעיני כל ישראל, מבלי משהו שמגדיר אותו, מבלי מחסומים ומעצורים. בעוד מספר רגעים יתעטף במעיל מהודר, ויתעטה ככלה בעדיים. יבנו עליו ארון קודש, וינעלו עליו כספת, ויקימו על כל זה בית כנסת. בית הכנסת ייקרא בשם, ויתפללו בו בנוסח המסוים הזה, וככה שלב אחרי שלב, שכל אחד מרחיק בעוד צעד מאותה התחלה נקייה זכה וברה.
אין ספק, צריך מעיל וצריך בית כנסת וארון קודש הוא חשוב. אך לעיתים העיסוק במעטפת החיצונית לדבר בעצמו, הופך לעיקר, בעוד העיסוק במהות, במה שבאמת חשוב, הופך תפל ומרחיק. ומשכך, דווקא אז, כשעומדים מול הדבר האמיתי, מבלי חוצץ ומבלי קליפה שמפרידה בינינו. דווקא אז מוצאים אנשים את נקודת החיבור שאבדה.
נקודת חיבור בין אדם לא-לוהיו, בין אדם לתורה, בין אדם לחברו, ובין אדם לעצמו.
וזהו גם סיפור על שני אחים. האחד שוקד על תלמודו והופך את התורה לתורתו, בתוך בית המדרש.
והשני מחוץ לבית המדרש, מביא את התורה לעולם המעשה, במשא ובמתן, בחסד ובחיבור בלתי אמצעי עם נותן התורה.
ועכשיו, האח שבחר בחיי תורה בבית המדרש, מסיים לכתוב ספר תורה לאחיו שבחר בחיי תורה בעבודה.
ושניהם חובקים בהתרגשות את הספר, וזה את סיפורו של זה. וחצי הגורן הופך למעגל סגור, עם לב פתוח.
בעיניים עצומות ופנים שוחקות ומלאות בפשטות, מבקשים מהתורה שתגן, מבקשים גאולה שלא מתוך הצער, ולא מתוך הדחק, ולא מתוך הטירוף.
ואני, שכמו בכל שנה מקבל עזרה להתעלות בימי הספירה המקדימים את חג מתן תורה, ובמחזוריות מבהילה שובר את הלוחות שלא במודע שנה אחר שנה, מקבל את אותה רוח טהרה שנושבת בתוכי ברכות ומבקשת מלוכה.
וכמו מלך שצריך לכתוב שני ספרי תורה, אחד שיושב בביתו, והשני שיוצא איתו לעולם. אני שחי את חיי בחוץ, בעולם. צריך וחייב להחזיק בלהיות מלך על עצמי, שליט על מחשבותיי ומעשיי. ולצאת עם ספר התורה בחיקי, קרוב קרוב ללב.
