עולם בלי מוסר

בספרו האחרון מתאר הרב יונתן זקס את פניו של עולם שהציב בלב חיי המוסר לא את החברה אלא את העצמי, ואת המחלות שפשטו בו בשל כך

אולי יעניין אותך גם

'מוסריות' הינו ספרו האחרון של הרב יונתן זקס, שהלך לעולמו לפני כשנה וחצי. אחרי קריירה ארוכה ופורה כרב, סופר ומרצה, בספר זה הוא מתמקד בכל כוחו במה שנראה כתמצית המשימה של חייו: שכנוע החברה המודרנית בצורך שלה במוסר ללא פשרות.

בכל התרבויות, הוא טוען, היו מאז ומתמיד שלושה מוסדות בסיסיים. המדינה שעיסוקה בכוח וחלוקתו, הכלכלה שעניינה יצירת העושר וחלוקתו, והמוסר, שהוא: "הטוב המשותף אשר מגביל את המרוץ שלנו אחרי הרווח האישי ומכוון אותו".

הרב זקס מצביע על כך שבעוד הוגי דעות בכל הדורות האמינו ללא סייג בנחיצות של המוסר לקיומה של חברה חופשית ("את זכויות האדם אפשר להבטיח רק בתוך עם בעל מידות טובות", אמר ג'ורג' וושינגטון, לשם משל), שורת תמורות משמעותיות במאה העשרים הביאו אותנו למצב שבו כבר לא מציבים בלב חיי המוסר את החברה אלא את העצמי. אנחנו חושבים הרבה פחות על אשמה, אחריות או רצון בכפרה; אנחנו מדברים הרבה יותר על 'זכויות'.

בחלק הראשון של הספר 'העצמי הבודד', הרב זקס מתאר כיצד החירות האינסופית והעדר השיפוטיות שממנה אנו נהנים בימינו לא בדיוק תורמת ליותר אושר ובריאות הנפש: הוא מספר על משפחות שאימצו נוהל 'שבת' באחד מימי השבוע (בלי מדיה דיגיטלית) כדי לחזק את החיבור ביניהם, למשל.

בחלק השני הוא מתאר כיצד הפכנו מחברה לאינדיבידואלים, ומדוע שינוי זה…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?