עזרת נשים: מסע בעקבות ההפרדה המגדרית החרדית

במקרים מסוימים זה עובד, שכן למחותנים אין חשק ורצון לעורר מהומה. במקרים רבים אחרים, נשמעות לחישותיהן הארסיות של אחיותיו של החתן, שאגב גם השתתפו בתשלום החדר במלון: אנחנו נשב ליד הבעלים שלנו, האירוע לא של אבא שלהם, וכבר מהומה….

[-מתוך הרשת החברתית]

הסיפור הקטן והיומיומי הזה מוכר מן הסתם ללא מעט אנשים ונשים שהשתתפו אי פעם בשבת שבע ברכות משפחתית. והוא מעלה תהייה אינסטינקטיבית: האמנם? האם בני המשפחה שמאלצים את כלל האורחים להקים מחיצה מייצרים מהומה על לא דבר, או שמא צודקים הם שכן סוף כל סוף, 'אנו חרדים, להזכירכם'? האם זהו עניין הלכתי טהור או שלפנינו נורמה חרדית-חברתית בלבד? ומה ביחס לעירוב מגדרי בחתונה, במקום עבודה? היכן עובר קו הגבול אם קיים כזה בכלל?

הרב יעקב בוצ'קובסקי שחיבר ספר בשם 'תורתו ואומנותו' בנושא, נפגש עמי לשיחה [לא כריאיון] לדיון הלכתי, ופסק כבר בפתיחה ללא הנחות: "האם בחתונה, בשבע ברכות, הגברים מביטים בהתעניינות על הנשים לבושות במיטב מחלצותיהן? את מי אנו מנסים לרמות? הגמרא במסכת עבודה זרה ברורה: אסור ליהנות מיופיה של אשה זרה, ואם באירועים כאלה נערכת השוואה כמעט אוטומטית בין אשתך בחלוק ומטפחת לנשים האחרות המטופחות זו היא בפשטות עבירה על הלכת השולחן ערוך".

נקפוץ אליכם לסעודת שבת

דבריו של הרב נשענים מן הסתם בין היתר על דברי השולחן ערוך החד־משמעיים באבן העזר: "צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד", ומכאן מופיעות הלכות שונות. אלא שמותר לשאול האם אנו אכן 'מתרחקים מן הנשים מאוד מאוד'? 

באחת משיחותיו טען הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ (שכמובן אינו פוסק הלכה) כי הלכות שונות שנפסקו ביחס לנשים אינן רלוונטיות בזמן זה, לא מפני שקיים צורך או חמור מכך רצון לשנות את ההלכה, אלא מפני שההלכה לא הכירה את המציאות של האישה המודרנית. כך למשל אישה פסולה להעיד, אולם אין גבר חרדי שלא ינהל את עסקיו על סמך חתימתה של מנהלת הבנק על אישור המחאה או עסקה בסך חצי מיליון דולר. אישה אינה יכולה לדון, אבל האישה שומרת המצוות של המאה ה-21 עשויה להיות שרה בממשלה, ראשת מחלקה בעירייה, מנהלת בית ספר ענק, או מרצה באוניברסיטה. האם האישה של השולחן ערוך הנשענת בין היתר על דברי הגמרא 'אין דרכה של אשה' וכו', או 'אין כבודה של אשה' וכו' היא הרופאה הבכירה שפוסקת – גם לחרדים אדוקים – הלכות של חיים ומוות דבר יום ביומו?

ובאופן קונקרטי יותר: האם היחס שלנו לנשים בימים אלו, הוא היחס לאותן נשים של הגמרא והשולחן ערוך? דומה כי התשובה ברורה: מלבד דמויות חסידיות קיצוניות נוהגים הגברים החרדים לשוחח עם נשים אחרות בנעימות; מי מאיתנו לא ערך ביקור זוגי אצל אחיו וגיסתו בליל שבת? אצל חברו הטוב ואשתו הצעירה? מי מאיתנו לא יושב לסעודה אצל השווער והשוויגער עם בנות משפחה ואורחות והשיחה קולחת בנחת? ואם זו מציאות חיינו, מדוע לא בחתונה או במקום העבודה?

הרב בוצ'קובסקי אינו חולק על התרחשותם של 'החיים עצמם'. אי אפשר לדרוש מאדם לא לדבר כלל שמא יתפתה ללשון הרע, הוא אומר, בדיוק כמו שאי אפשר למנוע ביקור אצל ההורים בחברת בנות משפחה, או לאסור על עבודה שאין בה הפרדה מגדרית מלאה. מה כן? הוא מבקש להפריד בין שלשה סוגי יחסים: א. אדיבות. ב. חברות. ג. אהבה. בין המינים נדרשת אדיבות, ובין בני זוג קיימת אהבה. האסון, לדבריו, מתרחש כאשר אנשים נופלים לזה האמצעי – 'חברות'. הם אינם מודעים לכך, שהקשר החביב והנחמד בין המינים, עשוי להתפתח בקל לסוג השלישי של יחסי אהבה ומכאן קצרה הדרך לאיסורים גמורים.

מה אתה משדר?

באחד הריאיונות שקיימתי הופיע בחור שניכר ממראהו כי הוא משתייך לקהילה החסידית. הוא הרשים בריאיון ומיד הודעתי לו בסיומו, כי מבחינתי הוא יכול להתחיל מחר. הוא שאל היכן ישב, והשבתי כי הוא יקבל חדר עם שותף. 

שותף או שותפה? שאל.

ייתכן כי תהיה זו שותפה עניתי, אך חרדית. הוא סירב להצעת העבודה ואמר כי מבחינתו מדובר בפגיעה בצניעות.

 [-מנהלת השמת עובדים חרדית בחברת הייטק גדולה] 

לדעתה של תהילה גאדו, דוקטורנטית באוניברסיטה העברית ומלמדת גמרא במדרשה לנשים, נקודת הפתיחה של הדיון מוטעית: "התפיסה של האשה כאובייקט שעשוי לייצר פיתוי היא עצובה. האם לי כאישה, אין במקום העבודה שלי מה להציע מלבד את עובדת היותי שייכת למין הנשי? האם אין בי עולם תוכן נוסף אותו אני יכולה להעניק לשומעיי? מדוע כשאשה עובדת מול גבר ברור כי העניין בו הוא אינטלקטואלי בלבד, ואילו להיפך עוברים היחסים טרנספורמציה מינית?

האם זו אינה היתממות? העולם בנוי כך.

"אני מסרבת לקבל זאת. אם אני כאישה לא משדרת הזמנה ליחסים שאינם ענייניים הם בהכרח לא יתרחשו. אוכל להעיד בצניעות, כי למרות שאיני מסתירה את העובדה כי אני גרושה, לא אירע שפנו אלי באופן לא ראוי. בסופו של יום השאלה היא 'מה אתה משדר'".

שרה קרויזר מייסדת שותפה ומנכ"לית ארגון 'הנני – לא תשתוק' – מוסיפה כי יחסים נורמלים ותקינים במקום העבודה התנהלו מאז ומעולם בין המינים, ובכלל, בסופו של יום, הפרדות מגדריות גם לא ממש עוזרות: "החברה החרדית מקצינה ומחזקת את ההפרדה, אך הנתונים של משרד הרווחה והביטחון החברתי מראים שבחברה החרדית נפגעים לפחות ואף יותר מבציבור החילוני שאינו שומר על ההפרדה. כשאנחנו לוקחים בחשבון שהחברה החרדית היא בתת־דיווח, ניתן לשער שהמספרים האמיתיים של הבנות שנפגעות אף גבוהים יותר".

ומה עם ההפרדה הדיכוטומית בבתי הספר?

"על פי הנתונים, בגילאים הצעירים יש יותר פגיעות מדווחות בבנים חרדים מאשר בבנים באוכלוסייה הכללית. בכלל, מבחינה סטטיסטית גברים פוגעים יותר מנשים, ובגלל ההפרדה, יש יותר זמינות של קורבנות זכרים. זה נורא, אבל זה פשוט אומר שהיצר הרע קיים בכל מקרה, גם אם מעלימים לחלוטין את הבנות מהשטח, ושצריך לחנך ליראת שמים ולבין אדם לחברו בצורה הרבה יותר חזקה, ולא להתרכז כל כך הרבה בצניעות ובקדושה".

העובדה שמתייחסים לנשים כאל היצר הרע האולטימטיבי ומעלימים אותן מהמרחב, היא מדגישה, "יוצרת אצל הנשים מורכבות גדולה. איך נערה אמורה להתייחס אל עצמה ואל גופה? כאל חפץ מפתה? משהו לחשוש ממנו? אישה היא לא "אחר" והיא לא "יצר הרע", והיא ראויה ליחס של בן אנוש".

אז אם היחסים עשויים, אם רק תרצו, להיות קורקטיים – מדוע איפוא החסיד שבפתיח התנגד לישיבה בחדר אחד עם אישה? גאדו סבורה כי מדובר בחיזוק הזהות השבטית. הבחור החרדי שנטש את הכולל לטובת היציאה לעבודה מבקש לשמר את הזהות החרדית שלו ואת זאת הוא עושה על ידי שמירה על אלמנטים מוכרים כמו ההפרדה המגדרית. בכך, היא מסבירה, הוא מפגין את נאמנותו לקהילה. במילים אחרות, ההחמרה אינה הלכתית, היא זהותית. 

שהשמחה במעונו

זה התחיל ממחיצות נמוכות, המשיך למחיצות גבוהות מרושתות, בהמשך הן הפכו לאטומות ללא חורי הצצה, וכיום יש מקומות שההפרדה בחתונה היא באמצעות שני חדרים, אנחנו כל כך מסוכנות? היכן זה ייגמר?

 [-מתוך הרשת החברתית]

גם החרדים המודרנים, החדשים, או כל הגדרה רלוונטית אחרת – יודו כי את ילדיהם הם יחתנו באירוע נפרד. לא קיים בנמצא חרדי מודרני שינהג אחרת. יש שיאמרו שאם אכן יימצא אחד כזה, מניה וביה מתברר כי הוא אינו חרדי וכי מעולם לא היה שייך לחברה החרדית, גם לזו המודרנית. מדוע נתפסת סעודת שבת עם בני זוג נוספים כאירוע לגיטימי, כמו גם יציאה משותפת למסעדה – אך חתונה בישיבה מעורבת [ללא ריקודים מעורבים] מצויה תחת טאבו? מספר חרדים עובדים שרואיינו לכתבה זו הודו בפה מלא כי תשובה טובה אינה מצויה בידם: "אני חי בקהילה חרדית, וכך מקובל. אינני יכול להיות שונה מכולם ולהזמין אנשים לאירוע מעורב". אך את אותם אנשים ונשים בדיוק, הנך מזמין לביתך או למסעדה יוקרתית ושם אינכם יושבים בנפרד? אני מקשה, "ככה זה. אנחנו חלק מקהילה, וכך מקובל בקהילה". 

איך התקבע האיסור המוחלט של ישיבה מעורבת בחתונה – להבדיל מריקודים אז ניתן להציב מחיצה – בחברה החרדית? הנה קצת רקע הלכתי חשוב. לא ארוך מדי. 

הגמרא במסכת סוכה מספרת כי בשמחת בית השואבה נהגו לעשות הפרדה בין המינים ונשים שהו למעלה, וגברים למטה. הסיבה להפרדה היא חשש קלות ראש. בעקבות הלכה זו קבעו גדולי הפוסקים כי כאשר מתקיים אירוע ללא הפרדה מגדרית, אין לברך 'שהשמחה במעונו' שכן אין שמחה במקום עבירה [למשל ספר חסידים; בית חדש ועוד]. הרציונל נראה ברור: מאחר שנדרשת הפרדה מלאה בין המינים מחשש קלות ראש, ישיבה מעורבת גוררת את יצר הרע ואין במקום חטא כזה מקום לברכת 'שהשמחה במעונו'.

אלא שדבריהם של שני פוסקים גדולים, בהפרש של מאות שנים ביניהם, מציגים לנו תובנה חדשה ומרתקת.

רבי מרדכי יפה, בעל 'הלבוש' ציטט את דברי ספר חסידים ועל כך כתב: "ואין נזהרין עכשיו בזה, ואפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כל כך, דדמיין עלן כקאקי חיוורא [כאווזים לבנים], מתוך רוב הרגלן בינינו וכיוון דדשו דשו". פסקו של הלבוש הותקף מכל עבר, עד לרמה שאחד הפוסקים טען בביטחון כי: "ודאי תלמיד טועה הוסיף בדברי הלבוש, אבל הלבוש ח"ו לא כתב זאת מעולם". אלא שטיעון זה 'לא מחזיק מים', ועל כן פסק הרב שריה דבליצקי שאם ישובים המינים ביחד, על אף שאין לעשות כך לכתחילה – ניתן לברך 'שהשמחה במעונו' ו"אין להוציא את דברי הלבוש מחזקתן".

איך שלא יהיה, נראה כי תובנה סוציולוגית מרתקת מופיע בדברי הלבוש: האיסור על צניעות אינו אובייקטיבי ומוחלט אלא הוא תלוי זמן ותרבות: כאשר האישה אינה מצויה בין האנשים [וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות אישות, שיש לאישה לצאת 'פעם או פעמיים בחודש' מביתה] ההיתקלות או האינטראקציה איתה אסורים שכן הם פוגעים בהפרדה הדיכוטומית בין המינים ועלולים להביא לידי קלות ראש ועבירה. אכן כאשר האשה מצויה בין האנשים ואינטראקציה ביניהם מתקיימת על בסיס יומיומי, אין לחשוש מהרהורי עבירה.

אגב, אבחנה זו מוצאת ביטוי בעוד הלכות רבות השייכות לדיני צניעות. אין זה מאמר הלכתי ועל כן אציין רק שתי דוגמאות בקיצור נמרץ: א. המחצית השקל בחפשו לימוד זכות והיתר להרגל השיחה היום עם האשה כותב: 'שעתה בכובד הגלות וקישוי הפרנסה הנשים עוסקות במשא ומתן – אין כאן חידוש בראיית הנשים, והוא דבר המורגל, והוא הדין במרבית השיחה יש לומר שלא יתפעל האדם לבא לידי הרהור מחמת ההרגל'. ב. אשה נשואה שנצפתה נפגשת עם גבר אחר לא נחשבת ל'עוברת על דת יהודית' מאחר שבימינו אין זה מן הנמנע שגבר ואשה נפגשים במקומות נופש או יוצאים לטיול ואין המעשה בעיניהם בגדר פריצות [מתוך פסק בית דין רבני בימינו].

אפשר שתובנות אלו עמדו בבסיס פסקו הלא מוכר [ברחוב החרדי] של הפסוק הרב משה פינשטיין באגרות משה. לדבריו, איסור התורה בעירוב מגדרי שנלמד משמחת בית השואבה הוא רק באירוע הדומה לו, כלומר במקום של קדושה, או בהתאספות שהיא מחויבת על פי דין. אכן, "במקום קיבוץ לדברי הרשות, ואף בחתונות [ללא ריקודים כמובן, א.ה], מסופקני אם יש האיסור זה באופן שליכא חשש ייחוד, ויותר נוטה לומר שליכא לאיסור זה".

בחתונה של סבא לא היו מחיצות

נכדו של אחד מגדולי הדורות הקודמים שח בפניי, באופן אנונימי כמובן, כי בחתונת זקנו לא הייתה כלל הפרדה. אדרבה, החתן והכלה ישבו האחד ליד רעותו בשולחן המזרח והאורחים הופיעו, טעמו מהתקרובת, איחלו מזל טוב וכל זאת ללא כל מחיצה או גדר. עדויות נוספות על גדולי הדורות שלא הקפידו בכך מופיעות בספרות ההלכתית [למשל שו"ת שיח נחום].

שרי קרויזר מספרת על זכרונותיה מישיבת חברון בשכונת גבעת מרדכי בירושלים. לדבריה, ההפרדה המגדרית בשמחת בית השואבה ובשמחת תורה הייתה הרבה פחות משמעותית מזו של היום, "בעבר עזרת הנשים הייתה באותה קומה של עזרת הגברים, המחיצה הייתה נוטה ליפול לתוך עזרת הגברים והיו צריכים לדחוף אותה חזרה. הילדות היו יושבות בתוך עזרת הגברים, מעבר למחיצה. ברחבה בחוץ כמובן שלא הייתה הפרדה. הרגשנו חלק מהשמחה, למרות שהיום עזרת הנשים מרווחת הרבה יותר ומאפשרת תצפית מלמעלה". היא מאמינה שהנהגות מהציבור החסידי חדרו לציבור ואלו יצרו עודף ריחוק וזרות שיש בו נזק.

הרב בוצ'קובסקי מסרב לקבל זאת, "מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום ויהיה ריחו נודף? אינני יודע אם כך היה, אבל אם יש לפנינו עבירה מפורשת של התבוננות ביופיה של אשה ובבגדיה, את מי אנחנו מרמים"?

תהילה גאדו מסכימה שחתונה שונה במהותה ממקום עבודה. לבה של הסוגיה בעיניה נעוץ בשאלה – מה באנו להפגין. האם את היותי אדם, בן אנוש עם יכולות ורפרטואר אינטלקטואלי או את עובדת היותי אישה עם כלל המשמעויות הנלוות לכך: "לפני שבועיים הייתי באירוע מוזיקלי – הייתה שם מוזיקה מעולה. במהלך ההופעה עלתה זמרת לשיר – היא שרה מדהים. היה לה קול נדיר, שמימי. רק מה, היא לבשה בגד המסתיר ומגלה בו זמנית. זה לא רק חוסר הצניעות אלא העובדה שעיניהם של השוהים במקום נמשכות למראה. ושוב, היא שרה כל כך יפה, והמוזיקה מסביב הייתה נהדרת, ואני אומרת לעצמי: מה חסר לך שאת צריכה להבליט דברים שלא לשמם התכנסנו? אני לא רוצה להתעסק באיך את נראית! אני רוצה להתמכר למוזיקה שלך. גם חתונות חרדיות עם שלל התלבושות הבולטות, מחמיצות במקרים רבים את האירוע שאליו התכנסנו".

חרף הדברים ברור לכל כי נורמת ההפרדה בחתונות השתרשה ברמת 'המובן מאליו שאינו צריך הצדקה'. נסו רק לדמיין את תגובת ראשי הישיבות הגדולות ומנהלי הסמינרים לחתונה בה יושבים הקרואים במעורב. ניתן להניח שאפילו הדמיון הזה יוצר תחושה לא נעימה במיוחד. השאלה היא מדוע? לאן נעלמו העדויות והפסקים האחרים?

ההבנייה החרדית

אחד המושגים הבסיסיים במדע הסוציולוגיה הוא מה שכינו ברגר ולקמן בשם 'הבנייה חברתית'. לדידם, הסדר החברתי לא מורכב ממבנים חברתיים מוקדמים ויציבים המשפיעים עלינו בני האדם, אלא להיפך, לפנינו יצירה אנושית רציפה, אותם בונים בני האדם. אלא שהיצירה הזו עוברת שלבי מיסוד עד שלאותם בני אדם נראה כי התופעה שלפניהם הייתה מאז ומעולם, ואין לה כל זיקה למעשה אדם. כך למשל הפער בין תפקידי הגברים לנשים. בעיני רבים נעוץ פער זה בשוני כמעט ביולוגי שנהג מאז ומעולם. ברגר ולקמן סבורים כי זו בסך הכל יצירה מוקדמת שלנו בני האדם, אלא שהתמסדותה של ההכרה כי לגבר ולאשה תפקידים שונים, והיותה חלק בסיסי בחינוך ובחיברות המגדריים שלנו – הובילה אותנו לתפיסה [המוטעית] כי נבדלות זו הייתה מאז ומעולם ואפשר שהיא אפילו טבועה בנו ביולוגית. כך גם ביחס לאלמנטים 'טבעיים' נוספים בחיינו כמו אכילה בסכו"ם ולבישת בגדים.

מה התרחש באירוע שלנו? שתי הבניות חברתיות הפוכות מרתקות: ההבנייה החברתית שתוארה לעיל. הפער הבלתי נתפס בין גברים לנשים במשך כל ימי הביניים וגם בעת החדשה, חווה תפנית דרמטית במאה וחמישים השנים האחרונות, כנראה בשל תהליכי חילון, מודרניזציה והמהפכה הפמיניסטית, וכיום איננו יכולים כלל לשאת את המחשבה שאשה אינה יודעת קרוא וכתוב, בוודאי שאינה מסוגלת לחבר ולפרסם ספר, אסורה בהצבעה בבחירות, נדרשת שלא לעבוד לעולם מול גברים ואינה יכולה לצאת מביתה מלבד פעמים ספורות בחודש. נדמה לנו, כי כך היה מאז ומעולם, וכי זה הוא הסדר החברתי הנכון.

מאידך, מתרחשת הבניה חברתית חרדית הפוכה ביחס לאירועים בהפרדה למשל, טאבו מוחלט, שנדמה שהיה מאז ומעולם וכי לפנינו איסור חמור לדעת כל הפוסקים – מלבד אלו הליברלים המשתייכים לדתיות־הלאומית המתירנית. נסו כפי שהודגם, לדמיין את תגובת ראשי הישיבות הגדולות ומנהלי הסמינרים לחתונה נטולת מחיצות. אלא שהבניה זו כאמור היא רק הבניה. היא איננה איסור מוחלט לכלל הפוסקים כפי שנדמה לנו באופן טבעי. לא מעט פוסקים חשובים כאמור, תולים את דיני הצניעות בזמן, במקום ובתרבות.

עזרת נשים

"פלח גדול של נשים חוו שינוי איטי ושקט של נורמות חברתיות שהוביל לחברה היררכית דו־מעמדית. מספיק נשים (דתיות, מסופקות מתפקידינו אך חוששות מהמגמות הקיימות) כבר השמיעו את קולן, ומספרן רב מדי מכדי להיתפס כחריגות. נשים החיות בשלום עם התפילה מאחורי המחיצה כועסות על החוסר במזגן, במקום, או במיץ ענבים לקידוש. על חוסר הכבוד. הן מספרות על ניסיונותיהן לדבר על זה, ועל השתקות חוזרות ונשנות".

 [חנה חוה פרטון, טיים-ישראל, צוטט ותורגם אצל ל' נוביק, מחיצה, הפרדה בחברה]. 

"המצב היום בבית הכנסת רע. נקודה", אומר תהילה גאדו, "ראשית מועבר פה מסר לנשים כי אתן אינכן רצויות בבית הכנסת. אתן לא חלק מהקהילה. קהילה בנויה מנשים וגברים ולא ייתכן שהן יודרו. בשכונתי מתפרסמות לא מעט מודעות המכריזות על קידוש בבית הכנסת 'לגברים בלבד'. במקרים כאלו אני אינני מכינה עוגה באופן עקרוני. אם האירוע הוא לגברים בלבד – אני לא חלק ממנו". 

הרב בוצ'קובסקי סבור כי נשים כלל אינן מודרות מבית הכנסת. הן פשוט אינן מגיעות. בימים הנוראים כשנשים מגיעות, נעשים מירב המאמצים על מנת לאפשר מקום מרווח ונוח. "הריצה הזו אחר שוויון בין הנשים לגברים פסולה בעיניי".

מדוע?

"כי אין שוויון בין גברים לנשים. התורה אומרת את זה והמציאות זועקת את זה. אשה איננה פחותה בערכה מגבר אבל מעמדה נמוך יותר. אין שוויון בקטע הפיזיולוגי ואין שוויון מעמדי. לא לחינם היו 48 נביאים ורק 7 נביאות. כאמור, זו לא רק התורה, ראה את ההתנהגות בין גבר לאשה בכל מגזר, ראה את הפוליטיקה. זו מציאות ומי שמתכחש לה עוצם את עיניו". 

גאדו ממאנת לקבל את דבריו של הרב, "איך יבואו נשים אם הדלת סגורה"? היא מספרת על חופשת שבת ביישוב מרוחק, וכשביקשה להתפלל כהרגלה בליל שבת בבית הכנסת התברר כי הוא סגור. "זה קורה באופן חריף בלילות שבת אצל האשכנזים אבל גם אצל הספרדים ניתן לפגוש במציאות כזו. באופן כללי ככל שבית הכנסת הספרדי יותר משתכנז כך יש פחות נשים. כל מי שיטייל בשכונות חרדיות בליל שבת יוכל להבחין כי הרחובות מלאים בנשים חרדיות מפטפטות. למה? הן לא רוצות להתפלל? האם הן אינן יהודיות? הסיפור הדתי לא קשור אליהן?".

ומה אומרים הפוסקים? הרב יחיאל יעקב וינברג בעל השרידי אש מציין כי, "אמנם רבני אונגארן מחמירים מאוד ודורשים שהמחיצה תהי[ה] גבוהה למעלה מראשי הנשים, ועוד מרחיקים ללכת ודורשים שבאם אין בביהכ”נ מחיצה כזו אסור להתפלל שם, ואסור לנשים לבוא ולהתפלל ומוטב שישארו בבתיהם. וודאי שכוונתם לטובה, לשמור על הצניעות כפי שהיתה נהוגה בדורות הקודמים", אבל הוא סבור שהזמנים השתנו, "אבל בזמננו נשתנה המצב ונשתנו הטבעים, והנשים אם תשארנה בבית ולא תבואנה לביהכ”נ תשתכח מהם תורת היהדות לגמרי, ובוודאי שאסור להדיחן ולהרחיקן בגלל חומרא יתירה שאין לה יסוד מוצק בש”ס ופוסקים… ובזמננו הנשים מקפידות מאוד אם מרחיקים אותן מבתי התפילה, והליכה לתפילה בביהכ”נ היא בזמננו קיום היהדות לנשים ולאמהות".

אז מה לעשות? אולי הפשרה של הרב יעקב אריאל מגדולי הרבנים של הציונות הדתית עשויה להיות הפתרון. הרב מדגיש כי, המסורת של צניעות ביהדות לא רואה בעין יפה תערובת של נשים וגברים, והוא אף מחמיר ביחס לחתונה מעורבת, אבל ביחס לסוגיית המחיצה בעת דרשת הרב בבית הכנסת, הוא אומר כי אף שיש המקפידים להניח את המחיצה גם בשעת דרשה תורנית המתקיימת בבית הכנסת, נראה שיש לשקול היטב האם הנזק שבה אינו עולה על התועלת. 

הניסיון מעיד, אומר הרב, שנשים היושבות מאחורי מחיצה חשות את עצמן מרוחקות מהמתרחש בביה"כ מה שמקשה על ההקשבה למרצה, ולא פלא שנשים מוצאות את עצמן שקועות בפטפוט בזמן הדרשה וגורמות להפרעה, וזאת שלא באשמתן. "וכדי למנוע זאת", מעיד הרב, "הקפדתי שהגבאים יגוללו את המחיצה בזמן הדרשה, על מנת שנשים תוכלנה להקשיב לה כי המחיצה בזמן זה אינה הלכה אלא מנהג טוב".

בשורה התחתונה נראה כי הבניות חברתיות הן בשינוי מעמד האשה מחד – גם ברחוב החרדי האדוק – והן מאידך בקיום הטאבו החרדי המובן מאליו ביחס לאירועים מעורבים – מעלות הרהור בהקשר לחומה הגבוהה שהוצבה על ידינו, החרדים, בין המינים; האם היא אכן נצרכת בכל הזירות, והאם אין לה השלכות שליליות שחומקות מעינינו?

קרדיט ציור שער: מאוריצי גוטליב