בין מקלחות הילדים בערב ובין המדפים באושר־עד, בין חתונות מרובות משתתפים לפשקווילים מרובי מילים, בין טלפון מהמורה רחל לטלפון מקבר רחל – החיים החרדיים מלאים ברגעים שדורשים לא מעט חוש הומור כדי לשרוד. אבל מה קורה כשהומור לא נשאר רק בבית, אלא עולה על הבמה?
שלוש קומיקאיות חרדיות – הניה שוחט, מיכל לויטין והניה בל – כבר מזמן הוכיחו שצחוק הוא לא רק אמצעי לבריחה, אלא גם כוח שמשנה מציאות. הן הולכות על החבל הדק שבין צניעות לפרובוקציה, בין הומור פנימי לבדיחות שמצליחות להצחיק גם את מי שמחוץ למגזר.
איך הן כותבות בדיחות בלי לעבור גבולות? מה באמת מצחיק נשים חרדיות? והאם אפשר בכלל להתפרנס מלהיות מצחיקה בעולם שבו מותר להיות מצחיקה – אבל רק עד גבול מסוים? יצאנו לברר .
מיכל לויטין: "אפשר לדבר על הכל במגזר, רק בפורמט המתאים"
אז הלכתי לפסיכולוגית, פסיכולוגית קלינית.
היא שמה לי שעון, אומרת לי שיש לי 45 דקות, וכשהוא מצלצל נגמר הזמן.
שמה לי טישו, אומרת לי "זה חינם, תתחילי לקחת", אז התחלתי לקחת.
ויצאנו לדרך.
אני מספרת לה שהכל עלי ויש לי חרדות, עושה לי "אה אה".
שאלתי אותה "מה זה אה אה?", אמרה לי "זה אומר שאת צריכה להמשיך לדבר".
המשכתי לספר לה על הילדים שלי שאני הולכת…
