קרב מוחות: ההיסטוריה והפרקטיקה של הלוחמה הפסיכולוגית

"האי!" נשמע קול גבר קורא בשם האישה. "מי קורא לי? בתי? אשתי? אביך נמצא בחזרה איתך בבית, בתי. בעלך נמצא בחזרה עמך בבית, אשתי. אבל גופי איננו… אני מת, משפחה שלי, אני מת!".

בקול בוכים המשיך הקול המהדהד לספר איך הוא נמצא בגיהנום, וכמה חסר טעם היה מותו. הוא הוסיף וסיפר כי כשהבין שהמוות הזה חסר טעם, היה מאוחר מדי.

במסורת הווייטנאמית, נשמה מעונה שכזו היא אחד הדברים שהכי יפחידו את המאזין. על פי אמונתם, המת חייב להיקבר באדמת מולדתו ואם לאו – נשמתו תנדוד לנצח ולא תמצא מנוח.

"חברים שלי!" המשיך הקול המהדהד, המעונה, לקרוא, "כשעודכם בחיים, עדיין יש סיכוי שתוכלו להתאחד עם אהוביכם! אתם מבינים מה אני אומר? לכו הביתה, לכו הביתה חברים, אם לא…. סופכם יהיה כמוני! לכו הביתה חברים!".

החשש למות ולא להיקבר כראוי מושרש כל כך בתרבות הווייטנאמית, והאמונה בסבל שהנשמה חווה בשל כך, הטילה אימה על מי ששמעו את הקולות הללו לראשונה. עד היום, אנשים בוייטנאם עשויים להסתובב בסופי שבוע ולחפש את מתיהם אשר מעולם לא נמצאו מאז המלחמה מול ארצות הברית, בשל החשש העמוק שהנשמה שלהם סובלת. ואיזה וייטנאמי מסורתי יסכן את עצמו בגורל דומה?

על אף עזות ליבם הידועה, חיילים רבים בווייט-קונג, צבא-הגרילה של צפון וייטנאם שלחם נגד ארצות הברית ודרום וייטנאם במלחמת גרילה מתישה שבה ניצח לבסוף, בחרו להקשיב לרוח. הם עזבו את עמדותיהם ושבו לכפריהם, ולעתים ערקו מהצבא.

לרגע קט יכולים היו אנשי מחלקת המבצעים הפסיכולוגיים של צבא ארצות הברית, הידועה בשמה המקוצר PSYOP, לחכך ידיים בהנאה. מבצע 'נשמה נודדת', הלוחמה הפסיכולוגית הזו שהם הפעילו בניסיון לשכנע את האויב הווייטנאמי שזוהי טובתו שלו לעזוב את מחילות הלחימה, הראה תוצאות מסוימות. במשך שבועות עבדו במחלקה על המבצע הזה, והקליטו את 'קלטת הרוחות מספר 10', אותה שידרו אחר כך מרמקולים שהוצבו במעבה הג'ונגל. המטרה הייתה הפעלת המסורת הווייטנאמית נגד המחזיקים בה, בתקווה לחסוך חיים של חיילים אמריקאים. הרמקולים הוצבו במקומות שונים, כשלעיתים הם הוצבו על מסוקים שריחפו מעל היער במטרה להביא את הקולות לאזורים רבים ככל הניתן.

בצורתו המקורית המבצע הזה עבד רק לזמן מוגבל. ברגע שחיילים ששמעו את הקלטת היו כבר מודעים לכך שזו הקלטה, הם לא ברחו אלא הגיבו בירי לעבר מקור הקולות. עם זאת, אפילו במצב הזה עדיין נרשמה הצלחה מסוימת. החיילים האמריקאים הבינו שהשמעת הקול תמשוך ירי לכיוונם, הם הסתתרו היטב והכינו מסוקים שכבר היו באוויר לזיהוי מקורות הירי ולתקיפת היורים באופן מיידי.

לוחמה פסיכולוגית היא "כל הצעדים הלא אלימים שננקטים במהלך מלחמה כדי להשיג ניצחון", כפי שמגדיר בריאיון עם 'המקום' ד"ר רון שלייפר, מרצה בכיר לתקשורת באוניברסיטת אריאל ומומחה ללוחמה פסיכולוגית. זהו אמצעי לוחמה ותיק, המוכר היטב גם בישראל. ללוחמי הלוחמה הפסיכולוגית יש שלושה קהלי יעד מרכזיים: קהל הבית, האויב, ואלה הנייטרליים.

בראיון שנתן בעבר לד"ר אורי מילשטיין תמצת שלייפר את היעדים העיקריים בלוחמה הפסיכולוגית לכדי משפט אחד: "האומנות של איך להפוך את החיילים שלך לפטריוטים ואת חיילי האויב לפציפיסטים".

העם היושב בציון חווה לוחמה כזו נגדו עוד מקדמת דנא. וכי מי לא יזכור את האויב מדרום אשר התרברב והפגין כוח אל מול ישראל יום יום, כשהוא מתגרה בצבא ישראל?

"למה לכם להילחם", הוא שאל, "הרי כבר הוכחתי שיש לי כוח שיכול להסב לכם אבידות קשות. ובנוסף, בשביל מי אתם נלחמים? תראו מי המנהיג שתחתיו אתם מתכנסים. הרי הוא הופך את כולכם לעבדים!"

והעם היושב בציון נבהל ומהסס לצאת למלחמה שתחסל את האויב המציק.

זהו כמובן גוליית הפלשתי שהצליח, כפי שמספר הנביא בספר שמואל א', להטיל מורך בלבבות ישראל בטרם קם דוד המלך ונלחם בו. זהו גם, ככל הנראה, מקרה הלוחמה הפסיכולוגית המוקדם ביותר שתואר אי פעם, כזה שאף הצליח למשך זמן מה.

לוחמה פסיכולוגית שירתה צבאות לאורך כל ההיסטוריה, אך רק ממלחמת העולם השנייה היא הפכה לטקטיקה צבאית מוגדרת. זו הייתה הפעם הראשונה שלנושא יוחד גוף צבאי שמתמקדת רק בלוחמה זו, כפי שקיימת בצבא ארצות הברית מאז ועד היום. מטרתה: לנסות להפחית את הדם הנשפך, הן של חיילי הבית והן של האויב.

"קודם כל צריך לשכנע את קהל הבית שהמלחמה נחוצה וחיונית", אומר שלייפר, "וזה לא רק עניין של אגו או פוליטיקה, כיוון שאם קהל הבית לא ישתכנע לא ניתן יהיה לקיים את המלחמה. הרי הדרישות מקהל הבית בשעת מלחמה הן מאד גבוהות: האזרח נדרש לסכן את חייו, נדרש לשינוי סדרי עדיפויות כלכליים, נדרש להרבה דברים, אז כדאי מאוד שהוא יתמוך במערכה".

קהל היעד הבא הוא האויב, שהוא הכי קשה לשכנוע. קהל יעד חשוב נוסף הוא מי ששלייפר מכנה "הנייטרלים – כל מי שלא קשור ישירות למלחמה אבל יש לו השפעה, דהיינו ארצות הברית ואירופה".

בדרך להעברת המסר ניתן למקד אותו עוד יותר בתוך שלושת הקהלים הללו. "ככל שנצייר יותר מעגלים ככה המסר יהיה יותר ממוקד וזה טוב", מסביר שלייפר, "יש אזרחי אויב שאינם עוינים, או שלא במעגל הראשון של העוינות; אפשר לחלק בין זקנים לצעירים או בין דתיים לחילונים. ככל שיש יותר פילוח כך המסר יותר ממוקד ויש לו יותר סיכוי להשפיע".

כך, הוא מדגים, גם אזרחי עזה באשר הם ייכנסו תחת קהל היעד הגדול: האויב.

"מבחינת הקושי, הכי קל לדבר עם האזרחים שלך", אומר שלייפר ומחדד, "הכי קל יחסית. לדיקטטורות הרבה יותר קל להפעיל לוחמה פסיכולוגית כי הם שולטים באמצעי התקשורת ואז הם יכולים לדבר עם הקהל שלהם. משטרים כאלה מחזיקים משרדים או מיניסטריונים ממשלתיים לצרכים האלה, כך שזה לא גוף שמתחלף ולך תתחיל לחפש מדפסת או הכשרה מקצועית עבורם. אלה משרדים שקיימים כל הזמן, והידע והניסיון שלהם נשמר ונצבר".

מנגד, הפנייה לאויב היא הקשה ביותר. "האויב יודע שאתה מנסה להשפיע עליו. לכן אתה צריך להתגבר ולתת לו מסרים כאלה שבכל זאת יצליחו לשכנע אותו, למרות שהוא יודע שזה נגד האינטרס שלו. זו פסגת הלוחמה הפסיכולוגית". 

שלייפר מדגים ממלחמה ישראלית בעבר, "לשכנע את ישראל לסגת מרצועת הבטחון בלבנון זו פסגת הלוחמה הפסיכולוגית. כיוון שאנחנו יודעים שברגע שניסוג משם יוכלו לתקוף אותנו ולא נוכל לעשות הרבה אבל אנחנו אומרים: כל כך גרוע היום שחייבים לצאת למרות הכל. זה שכנוע מוצלח שנותן דוגמה על איך לשכנע את האויב למרות שהוא מבין שזה נגד האינטרס שלו".

אמצעי הפנייה אל האויב יתבצעו במספר דרכים: ראשית, באמצעות כלי התקשורת. שידורי רדיו שהאויב יאזין להם או ידיעות שייכתבו בכלי התקשורת. דרך נוספת שנעשה בה שימוש נרחב הוא המטרת עלוני תעמולה על האויב. השידורים, כמו גם העלונים, ישתדלו ליצור דה-מורליזציה בקרב האויב. הפצת מידע מפחיד על יכולות המדינה מול האויב, היא אסטרטגיה יעילה בהקשר הזה. ההילה שבנה לו 'המוסד' במהלך השנים היא דוגמה מצוינת לכך. ישנם אנשים בקרב האויב אשר רק איזכור שמו של ה'מוסד' יעביר בהם פחד עצום. עוד אסטרטגיה שמוכרת עוד מהעת העתיקה היא מחיקת או עמעום זהותו של האויב. כך ארצות כובשות שינו את שמות המקומות שכבשו, כאשר דוגמאות מוכרות ממקומותינו הם שינוי שמה של ירושלים ל'איליה קפיטולינה' ושינוי שמה של יהודה ל'פלשתינה', שתיהן פעולות שנעשו על ידי הרומאים. בימינו, אחד מאמצעי הלוחמה הפסיכולוגית החזקים ביותר הם הרשתות החברתיות, שמשמשות את האויב להפצת שמועות ולערעור תפיסת המציאות של מי שהוא לוחם מולו, במטרה ליצור דה-מורליזציה ולטשטש את ההבנה של מיהו ידיד ומיהו אויב.

ללחוץ על נקודות התורפה

נקודת המוצא של כל לוחמה פסיכולוגית היא הבנה פסיכולוגית עמוקה של האויב. המטרה היא זיהוי הנקודות הפגיעות ביותר אצל האויב, במטרה ללחוץ עליהן. פרופ' אריק רוברטס מאוניברסיטת סטמפורד, מתאר את שתי נקודות המחקר העיקריות שעל מדינה לבצע בבואה ללחום פסיכולוגית נגד האויב: הראשונה, כיצד ניתן לתמרן את פחדיהם של אנשים בודדים. והשנייה, כיצד ניתן להגביר באופן שיטתי את המתחים של המלחמה. 

"לוחמה פסיכולוגית", מפרט רוברטס, "מנסה לערער את מכונת המלחמה באמצעות מתקפות על הפרטים בתוך המערכת, תוך ערעור אידיאולוגיות פוליטיות באמצעות מניעים אישיים. לוחמה פסיכולוגית מתמקדת בערעור היציבות של האויב על ידי ניצול המאפיינים האישיים ביותר של טבע האדם באופן מדעי. רגשות שנחשבים לעתים קרובות לחלקים הגרועים והפגיעים ביותר בטבע האנושי – כמו פחד, שנאה, הונאה, כאב, השפלה ובדידות – מנוצלים באופן שיטתי עד שהאויב מדוכדך מכדי להמשיך בהתנגדות".

בפסיכיאטריה הקרבית, זו המתמקדת בחיילים הלוחמים, בוחנים את ההשפעות הפסיכולוגיות של הלוחמה על הפרט. דוגמה עכשווית אפשר לראות בפעולות ישראל בצילום עזתים הנכנעים לחיילי צה"ל, כשהם מופשטים מכל בגדיהם העליונים. התמונה הזו משדרת לאנשי החמאס שורת שדרים: הנה, אנשיכם נכנעים למרות שחמאס טען שלעולם לא ייכנעו ויעדיפו להילחם עד המוות; אפשר להיכנע לישראל ולא למות; וגם הפגיעה בכבוד משחקת תפקיד.

התמונות הללו לא הגיעו בתחילת המלחמה, אלא אחרי שבועות ארוכים של לוחמה, ויש לכך משמעות. רוברטס מציין כי להישרדות אינדיבידואלית ישנה קבוצה של אויבים: כאב, קור, רעב וצמא, תשישות, שיעמום ובדידות. ככל שחולפים יותר שבועות מתחילת המלחמה ואנשי חמאס המתחבאים סובלים מתנאים קשים יותר, כפי שעולה מדיווחי החטופים המשוחררים, כך עולה הסיכוי של ישראל להצליח בלוחמה הפסיכולוגית.

הדברים עובדים, כמובן, גם בכיוון ההפוך. שלייפר מעניק לחמאס "ציון מאה בלוחמה פסיכולוגית. זה טבעי, כי לחמאס אין צוללות ואין מטוסים, אז הם משתמשים בלוחמה פסיכולוגית. אם אין לי רובה שיורה מספיק רחוק כמו לאויב אז הדרך היחידה שנשארה לי זה לשכנע אותו לא ללחוץ על ההדק", הוא מציין.

רוברטס מציין דפוסי תגובה שונים מול לוחמה פסיכולוגית בקרב הלוחמים. הוא מתאר מצב של חשש חרד, אותו הוא מגדיר "המצב הפסיכולוגי הפגיע ביותר" הכולל: אשמה, הפחתת ההזדהות הקבוצתית, נסיגה בהשקעה הפיזית והרגשית, אובדן תיאבון, תחושת בדידות, ובסופו של דבר אף סירוב להילחם ועריקות.

אף שצבא ישראל נמצא, ברוך השם, במצב מורלי גבוה, אפשר לזהות איך דווקא בעורף ישראל, מצליח חמאס להשיג חלק מהמטרות הנ"ל, בייחוד בחלקים מסוימים. השימוש בחטופים כלוחמה פסיכולוגית מפעיל אשמה בקרב אזרחים רבים. בשוליים הקיצוניים גם השימוש של חמאס באזרחיו המתים משיג תוצאות, של "הפחתת ההזדהות הקבוצתית" לטובת הזדהות עם קורבנות האויב.

החמאס, כמובן, מכוון לנקודות הללו. כל מה שהוא צריך לעשות זה לזהות את נקודות התורפה הפסיכולוגיות-פוליטיות בישראל, ולכוון אליהם. שאלנו את שלייפר על פעולות של אנשי יח"צ בימי המלחמה, נגד המלחמה ובעד השבת החטופים בכל מחיר, ותהינו האם גם פעולות אלה נחשבות לוחמה פסיכולוגית. אלא שכאן מבדיל שלייפר בין תעמולה פנימית, לבין לוחמה פסיכולוגית חיצונית. "הוא לא בא לעזור לאויב", הוא אומר בהתייחסות לאנשי התעמולה הפנים-ישראלית. "הוא בא לעזור לנו, למרות שהמטרות חופפות. האויב צריך לעשות שהמטרות שלו יהיו זהות לאינטרסים של הצד השני, או לחלק ממנו", הוא מדגיש, מה שעשוי להסביר כיצד חמאס משתדל לנצל פערים בחברה הישראלית לטובתו.

השימוש בשבויים, כמובן, הפך ללוחמה הפסיכולוגית של שני הצדדים.

"אתה יכול להביא את הסוס לשוקת אבל לא יכול לשכנע לשתות", מציג שלייפר בעיה העומדת בפני מפעילי הלוחמה הפסיכולוגית. "אם תשדר לא בטוח שהאויב יאזין דווקא לתחנה שלך או יפתח את העיתון שלך, אז צריך שיטות של העברת מסרים שכן יגרמו לו לצרוך את המסר שלך. לכן אחת השיטות הטובות ביותר לקחת שבויים, ואז אתה כל הזמן מקשיב לאויב, רוצה עוד פיסת מידע, עוד פיסת תמונה ואז אתה עוד יותר נחשף למידע על האויב".

שימוש בנקודות התורפה היא אסטרטגיה שצבא ארצות הברית השתדל להשתמש בה לטובתו במלחמת העולם השניה. ענף הלוחמה הפסיכולוגית, בפיקודו של הגנרל דאגלס מקארתור, השקיע בלמידה פסיכולוגית של האויב, במטרה לסיים את המלחמה בדרכים לא אלימות. אזרחי ישראל מכירים היטב את השימוש בעלונים המומטרים על עזה במטרה לשכנע את אנשי הרצועה להתפנות בלא מלחמה, להסגיר אנשי חמאס, או פשוט לערער את המורל שלהם. עלונים שכאלה הומטרו כבר במלחמת העולם השנייה על חיילים יפנים שנלחמו ביפן ובפיליפינים, כמו גם על אזרחים יפנים. המטרה הייתה לשכנע אותם להפסיק להילחם עד המוות בכל מחיר, כפי שתפיסת ה"כבוד" היפנית דרשה.

כך, במשפטים בודדים, הזכיר אחד העלונים עובדות היסטוריות.

"יפנים רבים מאמינים שזו בושה להפסיק את מעשי האיבה כשמישהו מעוניין בכך, לאחר שנלחם כמיטב יכולתו. מאיפה הבאת את הרעיון הזה? מי גרם לך לחשוב על זה? לא היה רעיון כזה כשהטוֹקוּגאוַוה נכנעו לקיסר מֵייגִ'י", אמר העלון, והתייחס לתקופה במהלך המאה ה-19 שבה התחלף המשטר ביפן מקבוצות של שלטון צבאי פיאודלי לתקופת הקיסרות המודרנית. "לא היה רעיון כזה כאשר יותר מאלפיים שבויים יפנים הוחזרו ליפן לאחר מלחמת רוסיה-יפן. רבים מהגברים הללו נמצאים כעת בתפקידים גבוהים ביפן. למה פתאום הגומבאטסו לימד שזה בושה לחזור ליפן?", שאל העלון, בהתייחסו לאנשי הגומבאטסו – אנשי הקליקה הצבאית של יפן, שניצלו את מעמדם לרעה. "האם לא כדאי לחשוב לעומק על העניין הזה?".

עלונים אחרים הבטיחו כי החיילים הנכנעים יטופלו בכבוד, או שבו והזכירו כי חיילי יפן כבר נכנעו בעבר – כלומר, לא תהיה כאן כניעה חסרת תקדים מבישה במיוחד.

להילחם נכון

שלייפר מציין כי ישראל עצמה עשתה שימוש בלוחמה פסיכולוגית נגד אויביה לאורך השנים, אך לא בצורה מסודרת מספיק.

"יש גוף חדש בארץ שכל הזמן מתארגן מחדש, תמיד היה מין גוף אבל הוא אף פעם לא היה מספיק חזק ומספיק קרוב למקבלי ההחלטות. עכשיו המצב הוא הרבה יותר טוב אבל הוא עדיין רחוק מלהיות בולט. השאלה הגדולה היא למה? ויש לזה הרבה תשובות. אחת התשובות היא שמורשת מלחמת העולם השנייה של יוזף גבלס היא מורשת שרוצים להתרחק ממנה. אם פרופגנדה זה דבר מלוכלך של נאצים אז מתרחקים ממנה. אנחנו צריכים לוחמה פסיכולוגית כדי לעשות לוחמה פסיכולוגית…", הוא מציין נקודה כאובה.

"כל מדינות המערב בורחות מהעניין הזה, זה עניין מערבי ליברלי. כל מדינות המערב סותמות את האף כאשר הן ניגשות לעסוק בזה וזו טעות קשה. זה מה שאני מנסה במשך עשרות שנים לשכנע אותנו ואת מדינות המערב שזו טעות, כי לוחמה פסיכולוגית יכולה לחסוך בחיי אדם, שזה הערך העליון", הוא מצביע על נקודה חשובה. "אז מה שמעדיפים גם בצבאות המערב וגם בישראל זה להפציץ ולחתוך ולשרוף ולקצץ את האויב. אבל לעשות עליו מניפולציה שייכנע זה לא, זה נתפס כלא מוסרי, וזו בפני עצמה טעות מוסרית קשה".

כאן בישראל ישנה בעיה נוספת בתחום. "אנחנו לא נלחמנו כעם ממרד בר כוכבא, אז עכשיו במאה השנים האחרונות אנחנו לומדים את תורת הלחימה, ולומדים אותה על בשרנו. הענפים האלה של השכנוע זו עוד אומנות שצריכים להתמקצע בה".

"ההסבר האחרון, שהוא כנראה הכי אמיתי, זה שאנחנו עם של ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים", סבור שלייפר, "המלחמה מספיק קשה גם בלי להיכנס לכל ההיבטים המלוכלכים שלה. את ההיבטים המלוכלכים אנחנו שומרים לארגונים החשאיים. אבל בלוחמה פסיכולוגית זה בדיוק הפוך. אתה מוציא אינפורמציה אתה לא שומר על אינפורמציה".

אז איך אנחנו יכולים לעשות לוחמה פסיכולוגית טובה?

הנקודה הראשונה שעליה מצביע שלייפר בקשר לישראל היא ידיעת השפה הערבית. "אצלנו יש לערבים ולערבית יחס דו-ערכי, ויוצאי ארצות דוברות ערבית מנסים לברוח מהדבר הזה כמה שיותר, כיוון שהבון-טון היה מזרח-אירופי והיום – אמריקאי. אבל מה שמפסידים זה את כל הידע העצום שיש להם על העולם הערבי. אנחנו במו ידינו כשלנו בתחום הזה. הדבר היחיד שאפשר להתגונן ולהצטדק איתו זה שלא התכוונו. לא התכוונו, אבל הפסדנו את המשאב האדיר הזה. ללמוד ערבית באוניברסיטה זה אפילו לא מתקרב לצורך לעשות לוחמה פסיכולוגית ברמה טובה. כי אם אתה לא מבין את האויב שלך אתה יכול לדבר את השפה שלו אבל אתה לא מדבר את השפה האמיתית שלו".

בעיה נוספת ששלייפר מצביע עליה נוגעת לשאלת ליבת הסכסוך. "מדינת ישראל היא מדינה מאוד חילונית, בהנהגה במובנה הרחב, ואילו הבסיס של הסכסוך הזה הוא דתי. אז אתה מדבר איתו על טריטוריה והוא מדבר איתך על מוחמד. שני המישורים האלה לא נפגשים, ולכן כל כך קל לעשות עלינו מניפולציה. תמיד אמרתי שישראל לא יודעת לעשות לוחמה פסיכולוגית, וזה היה נכון עד לפני 18 שנה".

פינוי גוש קטיף?

שלייפר מאשר. "בגוש קטיף היה שימוש בטכניקות קלאסיות של לוחמה פסיכולוגית, וזה יכול להיכנס להגדרה כי היה מדובר בצבא. נכון שזו לא הייתה מלחמה, אבל הצבא הגדיר את האוכלוסייה הזו כאויב פוטנציאלי, ולכן השתמש נגדה בהרבה מניפולציות שמשתמשים בהן בלוחמה פסיכולוגית. יד שמאל הכתה את יד ימין של אותו גוף.

"למה זה הצליח? כי הם מכירים את התרבות של קהל היעד, במקרה הזה המתיישבים. ברגע שאתה מכיר את התרבות אז למסרים שלך יש יותר הצלחה. חוץ מזה שאם הם לא היו מתפנים בטוב, אז היו מפעילים עליהם אלימות ללא שום ספק. מה שהיה צריך לעשות במקרה כזה זה לשכנע את חיילי צה"ל להפעיל אלימות נגד ישראלים אחרים. לא היינו רחוקים מזה. המניפולציות זמינות ושמישות וצריך לדעת להשתמש בהן נכון".

במלחמה הנוכחית אנחנו עושים את זה נכון?

"אנחנו מתקדמים, בדרך. הבעיה בלוחמה פסיכולוגית זה לבדוק את ההשפעה שלה. וזה קשה ביותר. למה? כי לך תדע מה עזר, הפצצה אמיתית או הטלמרקטינג שעשו לטלפונים של העזתים. אז חיל האוויר יגיד כולה שלי, ומחלקת השפעה תגיד כולה שלי. זה נורא קשה לבדוק מי. התשובה הטובה ביותר שזו פעולה אחודה. חיל האוויר יודע לדרוש את המשאבים שלו ומחלקת השפעה היא חדשה יחסית, אז היא פחות יודעת לדרוש את המשאבים שלה".

כשהמלחמה הופכת לדיגיטלית

מזה כעשור שהמישור העיקרי של לוחמה פסיכולוגית בין גופים ומדינות עבר לעולם הדיגיטלי. תפוצתן של הרשתות החברתיות, והעובדה שלפחות מחצית מאזרחי העולם מחזיקים בפרופילים בהן, מאפשרת להפיץ לוחמה פסיכולוגית בקלות רבה יותר מאי פעם. הפצה של מידע שגוי, מיס-אינפורמציה באנגלית, הפכה למכה עולמית. עליה רוכבים גלים של דיס-אינפורמציה, שהוא מידע שגוי המופץ בכוונה, כדי לזרוע בלבול ולפגוע. כלי המלחמה הם משתמשי הרשת באשר הם.

פיטר וו. סינגר, פרופסור בבית הספר לפוליטיקה ולימודים גלובליים באוניברסיטת מדינת אריזונה, חוקר את המלחמות הפסיכולוגיות המתנהלות כיום במידה רבה במישור הקיברנטי. סינגר טבע את המושג "LikeWar – מלחמת הלייקים".

"אם חושבים על מלחמת סייבר כעל פריצה של רשתות, מלחמת הלייקים היא התאום המרושע שלה: פריצה של אנשים ברשתות האלה, דרך הלייקים שלנו, השיתופים ולפעמים השקרים שלנו", אומר סינגר, שהוא גם אסטרטג ועמית בכיר ב'מכון הבלתי מפלגתי למדיניות ציבורית ניו אמריקה'.

חוקרים מאוניברסיטאות ומכוני מחקר שונים מצביעים על רוסיה כעל הלוחמת העיקרית במלחמה הזו, כשלצידה גם סין משתמשת מרכזית בצורת הלוחמה הזו. רוסיה, אומרים החוקרים, יורה לכל הכיוונים. אין לה שום בעיה להפיץ שקרים בוטים – לדוגמה, בעת הפלתו של מטוס טיסה 17 של חברת 'מלזיה איירליינס'. המטוס הופל על ידי טיל שנורה על ידי מורדים רוסיים בדונבאס, ורוסיה הפיצה תעמולה שטענה שהאוקראינים הם שהפילו אותו. וזו הייתה רק אחת הטענות. טענה אחרת הייתה שכל הנוסעים היו מתים עוד טרם ההתרסקות, או שהטייס ריסק את המטוס בכוונה. כל שלוש השמועות הללו הופצו על ידי רוסיה, וכולן קיבלו תשומת לב גבוהה. חוקרים במכון המחקר ראנד (RAND) שבחנו את מה שהם מכנים 'זרנוק הכזב' של רוסיה, מסבירים איך זרם הידיעות השקריות הללו מצליח. ראשית, הוא נעשה בנפח גבוה ומופץ בערוצים רבים. רוסיה יצרה אינספור חשבונות המפיצים את המידע בו זמנית, וגורמים לחשיפה גבוהה שלו. שנית, המידע מופץ במהירות, ללא הרף, וחוזר על עצמו כל הזמן. עובדה זו, הם מסבירים, מצליחה משום שרושם ראשוני הוא חסין ביותר וקשה להפר אותו. בנוסף, החזרתיות גורמת לכך שמקבלי המידע חשים לבסוף שהוא מוכר להם, ותחושת ההיכרות גורמת לקבלה. ההבנה של המנגנונים הפסיכולוגיים, אם כן, היא היסוד של ההצלחה בהפצת המידע הכוזב. סיבה שלישית להצלחת 'זרנוק הכזב' היא העדר מחויבות למציאות האובייקטיבית, והסיבה הרביעית היא העדר מחויבות לעקביות. כך, במקרה של הפלת המטוס, הייתה רוסיה יכולה לטעון בו זמנית טענות שונות, מתוך כוונה שכל אחת מהן תתקבל לפחות על ליבם של חלק מאויביהם, בדרך לניסיון להסיט מהם את האשמה.

לוחמה פסיכולוגית דיגיטלית שימשה את רוסיה גם כדי להתערב בבחירות ב-30 מקרים ברחבי העולם, מאז שנת 2016, וככל הנראה ישראל ביניהם. גם סין משתמשת בלוחמה זו במלחמתה נגד ארצות הברית. הדוגמה המובהקת ביותר היא מלחמת רוסיה נגד אוקראינה, שבה מופעלת מכונת לוחמה פסיכולוגית בשני הכיוונים.

השימוש בדיסאינפורמציה עובד בצורה טובה במיוחד, משום שהמידע השגוי נוטה להתפשט הרבה יותר מהר. השקר, כך אומרת אִמרה ידועה ששורשיה בני מאות שנים, יספיק להקיף מחצית העולם בטרם תנעל האמת את נעליה. חקירה של המנגנונים הפסיכולוגיים הטמונים באמרה הזו מבהירה מדוע: חוקרים מצאו כי מידע מוטעה נוטה לסמוך על שפה מוסרית-רגשית, מה שגורם לכך שהרבה יותר סביר שהוא יזכה לשיתופים גבוהים, בייחוד בקרב קבוצות בעלות מכנה משותף אידיאולוגי. הרוסים הצליחו לשכנע את אזרחיהם-שלהם בנחיצותן של פעולות נבזיות, על ידי שכנוע מתמשך כי מדובר בפעולה נגד קבוצות מרושעות. כשהמידע בתוך רוסיה מוגבל, הפעולה הזו הצליחה וכך השיגה המלחמה באוקראינה תמיכה רבה ברוסיה, למשך זמן רב, בטרם החלו להשמע גם קולות נגד משמעותיים.

ומי מנצח במלחמת רוסיה-אוקראינה הדיגיטלית?

"אנחנו לא יודעים מי מנצח, הנושא ירד מסדר היום העולמי ורק מי שמתעניין ומכוון יודע קצת", אומר שלייפר, ומפרט:

"הלוחמה הפסיכולוגית האוקראינית הפתיעה את כל המשקיפים. אף אחד לא ציפה שהממשלה תצליח לשכנע את העם להתנגד לרוסים, והם אכן עדיין מתנגדים לרוסים. זה לא רק עניין של תחמושת אמריקאית, אף שזה נכון שהאמריקאים מספקים נשק. הסיפור האמיתי בתחום שלנו זו הלכידות האוקראינית והנכונות לספוג אבדות וסבל, שזה דבר שאף אחד לא צפה. אז כאן רואים את החשיבות של הלוחמה הפסיכולוגית. הרוסים מצד שני גם כן מפעילים לוחמה יעילה, ואלו ואלו גאונים. הרוסים לימדו את האוקראינים כי אלה היו חלק מרוסיה, אז הם מפעילים זה על זה את אותן השיטות או הווריאציות שלהן. אז יש כאן מין תיקו כזה, כמו במלחמת העולם הראשונה".

"שני הצדדים השקיעו המון בתעמולה הפנימית בבית כדי לשכנע את הקהל שלהם שצריך להמשיך, ואף אחד לא הצליח לשכנע את הקהל של השני להפסיק. לכאורה לרוסים היה צריך להיות ייתרון כי הם יכולים לומר, הרי בסוף אנחנו ננצח אז למה אתם רוצים להאריך את הסבל, שזו אחת הטענות הנפוצות במהלך לוחמה פסיכולוגית. זה מה שאנחנו אומרים לחמאס, וחמאס מנגד אומר, בין היהדות לאיסלאם בסוף אתם יודעים שאנחנו ננצח", מדגים שלייפר מהלוחמה המקומית.

"אז האוקראינים לא הצליחו לשכנע את הרוסים, שזה מובן, והרוסים לא הצליחו לשכנע את האוקראינים, שזה לא מובן", הוא מסכם.

להתגונן מלוחמה פסיכולוגית

חלק מהסיפור הרוסי-אוקראיני טמון בהגנה מול הלוחמה הפסיכולוגית. איך מתגוננים מול לוחמה כזו?

התשובה של שלייפר, כמו גם של כל העוסקים בתחום, היא ידע. הבנה של איך הלוחמים בנו מתנהלים מולנו.

"צריך להסביר את המנגנונים", אומר שלייפר, שבאופן מקצועי עושה בדיוק את זה. לפני 20 שנה, הוא הוציא לאור את הספר "לוחמה פסיכולוגית", ובימים אלו נמצא בדפוס ספר נוסף שלו בתחום, "פוסט לוחמה פסיכולוגית", בהוצאת מודן, שיצא לאור בעוד מספר שבועות. "אני כותב אותו בכוונה בעברית כדי שישראלים יוכלו להבין את המנגנונים שנועדו לשכנע אותם", הוא אומר. "ידע הוא חיוני. זה קודם כל מגננה. קודם כל אתה הודף את מתקפת האויב ובשלב השני אתה מתקיף אותו. לשם כך אתה צריך לדעת לזהות איך משכנעים אותך, ולהתחיל לעבוד איך לשכנע את האויב".

פרופסור סינגר, שטבע את המושג 'מלחמת הלייקים', מפיץ יחד עם חבריו את המושג "אזרחות סייבר", שלדבריו היא חיונית כדי לשרוד לוחמה פסיכולוגית מצד האויב. אף שהדברים נוגעים גם לאזרחות סייבר כללית, כלומר יכולת ההישרדות בעולם דיגיטלי, הם חשובים ביתר שאת מול לוחמה פסיכולוגית.

על פי הגדרתו, אזרחות סייבר מתארת את הכישורים הדרושים להגנה מפני מידע מוטעה ומניפולציות פסיכולוגיות באינטרנט. הכישורים הללו כוללים: אוריינות דיגיטלית – הבנה כיצד פועל העולם המקוון, כיצד לזהות עובדה מול דעה, וכיצד אלגוריתמים מניעים מידע לקראתנו. אזרחות והתנהגות אזרחית – התנהגות אחראית כלפי אחרים ברשתות המקוונות; ואבטחת סייבר – זיהוי ודחייה של טכניקות המשמשות הן האקרים והן מניפולטורים מקוונים.

כאן, בעצם, טמונה התשובה על הצלחת מלחמת הנגד מול הלוחמה הפסיכולוגית הרוסית. המחקר מצא כי בעוד ניפוץ של מידע מוליך שולל לאחר שהופץ יהיה קשה מאוד, הרי שאזהרה מראש מפניו תהיה יעילה. כך הצליחו האוקראינים לעצור את הניסיונות הרוסיים להפיץ דיסאינפורמציה לקראת הפלישה לאוקראינה לפני כמעט שנתיים, על ידי תיעוד הצטברות הכוחות הצבאיים של רוסיה באמצעות תמונות לוויין. הם גם עזרו לחשוף כי מה שמכונה "פגישות חירום" של פוטין למעשה הוקלטו מראש, כאשר שעון היד של פקיד אחד לא תאם את הסיפור של הקרמלין. במלחמה הזו סייעה גם ארצות הברית, שפרסמה מבעוד מועד מידע מודיעיני על תנועות רוסיות כדי למנוע מפוטין לשלוט בנרטיב על המלחמה.

הבנה של המלחמה שמנהל חמאס מולינו היא זו שעומדת כיום ביסוד הקריאות להתעלם מהתעמולה שלו כאשר הוא מפיץ, לדוגמה, סרטונים של חטופים. עכשיו, משהובן המנגנון שבו עובדת הלוחמה הפסיכולוגית, מובן כי צפייה בסרטונים היא כניעה ללוחמה הזו. כל מה שחמאס מבקש הוא שנחוש יותר פחד, יותר יאוש, יותר אימה, כדי שנבצע צעדים נואשים שיפגעו בנו יותר.

אתיקה במלחמה?

האם תיתכן לוחמה פסיכולוגית אתית? שלייפר צוחק כשאנו שואלים את השאלה הזו.

"יש לוחמה נקייה? זה אוקסימורון", הוא מגיב מיידית ומפרט: "אתי, זה שם נרדף ל'לא יעיל'. מה זה אתי? 'סליחה שאני הולך לשכנע אותך להיכנע'? יש מלחמה, ובמלחמה נלחמים והורגים. זה הדבר הכי נורא שיש בעולם, ומצד שני אין פינה על כדור הארץ שאין בה מלחמה, ואפילו יותר מאחת בכל רגע נתון. אפילו התורה הקדישה לא מעט פסוקים למלחמה", ואגב אזכור התורה, הוא מעיר: "אם היו לומדים באקדמיה הצבאית הלכות מלכים ואיך צריך לעשות מלחמה זה היה בהחלט עוזר, בהחלט תורם. בינתיים עדיין לא הגיעו בוגרי המכינות למטכ"ל, וגם אחר כך צריך לשכנע שזה כדאי".

קבוצת חוקרים במכון ראנד הסבירה את הקושי הזה, שאכן נעוץ, כפי שציין שלייפר קודם, בתפיסת העולם הליברלית. לוחמה פסיכולוגית משמעותה השפעה על האחר, ומשטרים מערביים מתחבטים בשאלת המוסריות של השפעה על האחר נגד רצונו, כלומר – שלילת האוטונומיה שלו בדרך "מתגנבת" זו. באופן דומה, איומים או הכרחה של האויב לבצע משהו, ייתפסו במבט הליברלי, כהפרה של אוטונומיה ולכן כפסולה. עם זאת, הקבוצה הציעה מה שהיא רואה כמסגרת אתית לשכנוע האויב, שתצדיק השפעה "פסולה" שכזו. לוחמה כזו צריכה להשיג תוצאה צבאית לגיטימית; להיות נחוצה לצורך השגת התוצאה הצבאית הזו; להשתמש באמצעים שאינם מזיקים, או לחילופין, יזיקו רק לאלה שבעצמם עלולים להזיק; להיות בעלת סיכויים גבוהים להצלחה ולא ליצור אפקטים משניים מעבר למטרות הראשונות שלה. במילים קצת יותר ארציות אפשר לומר, כי באותו מקום שבו יסכימו החוקרים כי צריך להרוג, הם יסכימו גם כי אפשר לפעול בדרכים שימנעו הרג, אם כי הם עדיין מבקשים להשיג זאת באופן זהיר במיוחד.

לסיום, שאלנו את שלייפר האם ייתכן כי לוחמה פסיכולוגית מופעלת בתוך ארצנו, לצרכים אזרחיים. הדוגמה שלנו היא סיסמת הבחירות של נתניהו מבחירות 1996, "פרס יחלק את ירושלים". האם נעשה כאן שימוש בלוחמה פסיכולוגית נגד פרס המנוח?

"לוחמה פסיכולוגית זה במלחמה", מחדד שלייפר, "והיא מתנהלת כחלק ממנה. כאן זו רק תעמולה, כשהשאלה הנבחנת היא: לאיזה קהל פונים. "זו יכולה להיות תעמולה כלכלית לשכנע אותך לקנות דברים שאת לא צריכה, לדוגמה. יש כאן מניפולציה, אבל היא לא לוחמה פסיכולוגית. בלוחמה פסיכולוגית עושים מניפולציה, אבל מניפולציה מצד עצמה היא לא לוחמה פסיכולוגית".

איור שער: shutterstock