הצלילים שנשמעו ברחבי הג'ונגל הווייטנאמי לא הותירו אף מאזין שווה-נפש. הקולות המוזרים הדהדו, מלווים במוזיקה המוכרת מהלוויות המקומיות. בחשכת הליל הסמיכה הצלילים היו תחילה בלתי ברורים, יללות מקוננות ללא מילים. אבל אז הצטללו לפתע, וקולה של אישה צעירה הדהד בין העצים.
"אבא, אבא, בוא איתי הביתה. אבא! אבא!" קרא הקול, שנשמע כמגיע מעולם אחר.
"האי!" נשמע קול גבר קורא בשם האישה. "מי קורא לי? בתי? אשתי? אביך נמצא בחזרה איתך בבית, בתי. בעלך נמצא בחזרה עמך בבית, אשתי. אבל גופי איננו… אני מת, משפחה שלי, אני מת!".
בקול בוכים המשיך הקול המהדהד לספר איך הוא נמצא בגיהנום, וכמה חסר טעם היה מותו. הוא הוסיף וסיפר כי כשהבין שהמוות הזה חסר טעם, היה מאוחר מדי.
במסורת הווייטנאמית, נשמה מעונה שכזו היא אחד הדברים שהכי יפחידו את המאזין. על פי אמונתם, המת חייב להיקבר באדמת מולדתו ואם לאו – נשמתו תנדוד לנצח ולא תמצא מנוח.
"חברים שלי!" המשיך הקול המהדהד, המעונה, לקרוא, "כשעודכם בחיים, עדיין יש סיכוי שתוכלו להתאחד עם אהוביכם! אתם מבינים מה אני אומר? לכו הביתה, לכו הביתה חברים, אם לא…. סופכם יהיה כמוני! לכו הביתה חברים!".
החשש למות ולא להיקבר כראוי מושרש כל כך בתרבות הווייטנאמית, והאמונה בסבל שהנשמה חווה בשל כך, הטילה אימה על מי ששמעו את הקולות…
