עולם הישיבות התיכוניות החרדיות נהנה בעשור האחרון מתקופה של פריחה והתחדשות. גם בשנה האחרונה נמשכה מגמת הצמיחה של הישיבות שמשלבות לימודי חול לצד לימודי הגמרא. ישיבה חדשה נפתחה באזור הצפון, ישיבות קיימות הרחיבו את שורותיהן ואחרות חידשו את פניהן. ההצלחה הגוברת של מודל הישיבה התיכונית מחייבת דיון רציני באתגרים השונים שאיתם נאלצות להתמודד הישיבות הללו, וגם במחירים שטומן השילוב הזה בחובו.
עבור הורים ומחנכים רבים, השאלה הבסיסית ביותר היא מה ההשפעה של לימודי החול בישיבה על לימודי הגמרא, שגם בישיבות התיכוניות מהווים את תחום הלימוד המרכזי. בעוד שבישיבות קטנות רגילות מוקדשות כל שעות הלימודים ללימוד גמרא, הרי שבישיבות התיכוניות מערכת השעות כוללת עוד מגוון מקצועות. האם מעבר לצמצום מספר השעות יש ללימודי החול השפעות נוספות על לימוד הגמרא?
אתגרים
"הנקודה המרכזית היא שאסור לשכוח שגמרא זה לא מקצוע", מחדד הרב מיכאל שוהם, שמשמש כר"מ בישיבות תיכוניות למעלה מארבעים שנה, "הבחורים לומדים לימודי תיכון, שם יש ציונים ובגרויות, אבל צריך תמיד לשנן להם שאנחנו בראש ובראשונה ישיבה, לפני שאנחנו תיכון. זה בעצם האתגר הגדול של כל המערכת של ישיבות תיכוניות. התפקיד הגדול שלנו הוא ליצור אצל הבחורים את ה'והערב נא'. לתת להם את הגישמאק בלימוד, כדי שיבינו שהתורה זה חיים, לא מקצוע. זה לב העניין".
מה הביטוי המעשי של היחס הפנימי לגמרא כמקצוע או כמשהו אחר?
"המדד יהיה מה הבחור עושה בשעות הפנאי. האם רק תרגילים ושיעורי בית, או שהוא גם ילמד עוד מסכת. זה האתגר של ישיבות תיכוניות. להבליט ולהעצים את סיומי המסכתות, ואת כל הדברים שנותנים אהבת תורה. לסגל להם אורח חיים כזה שגם בחופשות הם יישארו מחוברים לגמרא".
כלומר, האתגר כאן הוא לא חיצוני, אלא פנימי. זו לא שאלה של איך להעביר את החומר בצורה טובה בשיעור, אלא איך ליצור אצל הבחורים יחס פנימי נכון לגמרא.
"השאלה איך להעביר את החומר קשורה לשאלה האם אתה גורם 'והערב נא' או לא. הבחור יכול לשמוע מה שאמרת בשיעור ולזכור את זה למבחן, והוא יכול גם לשמוע ולהיות שותף בזה ולחיות את זה. זה תלוי מאוד בצורת ההבעה ובהגשה שלה".
בדומה לרב שוהם, גם הרב אליעזר שטיינברגר, ראש ישיבת 'נשמת התורה' בירושלים, סבור שהאופי המיוחד של הישיבות התיכוניות עשוי להשפיע על היחס הפנימי של התלמידים ללימוד הגמרא.
"העובדה שיש תחומי לימוד נוספים, שפות למידה אחרות ועולמות תוכן שונים חייבת לאתגר אותנו. זה בהכרח מורכב יותר, אבל למעשה הקושי לא קיים במידה שחושש ממנה המתבונן מהצד. נכון שיש מגבלות זמן, ויש לתלמידים גם אופק שונה לעתיד – הם לא חולמים על "שבתי בבית ה'" בכולל לכל החיים – אבל באופן מפתיע זה משפיע פחות מהמצופה. זה משפיע, אבל ההפרדה בין קודש לחול קיימת".
יש השפעה גם לעובדה שמדובר לרוב בבחורים ממשפחות שפתוחות יותר לתרבות כללית?
"גם כאן התשובה היא שרקע כזה חייב ליצור אתגר. הם ילדים של הורים עובדים, הסביבה שונה, והיעד לחיים הוא אחר. בהכרח גורמים אלה ישפיעו על לימוד הגמרא. ועם זאת, עד כמה שזה יישמע מפתיע, אני רואה שאצלנו הבחורים האיכותיים רואים את לימוד הגמרא כעניין המרכזי. המחנכים מדגישים מאד שהדבר הכי חשוב עבור יהודי דתי זו היכולת ללמוד גמרא. אנחנו תמיד מזכירים לתלמידים ש'כי הם חיינו' אנחנו אומרים רק על גמרא, לא על הבגרויות".
איפה רואים את הקושי ברמה המעשית, בחדר השיעורים?
"בתקופת הבגרויות בשיעור ג', לדוגמה, אפשר לראות ממש קושי. כשהבחור נבחן גם על מתמטיקה וגם על אנגלית, זה יוצר קושי. יש ישיבות שבהן יש חופש מגמרא בתקופת הבגרויות. אצלנו זה לא כך. כמובן שעומס הבחינות משפיע על רמת הריכוז והקשב של הבחורים, והמגיד שיעור צריך לקחת את זה בחשבון. הוא מנסה לימוד קליל יותר והולך לקראת התלמידים. הוא מקצר קצת את השיעור, או מחפש נושאים מגוונים יותר ומאתגר את הבחורים כדי לעניין אותם".
כדי לקבל זווית נוספת על ההתמודדות הייחודית של תלמידים בישיבות תיכוניות עם לימוד הגמרא פניתי לרב ישראל הלפרין. למרות היותו ר"מ צעיר יחסית, הוא הספיק כבר ללמד בישיבה התיכונית החרדית 'אורייתא', ובישיבה התיכונית 'דובר טוב' שעוסקת גם ב'קירוב'.
"באופן כללי, הלמידה בתקופת הנערות נעזרת מאוד בהישגיות ובתחרות. תלמיד בריא מעוניין בדרך כלל להצליח ולקנות הישגים בלימודיו. באופן טבעי, תלמיד שלא זכה לכישורי קריאה, למשל, ימצא את ההצלחה שלו בחישוב או בסברא והיגיון. כך גם תלמיד שלא יזכה להישגים לימודיים יפנה להצלחות משניות, כמו בהפגנת כישורי חברה או ארגון".
מה ההבדל בין ישיבות תיכוניות לישיבות קטנות רגילות בנוגע לתמריץ ההישגי והתחרותי להצטיין?
"ישיבות קטנות מצטיינות בתחומי הישגים מצומצמים וברורים – להיות תלמיד חכם, למדן, צדיק וקרוב לה'. נער חרדי שמתחיל את לימודיו בישיבה קטנה נמצא במצב שבו הכישורים שלו חייבים להיות מופנים לתורה ועבודת ה'.
"לעומת זאת, בישיבה תיכונית לומדים מקצועות נוספים, וממילא תחומי ההישגיות מתרחבים ויש מתחרים ללימודי הגמרא וההלכה. במצב כזה נער מוכשר לא מוכרח להתבלט דווקא בגמרא, ולעיתים קרובות הוא יעדיף להשקיע בה פחות ולהראות את כישוריו במחשבים ובמתמטיקה. מבחינה זו אין ספק שלימודי החול נוגסים בלימודי הקודש. כל זה בלי להתייחס למעלות או חסרונות אחרים בלימוד חוכמות בתוך ישיבה. נתון נוסף שצריך לקחת בחשבון הוא שלעיתים מדובר בנער שמגיע ממשפחה שמשדרת ערך מופחת ללימוד הגמרא".
ליצור חיבור לגמרא
נראה שהקושי שיוצרים לימודי החול ביחס ללימוד הגמרא מוסכם על העוסקים בתחום. כיצד אם כן ניתן להתמודד עם האתגר, להצליח לחבר את התלמידים לגמרא, ולהביא אותם להשקיע בה את עיקר המאמץ הלימודי בישיבה התיכונית? מה הנימוק של הישיבה לחשיבות המרכזית של לימוד הגמרא?
"אני אומר להם, על פי הרמב"ם, שבלימוד הגמרא האלוקים מגלה לנו איך הוא חושב", מסביר הרב שטיינברגר, "אם אתה רוצה לא רק לקבל פקודות מאלוקים, אלא גם לדעת איך הוא חושב, איך התורה מנוסחת, ומה השפה שלה שהיא השפה של אלוקים, זה נמצא בגמרא. אני מציין שגם היסטורית זה כך. מאז חתימת התלמוד בבלי, זה הספר הנלמד ביותר בקהילות ישראל".
והמסר הזה אכן נקלט?
"מנקודת המבט שלי, הרוח הישיבתית שמעמידה את לימוד הגמרא בראש מעייניה נמצאת גם בישיבות התיכוניות החרדיות. המסר הוא שגמרא זה הדבר הכי חשוב שיש, לא עוד מקצוע, וזה מצליח כפי שזה מצליח בישיבות קטנות. האידיאל אולי לא מתאים לכולם, אבל לבחורים הטובים חשוב מאוד להצטיין בגמרא".
לצד ההסברים, גם לחוויית הלימוד יש תפקיד בהנחלת המרכזיות של לימוד הגמרא לתלמידים. הרב שוהם סבור שזהו הכלי המרכזי להעברת המסר הרצוי.
באיזו צורה של מסירת השיעור ניתן להעביר את ההבחנה בין תורה לבין מקצוע?
"צורה של גישמאק, של קולות וברקים, של שמחה. הבחור יראה את היחס לתורה בהתאם ליחס והצורה שבהם הר"מ נותן את השיעור. הוא יראה את זה".
לפי הרב שוהם, היחס ללימוד הגמרא יכול להתבטא גם בהחלטות מערכתיות של הישיבה. "יש ישיבות שבהן לא נותנים לבחור ללמוד חמש יחידות מתמטיקה אם זה בא על חשבון לימודי הגמרא. כאן מראים לו שהעיקר זה התורה".
את המסר הזה אפשר להעביר גם כשהתלמיד טובע בעומס מטלות וחובות של לימודי החול בישיבה?
"אני לא אכחיש שתקופת בגרויות, למשל, זו תקופה לא פשוטה. אבל זה חלק מהאתגר שבדבר. יש ישיבות שבהן גם בימים של בגרויות המסר הוא שמה שלא יהיה, שיעור בגמרא יהיה. עם כל הקושי, ואנחנו מבינים שזה קשה. אז מתחשבים בעובדה שקשה לבחורים, ונותנים הקלות בצורת הלימוד, פחות מעמיקים. אבל הם מתרגלים למצות את הזמן. זה מוסר לחיים. ודאי שזה יותר קשה בתקופה הזו, אבל קשה משמע אפשר".
מעבר לחווית הלמידה בשיעור, מה המסר העקרוני שמועבר לתלמידים בנוגע לחשיבות לימוד הגמרא?
"צריך להבין שתורה זה החיים. מקצוע זה כדי שתהיה לו אפשרות להתפרנס, והוא יוכל ללמוד תורה. אבל כדי לחיות – תורה זה החיים עצמם. את זה צריך להעביר לתלמידים, את ה'כי הם חיינו ואורך ימינו' שזה בעצם תמצית חייו של האדם. המקצוע הוא דבר נלווה כדי שיוכל להתפרנס. להתפרנס מעבודה ולחיות מהתורה, זה בן תורה אמיתי".
ישנה טענה ולפיה העיסוק בלימודים מתחומים שונים יוצר קושי עם השפה ודרכי החשיבה של הגמרא.
"ממש לא נתקלתי בזה. אני מלמד כמה שנים גמרא, וממש לא מכיר דבר כזה. הבחורים מבחינים בין השפה של לימודי היסטוריה לשפה של גמרא. לגמרי. אני מדבר על ישיבות תיכוניות ברמה גבוהה. אם יש לו שכל להבין מתמטיקה יש לו לא פחות שכל להבין גמרא. השאלה היא איפה הרגש שלו נמצא. לא סתם אנחנו אומרים 'ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל', כי הבינה האמיתית נמצאת בלב. לא רק בראש. השאלה היא איפה הלב נמצא. וזה החינוך שצריך לתת".
הדרך לכבוש את ליבם של הנערים ללימוד הגמרא, בעיני הרב הלפרין, היא ביצירת תשוקה אצל התלמיד להפוך לתלמיד חכם.
"בראש ובראשונה נדרש מהר"מ ומכלל הצוות להשקיע בהטמעה של השאיפה להיות תלמיד חכם, להיות בר אוריין, למדן. הבחור צריך לקלוט שלהיות עם הארץ זו בושה איומה, ומאידך להיות בר אוריין ותלמיד חכם זו פסגת החלומות. כשאני אומר תלמיד חכם זה לא מחייב שהוא יהיה אברך. ממש לא. הוא יכול להיות רופא, פיזיקאי או איש הייטק, אבל מלא תורה כרימון, למדן וידען.
כשתלמיד אומר לי שהוא לא מתחבר לשאיפה הזאת, אני מנסה לתת לו דוגמאות איך חייו ייראו בעוד עשר שנים, אולי הוא יתחבר למשימה הזו. כשהוא יחזור הביתה מהעבודה ותהיה שאלה הלכתית הוא יהיה בעניינים, וכשבליל שבת יבקשו ממנו לדרוש הוא לא יתבייש אלא להיפך, הוא יַרצה בנועם על סוגיות מעניינות. הוא יהיה איש שיח מעולה לאנשים ברי אוריין. הוא פשוט יהיה איש ברמה גבוהה".
מה לדעתך המפתח להעברה מוצלחת של השאיפה הזו להיות תלמיד חכם אל הבחורים?
"זו אולי העבודה הקשה שבמקצוע הזה. אם הר"מ עצמו לא מלא הערכה לתלמידי חכמים ומאידך מַהבּיל עמי ארצות, הנער לא יפנים את המסר ולא ידבק מספיק ב"חיידק" של עמל וידיעת התורה. כמו כן, הר"מ או ראש הישיבה צריכים להיות מוערכים בעיני התלמיד, להיחשב בעיניו כחכמים ואנשי אמת שיודעים טוב מאוד מה תכליתם בעולמם ומה באמת מעניין ומעשי בחיי האדם".
נוסף על השאיפה הכללית להיות תלמיד חכם, הרב הלפרין סבור שגם באופן הלימוד ניתן לקרב את התלמידים לגמרא.
"דבר שני ולא פחות חשוב, אלו הסקרנות והעניין בסוגיות הש"ס וההלכה. לימוד גמרא חייב להיות מעניין. כשאני מכין את הדף אני משתדל לחפש סיפור טוב, 'נפקא מינה' מעניינת או מקרה שמעורר דיון. הכל כדי שהבחורים ייכנסו לעובי הקורה מתוך סקרנות ועניין.
"זה מצריך הרבה חשיבה והרבה תפילות, כיון שמאידך אי אפשר לדלג על השקלא וטריא וחשבון הסוגיה, למרות שלרבים מהתלמידים הצעירים זו נראית טרחה מיותרת. במישור הזה נופלים רבים, וצריך ניסיון רב כדי לתת מענה לכל אחד. גם לי עצמי אין את כל הניסיון הדרוש, ואם ירצה ה' רוכשים זאת עם הזמן. כשתלמיד מזהה איזו סוגיה שהוא מוצא בה טעם, זו נביטה והתחלת גדילה. בשלב הזה הבחור מתחיל לעלות".
המשימה להנחיל לנער אהבת תורה מוטלת לפי הרב הלפרין לא רק על צוות הישיבה, אלא גם על בני המשפחה שלו.
"כאן גם המקום לפנות להורים ולאחים הגדולים ולומר: יש לכם חלק גדול בעיצוב שאיפותיו ועולמו הפנימי של הילד. יש משמעות גדולה להערכה והכבוד שאתם רוחשים ללימוד תורה, לתלמידי החכמים, לדיונים תלמודיים וסוגיות תורניות, כולל פרשת השבוע. המסר הסביבתי של הערכה וסקרנות ללימוד תורה הוא המפתח להצלחת הבנים בישיבות. אגב, לא אצל כולם דווקא העיון הוא החלק המושך בלימוד. בגילאים הצעירים אצל רבים מהבחורים דווקא עידוד ל'סיומים' והספק במסכתות הש"ס יוצר עניין ונותן תחושת סיפוק לא פחות ולעיתים יותר מלימוד בעיון".
גם זו לטובה
עד כה עסקנו באתגרים המיוחדים שמזמנים לימודי החול ללימודי הגמרא בישיבות התיכוניות. האם לצד הקשיים יש גם יתרונות ייחודיים שהשילוב הזה יוצר ביחס ללימוד הגמרא?
לפי הרב שטיינברגר, התשובה חיובית, והיא נוגעת בין השאר לשיטות ההוראה.
"בישיבה קטנה שימוש בלוח נתפס כסוג של חילול קודש. לעומת זאת אצלנו ב'נשמת התורה' כל הרבנים משתמשים במצגות ובלוח. השבוע הסברתי לתלמידים חקירה של ר' חיים שמואלביץ כשהצדדים מסודרים על הלוח, עם כל נפקא מינה. החשיפה ללמידה מודרנית משפיעה גם לחיוב על הלמידה של גמרא. זה שבחורים נבחנים בבגרות על 60 דפי גמרא בעיון זה משפיע מאוד. זה נותן גם כלים. אני בטוח שיש גם ישיבות קטנות שעושות מבחנים גדולים, אבל כאן זה כולם בלי יוצא מן הכלל. באופן כללי הלמידה בישיבה מותאמת יותר לדורינו. נגישות של תלמידים לטבלאות, למיומנויות כתיבה, זה דבר בסיסי בישיבה תיכונית".
נוסף על שיטות הלמידה, הרב שטיינברגר מציין את המגוון בתחומי הלימוד ככלי חיובי להעצמת הבחורים. "אני חושב שלגיוון יש הרבה משמעות. תלמיד שקשה לו בגמרא ומצליח יותר באנגלית חווה כאן חוויית הצלחה. אתה יכול להשתמש בזה כדי לדרבן אותו להשקיע בגמרא. זה מנוף חינוכי, ויש לו כאן הוכחה פנימית ליכולת שלו. זה עובד המון.
נקודה נוספת היא שדווקא בישיבה תיכונית אנחנו עוסקים הרבה במשמעות של לימוד גמרא, כי השאלה עולה ויש לה לגיטימציה. בחור רואה את האלטרנטיבות והוא מצפה להסבר למרכזיות של הגמרא. אני מאמין שבישיבות קטנות זה לא עולה כך לדיון".
האם לדעתך לעיסוק בלימודי חול יש השפעה על סגנון לימוד הגמרא של הבחורים?
"אתן לך דוגמא יפה. אם תסתכל על הפוסקים והמו"צים, יש בהם אחוז ניכר ובולט של 'תיכוניסטים'. תעבור על שורת המו"צים בני 50-60 ותראה שרובם המוחלט בוגרי ישיבות תיכוניות. לימוד הלכה מחייב חשיבה הגיונית, עקבית, בנויה. בישיבות לפעמים מכנים את זה חשיבה 'בעלבתית', כי אין בזה את החופש של הסברא. מאידך גיסא בתחומים שבהם מה שחשוב זה ארגון, צבירת ידע ועקביות, כמו לדוגמה פסיקת הלכה, שם יש יתרון מובהק לתיכוניסטים. אני רואה כאן הקרנה של הדידקטיקה והלימוד המאורגן על צורת לימוד הגמרא".
גם הרב הלפרין לא שולל את האפשרות שלגיוון בתחומי הלימוד, וממילא בתחומי ההצטיינות האפשריים לתלמיד, יש גם צד חיובי.
"האמת היא שעבור רבים זו תהיה הצלה נפשית ולעיתים הצלה רוחנית. לא אחת יוצא לראות נער שלומד בישיבה קטנה ולא מוצא את עצמו, למרות הכישורים הרבים שלו בתחומים אחרים, ולעיתים גם למרות כישוריו הלימודיים. נער כזה עלול להיות משועמם, להרגיש מרוקן ומובס, ועשוי להתדרדר נפשית או רוחנית. אפשר לשער שישיבה תיכונית טובה תהיה בשבילו מקום מצוין.
"אין ספק שדרך החינוך בישיבות הקדושות היתה להפנות ולכוון את מירב הכישורים ללימוד התורה ועבודת ה', ודאי בשנות הנערות. אמנם גם בישיבות היו בזה אסכולות שונות. בסלבודקא ובחברון, למשל, נמנעו מלדכא כישורים נוספים. אדרבה, לעיתים חינכו לפתח כישורי עזר.
"אפשר להדגים את הגישות השונות בעולם הישיבות באמצעות שני סיפורים, שניהם על ר' חצקל. האחד ר' יחזקאל סרנא בישיבת חברון, והשני ר' יחזקאל לוינשטיין בישיבת פוניבז'.
"מפורסם שר' יחזקאל לוינשטיין התנגד בתקופתו לעיסוק של הבחורים בשירה, אפילו בחדר האוכל. בפוניבז' לא היה מקום להתבלט בשירה. רק התלמיד חכם זוכה להתבלט. זה ההישג היחיד.
"לעומת זאת בחברון הגישה היתה קצת שונה. שמעתי על ת"ח מפורסם שבנערותו התחיל בישיבת פוניבז' ולא לגמרי עלתה בידו. לאחר תקופה הוא עבר לישיבת חברון בירושלים, ועלה והצליח ביותר. הוא סיפר שאחד הרגעים המכריעים בעלייה שלו על המסלול היה לאחר זמן אלול הראשון שלו בישיבה, כשבני הישיבה ישבו בסוכה לשמחת בית השואבה וזימרו את השירים בדיבוק חברים. ר' יחזקאל סרנא ניגש אליו והחמיא לו: 'אתה עילוי בנגינה'. זו בהחלט גישה שונה".
תורתך שעשועי
נקודת מבט אחרת על הנושא יש לרב יצחק רצקר, מלמד גמרא ומחשבת ישראל במסגרות שונות. ניתוח העומק שהוא פורש בפני, מחדד קונפליקט פנימי יסודי שמתעורר אצל בחור שעוסק בלימודי חול במקביל ללימודי הגמרא.
לדבריו, האתגר הזה איננו קל לפתרון, אבל יש בו גם הזדמנות לכיוונים חדשים בהוראת הגמרא.
"נתחיל בזה שהגמרא היא אתגר לכל תלמיד. תחום העיסוק שלה הוא הלכתי-משפטי, וזה לא תחום שמעניין באופן טבעי כל אחד, בטח כשמדובר על דוגמאות רחוקות מאיתנו כמו שור שנגח פרה.
"קושי גדול עוד יותר הוא שהלוגיקה של הגמרא שונה לפעמים מהלוגיקה שלנו, ובעיקר הלוגיקה הפרשנית שלה. אם זה אוקימתות ואם זה פירושים אחרים שלא היינו מעלים על דעתנו לומר בעצמנו. הרבה פעמים נראה שקושיות טובות נענות באופן אגבי, וקושיות פשוטות יותר מקבלות נפח דרמטי. נוצרת תחושה שמה שמפריע לגמרא זה לא בהכרח מה שמפריע לי. גם המבנה של הגמרא מוזר. היא מתחילה מהאמצע, מתקדמת אסוציאטיבית ומדברת ברמיזות ובחצאי משפטים. באופן כללי, הגמרא לא תכליתית. הרבה פעמים היא לא מגיעה למסקנה ברורה, וגם כשהיא כן מגיעה, זה נעשה באופן מפותל וארוך".
אם ככה הקושי מול הגמרא נוגע לכל לומד צעיר. האם יש בכלל אתגר מיוחד לתלמיד ישיבה תיכונית?
"החשיפה ללימודי חול ברמה גבוהה מעוררת ביתר שאת את הקושי עם לימוד הגמרא. אפשר למנות שלוש סיבות עיקריות לכך: ראשית, העולם של הבחור לא סובב רק סביב הגמרא כמו החבר שלו בישיבה קטנה, מה שמעורר יותר את המבט מבחוץ על הגמרא. כשיש לך עולמות נוספים מחוץ לגמרא, אתה ער יותר למאפיינים הייחודיים והמאתגרים שלה. בנוסף, דרך החשיבה שהבחור מורגל אליה בלימודי החול יותר תכליתית, לוגית ומסודרת, והפער מול סגנון הגמרא מתרחב. ולבסוף, ככל שהלימוד יותר קשה ומסורבל עולה השאלה "למה זה אנכי?", כי בישיבה תיכונית הלימוד אינו בהכרח עיסוק מובן מאליו. הוא ניצב ליד לימודים אחרים, קרובים יותר לעולמו הלוגי או התכליתי של התלמיד".
ההשלכות האפשריות של הקושי הזה הן פחות נכונוּת להשקיע בלימוד הגמרא?
"הבעיה העיקרית היא לא האם הבחור לומד וכמה, אלא מה היחס שמתכונן אצלו סביב הגמרא. ובגלל המרכזיות של הגמרא בעולם הדתי שלנו, השאלה היא בעצם מה היחס שמתכונן אצלו לתורה ולדת בכלל. האם זה יהיה יחס של ניכור וזרות, או יחס של ביתיות ואינטימיות. במילותיו של הרב שג"ר: "האם הבחור יכול לכרות ברית עם התורה?".
איך נכון לדעתך להתמודד עם הקשיים הללו?
"ראשית אומר מה לדעתי לא לעשות, ויש לזה שני קטבים. מחד אסור להדוף את השאלות של הבחור ואת הקשיים שלו, ובכך ליצור אצל התלמיד תחושה שהרב לא מזדהה עם הקושי שלו, או שהקשיים הללו מתעוררים אצלו בגלל שהוא לא זכה להיות בעולמה של תורה. חייבים לתת מקום וכבוד לקושי שהתלמיד מעלה. מאידך, אסור גם 'להתנצל בשביל הגמרא'. זו טעות לחשוב שאפשר בדרך כלשהי לתווך את הגמרא לשפה החיצונית שהתלמיד מכיר ממקצועות החול, ולנסות להלביש אותה אחרת מהלבוש שלה. הדבר הזה לא יצליח ויש בו גם מסר הרסני כאילו העולם החיצוני, עולם החול, הוא העולם האמיתי של התלמיד והגמרא צריכה להתיישר לפיו".
ומה כן לעשות?
"שיטה אחת שאני מציע היא להפוך את התפקידים, ומהניסיון שלי זה עובד מצוין. במקום שהרב ייצג את הגמרא והתלמיד את העולם שמחוץ לה, הרב מציג בעצמו את הקושי ושואל: 'זה לא מוזר מה שהגמרא אומרת?'. כמובן שזה צריך להיעשות בחכמה ולא בצורה מבלבלת. המטרה היא שהתלמיד יתפוס שהרב לא מייצג את הגמרא. זה חשוב משתי סיבות: גם כדי לעורר את התלמיד לענות תשובות, לא להיות רק בצד ששואל. ומה שיותר חשוב, לנטרל את הקשר שעלול להיווצר בין הקושי מול הגמרא לבין הקושי מול הרב או מול הסמכות הדתית בכלל.
"נקודה שניה היא השעשוע שבלימוד. התכלית של הלימוד לא נמצאת מחוץ לו, אלא בתוכו. הרב צריך להעצים את ממד השעשוע, ההנאה בלימוד, וחלק מזה נוגע דווקא לאופי הדיון המיוחד של הגמרא. זה קצת מקליל את האווירה של הדיון, ואפשר גם להראות בגמרא את ההומור שמופיע בתוך הדיון, ובכלל את הגישה הזורמת של הסוגיה.
"כשמדובר על תלמידים מתקדמים יותר יש מקום לחשוף אותם גם למבנים הספרותיים שבגמרא. כמו שסיפור טוב לא מעביר את הנתונים בצורה יבשה ותמציתית, אלא יש בו במכוון נפח, יש שהות ומרחב שבהם הקורא נתון, יש ממד הפתעה ומתח. כך גם בגמרא, מה שחשוב זה לא רק הנתונים והמסקנות, אלא גם אופן ההעלאה שלהם והאופן שבו מתגלגל הדיון, כשיש בו מתח ודרמה ופיתולים מפתיעים ב'עלילה' של הסוגיה.
"אפשר לעשות זאת דרך השוואה לסגנון התמציתי והתכליתי של הרמב"ם ב'יד החזקה' לסגנון המפותל והאסוציאטיבי של הגמרא, נראה בבירור שיש כאן ספרים בעלי אופי שונה, וכנראה גם מטרות שונות. זו נקודה טובה לנסות להבין ממנה מה המטרה של הגמרא בסגנון המפותל והייחודי שלה, ולראות אותו לא רק כקושי, אלא כמאפיין ייחודי ובעל משמעות".
