שונים וטוב להם

יש זמנים כאלה שבהם נדמה שהוויכוחים הם דבר שלא יכול להתקיים. שהאקלים החברתי לא באמת מאפשר דיון של ממש.  וכמו להכעיס, זה הגיע הרבה יותר מהר ממה שחשבנו. בתום כמה שבועות מתחילת מלחמה איומה שקטעה בשיאו קרע נוראי בעם, שבו קולות המריבה. 

זה בדיוק הזמן להעמיק בשאלה המהותית הזו – איך ולמה נוצרים קרעים כאלה?

אם גם אתם הרגשתם שכותרת הספר "למה אתם תמיד צודקים?", עושה לכם טוב על הלב עוד לפני שקראתם בו מילה ולא הבנתם שזו ביקורת, אולי תסכימו שיש לנו בעיה.  

ג'ונתן היידט, ובשמו העברי יונתן דוד, הוא אחד מגדולי הפסיכולוגים החברתיים בעולם. יהודי אמריקאי שעומד גם מאחורי 'תיאוריית היסודות המוסריים', שעוסקת בשאלה למה לאנשים יש תפיסות מוסריות שונות זה מזה. בספרו הנוכחי הוא מנסה להסביר את האנושות ומה שמרגיז בה, או בלשונו "איך דת ופוליטיקה מפלגות אנשים טובים".

היידט מתעלל בחדווה בתפיסות המוסריות שלנו ונהנה להציג את יפִי הנפש במלוא כיעורו. בזה אחר זה מוצגים תרגילים שונים של "הפרות טאבו בלתי מזיקות", כאלה שמתוארות בהם הפרות נורמות חברתיות באופן בוטה. לפחות בחלק מהמקרים יחוש הקורא הממוצע בחילה של ממש נוכח ההתנהגות המתוארת, כולל במקרים שמהם מוציא הכותב את העוקץ, כלומר את הטיעון המוסרי המתבקש, וגורם לקוראים לבלבול מרתק. לא פחות מסקרן האופן שבו מראה היידט כיצד נורמות מוסריות הן שונות בקרב קהלים שונים: מה שלאמריקאים נראה בלתי מוסרי בעליל, להודים דווקא זורם מאוד ולהיפך. אז רגע, מה באמת מוסרי? זהו, שזה תלוי איפה נולדתם. המוסר הוא הדבר הגמיש ביותר שקיים. בתום הקריאה, אין מי שלא ירגיש צבוע לפחות במשהו.

המדריך למתווכח ההגון

הנקודה היא שההבדלים הללו יוצרים התנגשות שבה ויכוח הופך להיות שיח חרשים. חשבו על חרדי שמרן מתווכח עם ליברל חילוני, על 'בית משפט מול תורה', למשל. פעמים רבות, במקום לנסות להבין האחד את השני, הוויכוח עקר מלכתחילה, משום שכל אחד מקדש דברים אחרים ובעיניו ממילא אין צדק אחר. הבחור עם הכיפה, שמה שחשוב לו זה ציווי הבורא וחוקיו, והמשכיות המסורת הקדושה, לא ממש מתרגש ממעמדו של בית המשפט או אפילו מעצם קיומו. בר הפלוגתא שלו, לעומת זאת, סבור שבית המשפט הוא פסגת השמירה על הערכים הדמוקרטיים ואילו התורה לדידו היא צ'יזבט פגאני (וזה בדיוק השלב שבו כותבים עפ"ל), בטח שלא משהו ברשימת הדברים שיש להתחשב בהם (קדושה? הצחקתם אותו). שחור לבן. דיכוטומיה. התפיסות המוסריות של השניים שונות בפער, ולכן פעמים רבות האירוע מתדרדר מדיון ענייני לפילוג מיותר.

מעניין לציין שלמרות היותו בצד השמאלי והליברלי יותר של המפה, היידט טוען שבדרך כלל ליברל מבין את השמרן הרבה פחות משהשמרן מבין אותו. לליברל חילוני אין הבנה למושג "קדושה" למשל, בעוד לשמרן יש יותר רגישות והבנה לחשיבות החירות בעיני הליברל, גם אם הוא לא מסכים איתו. אז הנה, אפילו מהספר שמסביר שאף אחד לא צודק, הצלחנו למצוא לנו נקודת צדק.

ברגע שאנשים דבקים באידיאולוגיה צרופה, הפילוגים מתקיימים באופן דיכוטומי כל כך "כאילו שגורל העולם תלוי בכך שהצד שלנו ינצח בכל קרב, וזה מעוור אותנו לעובדה שכל קבוצה מורכבת מאנשים טובים שיש להם משהו חשוב להגיד", כמו שמסכם היידט את ספרו. 

אז דתיים מתנדבים יותר או פרזיטים? חילונים נהנתנים יותר או נושאים יותר בנטל? ההבנה של המורכבות הזו היא חלק מהטריק, כפי שעולה ממחקריו של היידט. 

עם לא מעט דברים לא הסכמתי עם הסופר, שכאמור מצליח לעצבן וגם להעלות חיוך על פני כל אחד ואחת, מכל קבוצה שהיא. אין ספק שגם הוא עצמו עלול להתעלם לעיתים מההבדל המהותי בין דת לפוליטיקה, או מאיך שהדתי תופס את אורחות חייו. אפשר היה לצפות לקצת יותר ממבט שטחי הרואה בדתי, בהכללה, רק יצור עדרי המתנהל לפי התפיסות שבתוכן נולד ותו לא. אבל גם בלי להסכים, כל פרק בספר הזה חשוב מאין כמותו, כי ההבנה את מקורן של רבות מהתפיסות שלנו או של המחנה החולק עלינו, וכך גם על מה שעומד מאחורי רבות מההתנגשויות בין קבוצות, היא כבר חצי הדרך בניסיון להבין איך אפשר להתווכח ולחלוק בצורה הגיונית ואנושית יותר. 

כי כל מה שצריך כדי להפוך 'שיח חרשים' ל'שיח', הוא קצת להקשיב.

לדבר או לוותר?

אתם מסיימים את הקנייה בסופר. לפניכם שורת קופות אוטומטיות, וממש בסמוך גם קופאית אנושית, שאיש לא ממתין אצלה בתור. במה תבחרו? האם תיהנו מהאפשרות שמישהו אחר יעביר את המוצרים לפני הסורק ויבצע את כל הפעולות בשבילכם, או שתקחו על עצמכם את המשימה מול המחשב? עבור רובכם, האפשרות השנייה תהיה ללא ספק הבחירה המועדפת, ולא בגלל שאתם אדיבים כלפי הקופאית או חובבי מאמץ. זה רק כי אם אפשר לוותר על אינטראקציה עם זר, אתם פשוט תוותרו. 

העיתונאי האמריקאי הוותיק ג'ו קוהיין גילה לאחר ניסיון ארוך שנים במיטב המגזינים הגדולים, כי גם אם יום אחד הפרינט ייעלם ועבודתו תסתיים, הוא הרוויח את השנים שבהן לצורך עבודתו דיבר עם זרים.

הגישה שמבטא קוהיין בספרו היא שהקשבה למישהו אחר היא משהו שכדאי לנו ליזום, גם אם אין ויכוח דרמטי על הפרק. עולם הטרוגני, לשיטתו, הוא כל ההבדל בין יפה למשעמם.

צעד אחר צעד, מציב בפנינו הספר מראה כיצד אנחנו מתנהגים מול זרים בסיטואציות שונות, מנתח את ההתנהגות שתיאר ומוכיח היטב עד כמה בעצם השיח עם זרים תורם לנו יותר מכל. 

בשנינות, תוך שימוש בידע רב ובאמצעות הגשה מרתקת הוא מוכיח את "היתרונות שבתקשורת עם אנשים שאנחנו לא מכירים בעולם חשדני", כלשונו. באחד הטיפים שלו, בחלק המתקדם יותר של הספר, הוא מדבר על היכולת של סיפור טוב לשבור קרח גם בין זרים "עוינים". תכניסו סיפור לשיחה והקסם יקרה. 

האמת היא שהספר של קוהיין משמש בעצמו הוכחה לחיוניות של סיפור טוב ביצירת תקשורת. זהו לא הספר הראשון שנכתב על מפגשים עם זרים כדבר מעצים ומשחרר (לדוגמה, 'כאשר זרים נפגשים' בהוצאת TED), אבל קוהיין הופך את הטיעון לסיפורִי ועושה זאת טוב מכולם.    

באחד הפרקים, ג'ו יוצא לקורס דיבור עם זרים ויש לו 'שיעורי בית': המשימה שלו היא להסתכל לאנשים בעיניים, לומר שלום ולפתוח בשיחה בניגוד לכללים הנהוגים. התנהגות כזו דורשת אומץ גם מ'איש של אנשים', כמותו (בסוף, זה משתלם, קשר עין נעים, בניגוד לנעיצת מבט או בהייה, משחרר אוקסיטוצין – הורמון האהבה).

בתחילה הוא הרגיש משוגע, אבל התמסר "למען המחקר והמדע". בהמשך התרחבה המשימה וקוהיין הוסיף לאותם זרים משפטי העצמה כמו "תראה להם היום מי אתה".

במשך שנים הוא ישב בבוקר לכוס קפה במרחק כמה שולחנות בית קפה מראש עיריית ניו יורק דאז, ביל דה בלאזיו. הם מעולם לא החליפו מילה. אבל בבוקר המשימה, ג'ו חלף ליד הסועד הנכבד, עם "ראש העיר, תראה להם היום מי אתה", דה בלאזיו הגיב ב"תמיד", ונפתחה שיחה. מאז הפכו השיחות למלאות עניין, מחוויות שאחרי ריאיונות לטלוויזיה ועד ספורט. שני אנשים שיכולים היו לא לדבר לעולם, ואז בגלל משפט חביב אחד מוצאים את עצמם חברים.

קוהיין חוקר באופן מרתק גם את 'אפקט הזר ברכבת', הבחנה שממנה עולה כי לבני אדם נוח להיפתח לשיתוף אישי דווקא בפני זרים ידידותיים יותר מאשר עם חברים קרובים. באחד המחקרים נשלחו אנשים לתחנות תחבורה ציבורית ופתחו בשיחה עם זרים ב"איזה יום נורא היה לי היום". רבים מאותם זרים חשו לפתע חופשיים לשתף גם הם בחוויותיהם.

'זרים', מילה שמבטאת בדרך כלל ניכור, שהופכת את כל מי שאנחנו לא מכירים למפלצת פוטנציאלית,  המונח המרתיע כל כך שקשור גם לפחד ממחלות וגם לתנועות פוליטיות של התאחדות סביב מנהיגים שונאי זרים, מקבלת פנים חדשות. קוהיין לא הופך את הזרים למכרים, הוא רק מלמד אותנו איך אפשר ליהנות ולהפוך את החיים לטובים יותר בעזרת יצירת קשר עם זרים.

לקראת סיומו של הספר הוא נוגע גם בחלק פחות נעים בנוגע לזרים. בהתייחס לאותם זרים שמראש אנחנו מניחים מי הם ומה הם. ה"זרים העוינים", אלו מהמפלגה או הקהילה האחרת. כאלה שבמקום לנהל דיון ולהחליף דעות, זורקים סיסמאות וחושבים שהם מתווכחים. קוהיין ליווה ארגון שמושיב אנשים משתי קצוות הקשת הפוליטית האמריקאית לשיחה, וחזר עם תגליות מרתקות שיכולות להיות מועתקות אחת לאחת לארצנו הקטנה.

אחד מהמחקרים שמביא קוהיין הוא של ד"ר גיא יצחקוב (ישראלי, אלא מה?), פסיכולוג ומרצה בעל שם בתחום, שמוכיח כיצד ברגע שבו אנשים מרגישים שמקשיבים להם הם נרגעים ומאפשרים לעצמם לחלוק את המחשבות האמיתיות שלהם. בשיחה שהיא התקפה הדדית או חד־צדדית, האדם עונה או יורה בעיבוד מתגונן. הוא לא חושב אנושי. האזנה אמיתית ממוססת את המנגנון הזה. במבחן התוצאה, אנשים שהקשיבו להם הפגינו הרבה פחות דעות קדומות בשיחה.   

וכפי שהכותב מסיים את ההערה על כך שבחר להעלות את הביבליוגרפיה לרשת כדי לחסוך מקום וזמן, אם יש לכם עכשיו זמן פנוי – "בבקשה לכו לדבר עם אדם זר".

כי במקרים רבים הזרים הם לא הבעיה אלא הפתרון.

למה אתם תמיד צודקים?

• ג'ונתן היידט
• מאנגלית: יואב כ"ץ
• 382 עמ'
• הוצאת ידיעות ספרים

__

כוחם של זרים

• ג'ו קוהיין
• מאנגלית: דנה אלעזר הלוי
• 357 עמ'
• הוצאת מטר