שירת הנשמה

והזמירות האלה ששרנו שבת אחר שבת חדרו עמוק לנשמתי. הם הנרות שנדלקים כשמחשיך לי בלב

אולי יעניין אותך גם

הם נגעו בי עמוק, מילים שלא תמיד הבנתי, חלקן עדיין לא. פיוטים שנכתבו מאות שנים אחורה, בדיו וקסת. מילים שהתחברו למילים, יצרו שירה שנכתבה בארץ אחרת, רחוקה כל כך מהמקום שבו אני עכשיו. ובמשך שנים ודורות המילים האלה עוברות מאב לבן, מתנגנות לאור הנרות, בין הדגים למרק, מנגינות ששרדו מלחמות ופרעות. מילים שההיסטוריה רבת התהפוכות לא הצליחה להעלים ולמחוק. 

הנשמה שלנו תכסוף תמיד לזמירות, אלו ששרנו בבית אבא, כשהיינו קטנים וטסנו על בימבה לקבל עוד חתיכת עוף וכשגדלנו ושרנו במקהלה מסביב לשולחן העגול. 

יש בי זכרונות מהפיוט ׳קה ריבון עלם׳, אני בהסעה בדרך לגן חובה שרה בקול ובתחנונים את ״פרוק ית ענך״ ועל הקרוסלה בגינה עדיין עם אותו שיר ואותן מילים. חושבת שזה היה החלק האהוב עלי בזמירות שבת. ובכל פעם אני מדגישה את ה-פ בהתחלה. מדמיינת שאנחנו יחד, אני אחי ואחותי, בשולחן השבת, מתופפים בלי קצב על השולחן וכל אחד מרים את קולו גבוה יותר. ידעתי את כל הזמירות בעל פה לפי הסדר שאבא שלי בחר ולימד אותנו. כל שבת היינו שרים יחד, בדבקות, בהתעלות. אחי היה גובר על כולם בקולו העוצמתי, אפילו השכנים היו משתתקים ומתענגים (בתקווה…) על השירה שבקעה מהסלון הקטן שלנו.

זה היה החלק החוויתי בסעודת שבת. הזמירות. רגעים מיוחדים בהם התאחדנו כולם, שכחנו מהכל ושקענו…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?