הם נגעו בי עמוק, מילים שלא תמיד הבנתי, חלקן עדיין לא. פיוטים שנכתבו מאות שנים אחורה, בדיו וקסת. מילים שהתחברו למילים, יצרו שירה שנכתבה בארץ אחרת, רחוקה כל כך מהמקום שבו אני עכשיו. ובמשך שנים ודורות המילים האלה עוברות מאב לבן, מתנגנות לאור הנרות, בין הדגים למרק, מנגינות ששרדו מלחמות ופרעות. מילים שההיסטוריה רבת התהפוכות לא הצליחה להעלים ולמחוק.
הנשמה שלנו תכסוף תמיד לזמירות, אלו ששרנו בבית אבא, כשהיינו קטנים וטסנו על בימבה לקבל עוד חתיכת עוף וכשגדלנו ושרנו במקהלה מסביב לשולחן העגול.
יש בי זכרונות מהפיוט ׳קה ריבון עלם׳, אני בהסעה בדרך לגן חובה שרה בקול ובתחנונים את ״פרוק ית ענך״ ועל הקרוסלה בגינה עדיין עם אותו שיר ואותן מילים. חושבת שזה היה החלק האהוב עלי בזמירות שבת. ובכל פעם אני מדגישה את ה-פ בהתחלה. מדמיינת שאנחנו יחד, אני אחי ואחותי, בשולחן השבת, מתופפים בלי קצב על השולחן וכל אחד מרים את קולו גבוה יותר. ידעתי את כל הזמירות בעל פה לפי הסדר שאבא שלי בחר ולימד אותנו. כל שבת היינו שרים יחד, בדבקות, בהתעלות. אחי היה גובר על כולם בקולו העוצמתי, אפילו השכנים היו משתתקים ומתענגים (בתקווה…) על השירה שבקעה מהסלון הקטן שלנו.
זה היה החלק החוויתי בסעודת שבת. הזמירות. רגעים מיוחדים בהם התאחדנו כולם, שכחנו מהכל ושקענו לתוך אותן מילים…
