שירת התשובה

כתב עת מיוחד שמציין את תרומתה הייחודית של תנועת התשובה - על המגוון העצום שבה - לתרבות החרדית

אולי יעניין אותך גם

זה לא סוד מחד גיסא, אך גם לא מספיק מפורסם מאידך גיסא, שעולם האמנות והתרבות בחברה החרדית חייב חוב גדול לאנשי תנועת התשובה. הנביא ירמיהו מספר לנו שתשובה היא תנועה החוזרת הביתה, אל ציון, ומבטאת את לב ליבו של הבית, של הביטחון בקשר עם הקב"ה. ואולם, פעולת ההתקרבות מתחילה בפעולה של בעלות, כמו שנכתב: "כפה עליהם הר כגיגית". חוויה רוחנית אינה מגיעה לפי הזמנה. פעמים רבות היא בעל כורחנו, ללא שליטה, ולעיתים גם ללא בחירה. עם זאת, היא מופיעה כקשר הכי קרוב ואינטימי שאפשר לדמיין. זוהי חוויה של חיבור פנימי, חיבור שמוליד דבר חדש. כשלם הגדול מסך כל חלקיו מגיעה התשובה ואוספת את בניו ואת בנותיו של הקדוש ברוך הוא אל תוך חברה אחרת, אל אוסף של פריטים שכל אחד מהם ייחודי ונדיר ביופיו.

כזאת היא תנועת התשובה. – אוגדת בתוכה אחד מבית ואחד משכונה, אחד מפסטיבל ושניים מהודו, אחד לאחר טראומה ואחד מתוך המסורת. בתקופה זו שבה אנו נאבקים על זכות השיבה והישיבה בבתינו ובאדמותינו בביטחון, נושא התשובה מקבל משמעות כפולה ומכופלת הרלוונטי לכולנו.

נשובה אל עמנו, נשובה אל זהותנו, נשובה אל אחינו, נשובה אל מולדתנו ואלוקינו. (אילה אלבאז)

גלריית המקלט השיקה בחודשים אלו גיליון כתב עת, שחלקו נשי וחלקו גברי, בשם "קול.שירה.תשובה", בעריכתה הרגישה של אילה אלבאז, שדבריה…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?