שמעתי לאחרונה מאדם המייצג קרן פילנתרופית משמעותית על שיחה שקיים עם פרופ' משה הלברטל. הדיון נסב על נושאים הראויים להשקעה פילנתרופית במדינת ישראל, והלברטל הפתיע כשאמר שאחד הנושאים החשובים הוא תעסוקת גברים חרדים. איש הקרן סבר כי הסיבה לכך היא דאגה לעתיד הכלכלי, אך הלברטל הסביר שדאגתו היא דווקא ליהדות המדינה.
היהדות החרדית, הסביר, הפכה להיות נציגתה המרכזי של היהדות – יהדות נאמנה, יהדות הממשיכה את מורשת האבות, יהדות ללא מקפים. ככל שהחרדים אינם עובדים ואורחות חייהם נתמכים בממדים הולכים וצומחים על-ידי הציבור הכללי, יש בכך נזק ממשי לדת ישראל. כלומר, התסכול מהחרדים מתורגם לשלילת היהדות עצמה: "אם ככה מתנהגים הדתיים אז מה לי ולדת?".
דברי הלברטל הם גרסה ציבורית לדברי הרמב"ם המפורסמים: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא" (תלמוד תורה י, ג).
כידוע, רוב הפוסקים לא הלכו בעקבות הרמב"ם, ורבים מבין גדולי התורה צמחו בזכות היותם ספונים בתוך כותלי בית המדרש ונתמכים על-ידי אחרים. למרות זאת, במישור הציבורי הדברים בהחלט ראויים למחשבה – לאו דווקא במובן הצר של תעסוקת חרדים אלא במובן הרחב של מעורבות בעולם המעשה. אבאר את כוונתי.
לפני כמה ימים פורסם מאמר מערכת בעיתון "יתד נאמן" תחת הכותרת "למען יבנה וחכמיה", שם הוסבר מדוע אין לחרדים (נכון להיום) חלק ונחלה ברפורמה המשפטית. וכך נכתב: "אין ברצוננו לקחת חלק בהנהגת המדינה ובמוסדותיה. כל אשר התירו לנו הוא אך ורק כדי להציל מן הארי שלא ידרוס, אבל לא הותר לנו להיות חלק מבשר הארי עצמו. […] אין לנו אלא לנהוג בימי גלותנו ביד ישראל, כפי שנהגנו בימי הגלות בין העמים, ולשמור באדיקות מוחלטת את התורה ומצוותיה".
אמרה כזו אכן מחללת שם שמים ומכבה את מאור הדת. הייתכן שגם בהיותנו חלק עצום (וגדל) מתוך מדינת היהודים לא ניקח עליה אחריות? הייתכן שכל התורה המפוארת שלנו עוצרת בגבולות ד' אמות של בית המדרש, ואין לה כל אפשרות להשפיע לטובה על ענייני השעה שאנו חלק מהם? הייתכן שמצד אחד נשתמש בכוח הפוליטי לצרכינו האישיים אך לא נקדם באמצעותו את ערכי התורה המכוננים לטובת כלל המדינה?
יתרה מזו, האם כל מטרתנו וחתירתנו היא "יבנה וחכמיה"? רבי עקיבא ציווה את בנו שלא ידור בעיר שראשיה תלמידי חכמים, וביאר רש"י "דטרוד בגרסיה ולא במילי דציבורא" (פסחים קיב, א). אז האם יהיה אסור לנו לגור בעיירות של עצמנו? הלנצח נוציא את קלף "גלות ביד ישראל" כדי לפטור את עצמנו מאחריות ציבורית? גם כשאנחנו שרים בממשלה? גם כשאנו משולבים בכל שדרות השלטון?
במצב כזה, קשה שלא להסכים עם דברי הלברטל. אם היהדות הנאמנה גוזרת על עצמה פרישות מוחלטת מן העולם – לא רק מערכי המערב ותרבותו הקלוקלת, אלא גם מנטילת אחריות בסיסית על הסדרי החיים שלנו עצמנו – אזי כיצד היא יכולה להיתפס כאופציה סבירה? מדוע שמישהו ייקח אותה ברצינות? האם יהדות הנאחזת בכוח באתוס החורבן של "יבנה וחכמיה" יכולה להיות אטרקטיבית?
ידוע פירושו של הרב יהודא ליאון אשכנזי ("מנִיטוּ") לעניין "שמא יגרום החטא" שנאמר על יעקב אבינו (ברכות ד, א; סנהדרין צח, ב). לדעתו, "החטא" אינו מתכוון לחטאים באופן כללי, אלא לחטא מסוים ("החטא") של "וָאֵחַר עַד עָתָּה" – ההתעכבות בגלות. כפי שמבואר בגמרא, אותו החטא גרם לכך שלא זכינו בביאה שנייה לאותם הניסים של ביאה ראשונה, ואף לחששם של כמה אמוראים שלמרות שיש בידיהם תורה וגמילות חסדים, עדיין לא ינצלו מחבלי משיח.
ההימנעות מהצטרפות לציונות החילונית אפשרה ליהדות החרדית ליצור אוטונומיה מרשימה, כולל ציבור ענק, קהילות עוצמתיות ומוסדות מפוארים. כיום, מתוך עמדה של זקיפות קומה, יש לנו יכולת להשפיע לטובה על סביבתנו, וההימנעות מכך אינה אלא חטא. אולי אפילו "החטא". יש להודות על כך שקיימת תנועה מתפתחת של חרדים המעורבים בעולם המעשה – אם במובן המוסדי והתעסוקתי, ואם מתוך בית המדרש עצמו.
האם זה אומר שעלינו לתמוך ברפורמה המשפטית? לא בהכרח. יש בה חלקים ראויים יותר וראויים פחות, ועלינו לשקול מה נכון על-פי יסודות התורה וערכיה. אבל לפרוש מהזירה כי זה לא ענייננו? חלילה לנו.
קרדיט קריקטורה: יוני גרשטיין, יתד נאמן
