לעשות את מה שאני אוהבת. כמה שזה פשוט וכמה שזה מורכב. החיים סוחפים אותנו עם הזרם, לא נותנים לנו לעצור שנייה, לנשום, לחשוב, לעלות על פיסת עץ, לצוף על פני המים ולתת למחשבות לעטוף אותנו. איך אדע מה אני אוהבת לעשות אם אני לא עוצרת לרגע לסמן בעיגול אדום את אותם דברים שעושים לי טוב: מתי כפות הרגליים שלי מרחפות באוויר, מתי מחוג המרץ שבי עולה ועולה בלי מכסת מהירות, מתי אני מרגישה שהלב מתרחב ונמתח, יוצא מגבולות הגוף?
אני עוצרת לרגע. מסמנת בנעץ על מפת הפעילויות שלי את אותן פעולות שגרמו לי להרגיש טוב יותר. את הימים שצבעתי בוורוד פוקסיה. את הרגעים שהדגשתי בצהוב זוהר. זמנים בהם לא שמתי לב לחתולה שמטפסת לי על הגב כי הייתי שקועה כל כך במה שאני עושה (זה קרה אגב בצילום במדינה בלקנית קטנה). הנעצים הצבעוניים שלי מתפרשים על המפה. כמו חיילים הם מסמנים שטחים.
מילים מופיעות, כל אחת מהן מספרת על תשוקה ואהבה. 'צילום' מתפשט, תופס שטח נרחב, לצידו אני רואה את 'חומר' תופס מרחב משלו, ואט אט המפה נצבעת. טקסטורות, תקריבים, אנשים, מילים, חוויות, טבע, ריגושים, הפתעות, לימודים. זו מפת האהבה שלי. כל אותם דברים שפשוט עושים לי טוב.
אני אוהבת לצלם. גם אם לפעמים עלתה בי מחשבה שאולי כבר לא (עד שהבנתי שזה פשוט תלוי מה ועם מי אני מצלמת). יש ימי צילום שמרצדים מולי בהבהובי ניאון "את אוהבת לצלם". מזכירים לי שצילום זה משהו שחי ובוער בי. האתגר של האור והצל, כיוון התאורה, הזווית, כל אלה מרגשים אותי. ליצור אור. זה מה שמדליק בי ניצוצות. לשחק בצלליות, בעוצמת הרכות, באופן נפילת קרני האור על המשטח. אוהבת את רעידות הצל. את האור שחודר מבעד לסדקים, נשבר לאלפי רסיסים.
חומר ממגנט אותי אליו. בטון, אבן, עץ, אדמה, חימר, נייר. זכוכיות. מתכות שמחזירות אור כסוף מושלג או אור זהב מדברי. שילוב החומרים מפעים אותי, היופי שקיים במרכיב החומר. המגע, התחושה. חלק ומסותת, מחוספס ומצמרר. הטקסטורות, צורות, תבליטים, חריטות. גזע עץ מתקלף, משיל קליפות יבשות חושף גוונים של ורוד חם. נייר מקומט. קיר דוקרני. אני מלטפת את הטקסטורה בקצות האצבעות, מרגישה את החומר. נעים לי לגעת? אולי מפחיד, מצמרר?
הטבע אוצר בתוכו את האהבה שלי לחיים. הוא מכיל מיליוני רעיונות, אוגד בתוכו השראות לאין סוף. הצלילים, תנודות הרוח, משק כנף. טיפות שנופלות, עלה יבש נדרס, מפצפץ במנגינת סתיו. יש בי סקרנות לסיפור שלא סופר. לתקריבים שחושפים שורה בסיפור ונותנים לצופה להמשיך את הסיפור שלו.
אני צריכה למלא את כוס הזמן שלי באותן פעולות מרגשות. הן אלה שגורמות לבאר שבי לנבוע. למים לצוף, לשפע להתפרץ, לשטוף את כולי בים של שמחה. אין סיבה להכניס את עצמי לריבועים נוקשים של טבלה שחורה, לעשות עוד וי ברשימת המשימות האפורה, זו שאני דוחפת כל הזמן לפינה עד שכבר לא נותר לה לאן להידחק והיא כופה את עצמה עלי.
לרגעים של חסד, כשהאור מציף אותי ושוב אני מרחפת מעל גלי צבע, אני יודעת לאן להתכוונן.
רשימת המשימות נזרקת מאחורי, טובעת במצולות. אני כאן כדי לבחון, לסמן ולנעוץ את כל אותם דברים ששוטפים אותי בצהוב. מתחילה רשימה חדשה בגב גלויה. זו רשימה מחליפת צבעים. כזו שתופסת מרחב, לא נדחקת לפינה, לא צריכה להיעלם או לכפות את עצמה. זו רשימה שגורמת לי לחייך. היא מזכירה לי למה אני כאן, מה גורם לי לצחוק, מה משמח אותי, מה מקרב אותי ליעד שלי, מה ממלא אותי. במקום לומר מה לא, אני אומרת מה כן.
לאט לאט, ריבועי הצבע ביומן שלי יתמלאו בכל אותן פעילויות מרגשות. הם יתרחבו, יצמדו מלבן למלבן ולא ישאירו מרווח לבן. וכך, כמו קסם, לא יהיה לי מקום לכל אותן "משימות", אלו שצונחות עלי כמו ערפל כבד, מטשטשות את שדה הראייה שלי, חוסמות לי את האופק הבוהק.
אני כאן כדי לעשות יותר ממה שאני אוהבת☺
