לאחרונה נדמה שהעולם השתגע. מבנים חברתיים שהיו ברורים בעבר, מתערערים. אולי זוהי אשמת הקורונה שאילצה אותנו להתמחות ב"ריחוק חברתי", אולי זוהי הגַלִיוּת הטבעית של חיינו שנעה בין לכידות ואחדות ובין אינדיבידואליות, פיצול ופירוד, או שמא מדובר בתזמון לא מוצלח שחיבר בין השניים. כך או כך, נדמה שבזמן בו אנו זקוקים לכך ביותר, קיימת תחושה שמשהו בקשר עם "האחר" נסדק ונותר מקום רק לקול אחד, הקול שלי. דווקא כעת יש מקום לבחון את חשיבות הקשר עם האחר ואת משמעותה של הקהילה והחברה בחיינו.
"האחר" כצורך התפתחותי
היינץ קוהוט (1913–1981) היה פסיכואנליטיקאי יהודי אמריקני, ממייסדי זרם פסיכולוגיית העצמי. בניגוד לקודמיו שעסקו בדחפים פנימיים, קוהוט האמין שהעצמי מתפתח בתוך הקשר ובתוך קשרים משפחתיים וחברתיים. הוא תיאר שלושה צרכים בין-אישיים המשפיעים ישירות על התפתחות העצמי: הצורך בשיקוף (mirroring), באידיאליזציה של האחר ובתאוֹמוּת (twinship).
שיקוף:בינקות אין חוויית עצמי לכן תינוק זקוק לאחר שישקף עבורו את הווייתו, את חוויותיו, את עובדת קיומו ואת קבלתו. קוהוט תיאר את השיקוף כ"ניצוץ בעיניה של האם" כאשר היא מתפעלת ושמחה בתינוקה. על פי קוהוט, אנו רואים את עצמנו בעיניהם של אלה הרואים אותנו. כך, השיקוף שתינוק מקבל יהווה בסיס למושג העצמי שלו בילדותו ובבגרותו. אם העיניים המביטות אלינו חיוביות ומקבלות, נפנים שאנו ראויים. עיניים ביקורתיות יובילו להפנמה שאנו "לא מספיק טובים". שיקוף …
