המשפט הזה הוא פתיח לספר 'ילדה עם היפופוטם', של הדס משגב. ספר לילדים, וכמו כל ספרי הילדים, הוא תירוץ למבוגרים להתחבר אליו כשהם מקריאים אותו לילדיהם.
בספר מתוארת הילדה כשהיא מנסה להתמודד עם ההיפופוטם הזה שנפל עליה ולא מצליחה להיפרד ממנו. אבל העלילה מסתבכת כאשר רק היא רואה אותו, אך אצל הסביבה הוא שקוף. או אז היא צריכה ללכת בזהירות כאשר היא עוברת במעברים צרים, ולנסות לקום בבוקר עם כל המשקל הנוסף, וכל זאת כאשר האנשים מסתכלים עליה מבחוץ בלי להבין למה היא מתנהגת כל כך מוזר. לא אגלה לכם את הסוף כי בכל זאת כדאי שתקראו אותו בעצמכם ולילדכם, מומלץ במיוחד.
"כולנו מסתירים אלף ואחד דברים – לא רק מאחרים, גם מעצמנו" (מתוך הספר 'אינטימיות').
לאחרונה יוצא לי למסור שיעורים והרצאות בפני קהלים חדשים יותר. כאשר ישבתי קצת להבין מה מפחיד אותי, עלתה בי תובנה קצת בנאלית, אבל תסלחו לי אם אגדיר אותה כסוג של אסימון שנפל לי. הבנתי שאני צריכה לייצר את האינטימיות שאני מקבלת כבר באופן טבעי במקומות אחרים. אני ממש צריכה להיות אחראית עליה.
בבואי לאותה מסקנה מרחיקת לכת וידועה בו זמנית, הייתי צריכה לחשוב על מהי בכלל אינטימיות. האם היא אותנטיות, למה היא כל כך מקרבת ולפעמים גם משחררת. משחררת, כן, זאת המילה. ואז עצרתי לחשוב – משחררת ממה?
אינטימיות מתפתחת…
