כמויות היין שנלגמו באותו היום היו רבות מאוד. יינות כשרים מרחבי העולם עלו על השולחן ולימדו איך מהפכת הכשרות הבינלאומית בעולם היין תופסת תאוצה. אם בעבר היה קו ייצור מיוחד וכשר ביקבים בינלאומיים גדולים, הרי שעם הזמן התווית הכשרה זהה לחלוטין לתווית הרגילה. אחד מאלו שאחראים על כך, הוא איש היין העולמי מנחם ישראלביץ שישב איתנו. רק מה, הוא לא ממש נקב במחירם של היינות הללו, וכך יצא שמצאת את עצמך מתלבט אם שווה להיפרד מ-550 שקלים עבור בקבוק בלנד בורדולזי מעולה. אבל ההפתעה הגדולה הייתה דווקא באחד היינות הלבנים שסימנו כיין ממש טוב, כזה שאנחנו רוצים שילווה אותנו בקיץ לצד על האש, או סתם סלט חלבי טוב.
זה היה יין לבן, בצבעו הצהבהב הנהדר (מי ולמה קרא לז'אנר אי שם לפני כך וכך אלפי שנים יין לבן ולא יין צהוב?), ענבי סוביניון בלאן, בציר 2001 מאזור אנטרה-דה מארס, תת-האזור הגדול ביותר של בורדו, הממוקם בין הנהרות גארון ודורדון, כ-65 ק"מ מהעיר בורדו. הטעם היה אלגנטי להפליא, כניסה מתקתקה על השפתיים שמתחלפת בחמיצות לימונית טובה וסיומת קרירה ונעימה. יין טוב שעונה לתקן הצרפתי האורגינלי של 'בורדו AOC', כלומר, הוא עובר תהליך שמוודא עוד מהרגע הראשון בכרם שיטפלו בו נכון ובכמות מדודה, על פי התנאים המקומיים.
ליקב שיצר את היין הזה קוראים 'שאטו לה ריגאן', הוא שייך למשפחה שנטועה עמוק בתעשיית היין הבורדולזית מזה דורות. טעמנו גם את הרוזה שלהם מלא הרעננות. ואז, כשדיברנו על זה שהיין נעשה בשיטות המסורתיות שעברו מדור לדור, ובמקרה הזה של יין צעיר ונגיש גם לא עבר בחבית (מה שאמור בין היתר להוזיל את המחיר) התווית האירופית העדינה הזכירה לי משהו. טעמתי את הבלנד האדום שלהם לפני כמה חודשים והופתעתי מאוד מהמחיר הלא גבוה שלו לצד העובדה שהוא גם יכול להימצא בקלות על מדפי חנות מכולת רגילה ולא רק חנות יין מובחרת מלאת ארומה של ארנק מתרוקן. אז כן, היין הלבן המוצלח הזה הוא אחיו, המחיר שלו בארץ עולה פחות ממספר הקילומטרים המפרידים בין הכרמים לבירת היין, בורדו. בישראל משום מה עדיין לא רגילים ליינות טובים במחיר של כמה אירו כמו שנפוץ באירופה. יש לכך כמה סיבות, כמו למשל כמות הצריכה כאן מול אירופה, גודל שטחי אזורי הגידול ועוד. ולמרות זאת, בהחלט גם בארץ ניתן למצוא יינות מקומיים מעולים ולא יקרים.
"מאה אחוז פינו נואר!"
הטעימה הזו החזירה אותי לדיון שהתעורר לפני כמה שנים, ובו בין היתר כיכב סרטון של אחד מכלי התקשורת האמריקאיים שיצא במסע להשמדת המחשבה של "יקר טעים יותר". הכותרת הייתה "יין יקר זה לפראיירים".
אחת הדוגמאות המשעשעות היה סרט דרמה קומי בשם 'דרכים צדדיות' שיצא יותר מעשור קודם לכן לאקרנים ובמרכזו השחקן פול ג'יאמטי בתפקיד סופר וחובב יין ממורמר. באחד הרגעים בסרט, הוא מתפוצץ על חברו בזעזוע וצועק עליו בפרצוף נגעל "אני לא שותה מרלו!". ברגע אחד, במהלך נסיעה – אל תנסו את זה בחיים תרתי משמע – הם מתענגים על כוסות יין גדושות, וחובב היין אומר בארשת חשיבות משהו כמו "זה מאה אחוז פינו נואר, כרם יחידני, אין יותר להשיג את היין הזה".
חלפו כמה שבועות, ומדדי מכירות היין הפכו למשהו הזוי. מכירות הפינו נואר זינקו באופן עצום, הגרף פשוט קפץ למעלה בחדות, מכירות המרלו לעומת זאת, אולי לא צנחו, אבל החלו בהידרדרות ברורה למדי.
אגב, פינו נואר הוא זן מעולה, יש מגדולי הייננים בעולם שטענו כי אילו הייתה בידם האפשרות היו מכוונים את העולם להשקיע בזן הזה במקום בקברנה סוביניון. ואם מדברים על יין שקשה להשיג, אז בניגוד להלצה בסרט, העולם שהולך ומתחמם מזיק באזורים מסוימים באופן קטסטרופלי לפינו נואר, ומי יודע, אולי זו הייתה אמירה שתגשים את עצמה. אבל החלק העצוב הוא כמובן שאנשים רוכשים יין לפי איזו אמירה מתגנדרת שהם שמעו.
ניסוי שנעשה בקרב חובבי יין, גילה שהם דירגו שוב ושוב את היין שהוצג להם כשווה 53 דולר, גבוה בפער, מהיינות של 14 דולר. אבל מה שהם לא ידעו זה שבמהלך הטעימות, הובאו להם בקבוקים חדשים שבהם מזגו עוד ועוד חומצה טרטרית ליין ה"יקר". טעים זה בטח לא, ובכמות מסוימת של כמה גרמים, חומצת היין הזו אפילו קטלנית. אבל נחשו מה? היין היקר הוסיף להוביל בראש הרשימה.
מה שמדהים עוד יותר היה שהמכשירים אליהם חוברו הוכיחו שבשתיית היין היקר, האזור במוח האחראי על טעמים וריחות פעל באופן מוגבר ביחס לשאר היינות.
דווקא העובדה הזו פחות מפתיעה שכן, מה לעשות, כשאדם לובש מותג, הוא אכן "מרגיש" עד כמה זה איכותי יותר וההרגשה שלו הרבה יותר טובה מאשר כשהוא לובש את הזיוף או סתם משהו זול. פסיכולוגי אבל עובד.
מחקר אחר, שנערך ב-2008 ודגם 6,175 טועמי יין לא־מקצועיים בטעימה עיוורת, הראה כי ברוב מוחץ של המקרים הם העדיפו דווקא את הזול. ולגבי המקצועיים? זה שיש פער בין שופטים בתחרויות שונות שמביאים יין במקום אחד להיות מקום ראשון ובאחר מקום אחרון, זה קביל. על טעם וריח, אין להתווכח. אבל המבוכה הייתה כשהוצג מפעם לפעם שוב ושוב אותו יין. רק אחד מכל עשר שופטים מקצועיים נשאר נאמן לעמדתו על היין הזה בכל הפעמים. כל השאר פשוט דירגו אותו בכל פעם במקום אחר.
אין ספק שיש פערים מציאותיים בהשקעה ביינות מסוימים מול זולים (חביות, זמן יישון ועוד), אבל עוד יותר אין ספק, שיין יקר הוא לא בהכרח יין טוב ולהיפך. ועוד יותר, שיין טוב זה מה שטעים לכם, בין אם אתם מבינים ובין אם לא. זה לא אומר שלא צריך לנסות לרכוש עוד טעמים ולנסות להעמיק, זה כן אומר, קצת פחות לתת את המשקל החשוב על מחירו של היין, יותר מהטעם. וגם כשהמחיר אומר משהו על האיכות, וזה קורה הרבה מאוד – מי בעצם אמר שתמיד מוכרחים לשתות יין בליגה גבוהה? גם במזון, יש את הימים שבהם נאכל גורמה ויש את הימים של פלאפל טוב. ביינות, לפעמים הפער באיכות בין הנגיש לרגיש במחיר, קטן עוד יותר.
כבר פגשתי יינן ביקב בוטיק ששם לב שתיירים מאוד מחבבים בלנד מעולה שעשה ומכר במאה שקלים, אז הוא פשוט השליש את המחיר והעצים את התדמית, שהיא לגמרי חלק מהעניין. תתפלאו, אבל הוא מוכר יותר מתמיד.
ניסינו את הבלאן של שאטו לה ריגאן גם על קבוצה של 'המקום', ופה אחד הוא קיבל ציון גבוה. אבל טועמים גדולים מהם עשו זאת לפניהם.
אז אולי כדאי קצת פחות להתרשם מאמירות של מבינים מתפרצפים וייננים שמצדיקים מחיר גבוה בהתפייטות, ופשוט לשתות יין טוב. כל פעם מה שמתאים וזורם.
צילומים: מנחם קאליש
