כשהמפלצת גרה בבית

מה עושה נער אם רבו, אלופו ומיודעו, זה שהעמידו על דעתו, זה שזקנו הדור לו על פי מידותיו, זה שטפח על שכמו כשהעניק לו 100% בגמרא, מבקש ממנו לעבור על אחת מהחמורות?

למעשה, זוהי אחת הסוגיות הנוקבות בפרשת ראה (דברים יד). נביא או חולם חלום שהביא לך כבר אות ומופת, ועכשיו – מבקש ממך לעבוד אלוהים אחרים. סוגיה נוקבת והופכת את הקרביים, כי – רצית להאמין, רצית לסמוך, כמהת בכל ליבך שהדמות שלו תישאר בעינייך טהורה והדורה.

מה עושה ילדה, אם אמא שלה, זו ששרים לה בכל יומולדת "אמא יקרה לי", ומבטיחים לה "תמיד אשמע בקולך", מגיעה בחושך לפשוע?

זה לא יעלה על הדעת. זוהי ערוות דבר שמגרשת כל בדל של שכינה מקרב המחנה. ואם ג'ודית לואיס הרמן כתבה בספרה "טראומה והחלמה" כי "טבעם של מעשי הזוועה שנסלק אותם מן התודעה" כנראה שגם אנחנו לא נרצה לקרוא את הכתבה הזו. לא נרצה לדעת.

עדיף להישאר בעולמות של תום וטוהר וזכות. עדיף לתלות את הרוע באנשים שיש להם עיניים סגולות והם מוזרים ורחוקים. מחריד לגלות שהרוע יכול להיות כל כך כאן, והוא זה שגורם ל "ושב מאחריך". 

ובדיוק על אלה אנחנו בוכיים ועיננו כבר לא יורדת מים. כי על הזר שפשע וחמס, אפשר להינחם ולחזור לחיק בית אוהב ומחבק. ואם שם, בבית הזה, נמצא הזר והשודד? 

ואולי הגיע העת להפסיק להשאות נבואות שווא ומדוחים. להתבונן לאמת בסגול של העין. אולי יש תקווה, אומרת מגילת איכה, אולי יש תקווה.

כשהמטפל הופך לפוגע

חוק טבע פשוט ומנחם, סיפרנו עליו עוד בזהבה ושלושת הדובים: אבא דוב ואמא דובה תמיד יתנו את הדייסה שלהם לדובון הקטן, אם אין לו דייסה בקערה. אבא פיל ואמא פילה יזיזו הרחק את החדק שלהם כדי שפילון הקטון יוכל להתנדנד. ככה זה. את כל אשר לו אדם ייתן באהבתו את ילדיו. התלמידים? הרי הם כבנים. נכון? ככה, לא פחות מבעלי חיים. אבל אם שועלים הילכו על הר ציון השמם, אנחנו נותרים דוממים. כשהטבע מתהפך, כשהראש, כשהשומר, כשמי שאמור להציל הוא זה המשחית, עיני יורדה מים – או שכל הדמעות קפאו. 

עדנה לודמיר, עו״ס קלינית, מקימה ומנהלת של מרכז ״בנפשנו״ בבני ברק, מרכז מטעם הרווחה דרך עמותת "בית חם" לטיפול בטראומה ובפגיעות, מרכזת ומרצה בלימודי התעודה לטיפול בטראומה בבית הספר לרפואה, אוניברסיטת תל אביב:

"פגיעות בילדות, ובייחוד כשהן מתרחשות בתוך המשפחה, על ידי אדם קרוב שהיו כלפיו רגשות של קרבה ואמון, הן מהחוויות הטראומטיות הקשות ביותר שאדם יכול לעבור. הן מערבות חדירה אל הגוף והנפש, ומייצרות השפלה והרס של תחושת העצמיות, במיוחד כאשר מדובר בפגיעה כרונית ומתמשכת. חוויה שאדם אחר פולש לתוך המרחב האישי של הילד או הילדה, ועושה בו כרצונו, זו חוויה שלוקחת את האישיות של האדם. אין פלא שיש עליהן טאבו עמוק בכל חברה דתית או מערבית – הנפש פשוט אינה מסוגלת לשאת זאת.

"בתורה (דברים כב כו) משווים פגיעה כזו לרצח, ואכן מדובר ברצח מסוג אחר – רצח הנפש. כי כאשר אדם נרצח גופנית, הסבל נפסק. אך ילד שנפגע שוב ושוב חי בכאוס פנימי מתמיד, אובדן שליטה, ביזיון, השפלה, נטילת השליטה, ושלילת הצלם האנושי, חווה תחושת ערעור מוחלט על חוקי העולם. החודרנות מייצרת חוויה נוראה חוזרת ונשנית שלא מצליחה להימחק, לא מהגוף, לא מהזיכרון ולא מהנפש".

וזהו בדיוק, שזה לא נגמר שם. ילד בונה את הנפש שלו, אוסף את חלקי העצמי שלו בתוך בועה ששומרת עליו, לא פחות מסחלב בחממה. כשהיא נפרצת? כשמישהו פורץ לתוכה בכל עוצמת הדחפים של עצמו, בלי לראות שיש שם עלה שמנסה להבקיע, מתרחש חורבן. לודמיר מתארת אותו:

"התגובות לפגיעות כרוניות הן מהקשות המוכרות ומתפרסות על פני הקשת של ה DSM – ספר האבחנות הפסיכיאטרי. חשוב מאוד לציין, לא כל נפש מגיבה באופן זהה לאותה פגיעה! יהיו כאלו שיחוו חלק מהתגובות, יהיו כאלו שלא יחוו, ויהיה מי שיחווה הכל. נמנה כאן את הרצף האפשרי: החל מהפרעות אישיות, מכיוון שהאישיות התפתחה בצל טראומה חודרנית, היא עלולה לעיתים לצמוח בצורה מעוותת, נוכל לראות אובדן האמון – שכן המבוגר שהיה אמור לשמור ולעטוף, פגע וחילל. אפילו גור חתולים יודע שאמא אמורה לשמור עליו, שמבוגר מגן על החלש. כשחוקי עולם כאלו מתמוטטים, האישיות גדלה כשהיא משוסעת". 

העזנו כבר לכתוב על מלמד שמרביץ עם הסרגל ומשאיר צלקות בגוף ובנפש, על אבא שאומר לבן שלו לא לחזור, ונועל אחריו את הדלת והחזרה. כאן, מדובר במשהו אחר: מישהו קרוב כופה קשר. נכנס לאן שאסור. פורץ את החומה הנעולה. רף אחר של תהום.

עדנה לודמיר מסבירה עד כמה: "ילד שחי תחת תחושה של סכנה – שהרי הפוגע לא מגלה לו מתי הוא יגיע ויפגע שוב, יודע שבכל רגע נתון הוא עלול לשוב ולהיפגע. כך הילד מפתח דריכות בלתי אפשרית של המערכת כולה. ניזכר בנו בימי הטילים והאזעקות, כמה היינו בכוננות מתישה, כמה לא הייתה לנו מנוחה אפילו בשעות הרגועות, ישבנו דרוכים, מחכים להתראה. כשהכוננות הזו נפרשת לאורך שנים והסכנה היא לא מאי שם אלא מכאן, קרוב – נוצרת עוררות מתמדת. הדריכות הזו מערבת מערכות ביולוגיות שמגיבות בעוררות תמידית – חומרים הורמונליים נשפכים, התודעה לא נרגעת, גם אם הרגע לא הגיע, הידיעה הפנימית היא ש- עוד רגע הוא יגיע. והיכולת להבחין במציאות מתערערת. כוננות הספיגה שואבת את כל כוחות הריכוז לנעילה מוחלטת.

"כך, החיים נבנים ללא חוקים, נתונים לחלוטין לשרירות ליבו של התוקף, שיחליט מה יקרה ומתי". 

לפעמים נראה אותם נרדמים מעל החומש, משתוללים ושורטים את החברים שלהם מרוב תסכול. אבל לפעמים הם יתפקדו מצוין ויחזרו הביתה עם ציונים גבוהים, מצליחים להסביר בבהירות את הגמרא ולפתור את התרגיל במתמטיקה ברהיטות שאין דומה לה. כל מה שמתרחש נכנס לתוך כמוסה מנותקת של סוד שאין לו מילה. 

פגיעה רדיואקטיבית

איך זה קורה? איך לא רואים? איך אפשר לא לנחש – שום כלום, כשהיא או הוא חווים תופת? לודמיר מסבירה:

"אחד המנגנונים המרכזיים שעוזרים לשרוד את התוהו ובוהו הזה, הוא דיסוציאציה – ניתוק נפשי שמאפשר לילד לשרוד את הסבל העצום על ידי ביטול תחושות. הילד מפסיק להרגיש. זהו קיום שהוא כמו מוות רגשי. כמו דציבלים שבעלי חיים שומעים ובני אדם לא שומעים – כי חוש השמיעה עלול להיפגע. הנפש "מכבה" את עצמה, ומלמדת את עצמה לא לראות ולא לחוש, כי עוצמת התחושה היא כאוטית. אי אפשר. 

"אבל הדיסוציאציה, שבזמן הפגיעה היוותה מנגנון הגנה, כזה שמנתק את הילד מהתחושות הקשות, הופכת בבגרות למכשול – לבעיות באמון, בקשרים, בזוגיות, בהורות, תחושות הגוף מתבלבלות, מתקיפות והופכות להיות לא ברורות וממילא, שיקולים בין-אישיים הופכים להיות לא קוהרנטיים, אפילו קשרים תעסוקתיים הופכים להיות מסובכים. הכל מתרחש תחת כהות תחושתית ורגשית. הכל עשוי להיות נתון תחת מעטה רדיואקטיבי של הפגיעה. הרעילות של הפגיעה מתפזרת על פני החשיבה, הרגש ותחושות הגוף. גם איתותי הגוף לא מדייקים, ילדים שעברו פגיעה יכולים שלא להרגיש שמשהו בגוף כואב, או להיפך – הכל כואב כל הזמן. האחוזים של הפרעות אכילה, שימוש בחומרים כתוצאה מפגיעה, פגיעה עצמית, הפרעת אישיות שנבנתה בצל הטראומה, נשירה ואפילו – נישואי תערובת, מגיעים כתוצאה מפגיעה, לאחוזים שלא ייאמנו – כשמונים עד תשעים אחוזים! אנחנו מבינים כיצד הפגיעה משפיעה על מערכת האמון והאמונה, כשמי שאמור היה לשמור, הורה, מורה, רב או רבנית חיללו ודרסו.

"ילדים וילדות, שגדלו להיות מבוגרים ומבוגרות, יכולים להיות אינטליגנטים, חברתיים, חכמים ומצליחים בבית הספר. מנסים ללמוד ולהתקדם, וכל זה לצד חוויית מוות נפשי נוראי. רצון למות והתקפי פאניקה, דיכאון והפרעות אוטואימוניות: הגוף כולו יכול להיות מעורב: מיגרנות, מערכת השרירים, אסטמה, הפרעות שינה, הכל מושפע מהחומרים שנשפכו לגוף בעוררות בעת המצוקה והדריכות שהילד גדל בתוכה".

עכשיו נשאר להבין שהפוגע הוא לא האיש הזר ברחוב אלא המאמן שלו במקהלת הילדים. הוא רוצה להיות סולן, וצריך לשלם על זה מחירים. כרגע זה נשמע לו בסדר, אבל הנפש – הולכת לטייל במקומות אחרים. כמוסים. הוא שר, ומוחאים לו כפיים, והנפש שלו כמו תחת הרדמה עמוקה, נחתכת ומשוסעת לאין שיעור.

והפוגעת היא לא מכשפה זקנה צולעת ומסכנה, אלא המדריכה שלה. וכיף לה שרק אותה המדריכה מזמינה הביתה, ואולי היא תיבחר לתפקיד ראשי אחר כך. אז היא צוחקת ומחייכת והכל בסדר, והנפש? תחת הרדמה עמוקה מדי. מה יקרה כשהיא תתעורר? מה היא תגלה?

ויודעים מה? מה הוא יעשה עם זה: ילך לספר לאבא ואמא? הם יוציאו אותו מהמקהלה וחבל לו! הם לא ירשו לה להתנדב שם, והיא רוצה להמשיך! כשהנפש תחת הרדמה, לפעמים, כמעט כלום לא כואב. נראה להם שהם לגמרי יכולים לצלוח את זה, גם את זה, ולא לפשל, בשום אופן לא לפשל. הם חייבים להיות מיוחדים שם. אהובים – הכי. ככה, ממש ככה נעזבים לאורך ימים.

הכל נאלם, הקול נעלם

פעם חשבנו שזה יהיה קל. נלמד מוגנות, נסביר שצריך לצעוק, נחלתנו לא תהיה לזרים. זה לא עובד, זה לא עובד כשהאויב מגיע מבפנים. 

"בעבר, אהבו לנפנף בכללי מוגנות של שלושת הל': לצעוק, לספר ולומר "לא!" אם מישהו רוצה להתקרב לחלקים פרטיים של הגוף", אומרת לודמיר. "כיום אנחנו יודעים שהמסר הזה פשוט אינו מציאותי לילדים רבים. בגוף ובנפש פועלת מערכת התגובה לטראומה – Fight, Flight, Freeze, הילחם, ברח או – קפא. מרבית הילדים קופאים, משתתקים כתגובה למעשה אסור. בדרך כלל הזיכרון צץ אחרי שנים, כי המערכת שומרת על הנפש מפירוק. ישנה אמנזיה – שכחה של מה שקרה, שצפה בהמשך החיים בפלאשבקים – מראות, תמונות ושבבי זיכרונות שעולים מול הזוגיות, ההורות ובכלל, כשמערכת ההגנות מתחילה להיחלש". 

ואז כולם לא מבינים: עכשיו נזכרת? עברו שלושים שנה! למה להיתקע? ולמה לא אמרת לא??? תגובות שזורקות אבן אחר הנופל. "אתה בטוח שאתה רוצה להעיר את זה עכשיו? הוא בן שמונים עוד רגע!" "תסלחי לו, הוא כבר חולה וחלש, ואת גדלת והקמת משפחה". והצרחה בפנים לא נותנת מנוחה, הארץ לא מכסה את הדם שלא נספג ולא ייספג לעולם. 

פנחס וייס, עו"ס קליני, מטפל זוגי ופרטני בטראומה מורכבת, ומנהל מרכז טיפולי 'מבטח' בירושלים, מסביר מדוע השתיקה מהדהדת מקצה אל קצה, למה הקול נעלם, גם אם יש שם בבית את ההורים שרוצים בכל מאודם להיות טובים:

"הרבה פעמים מציירים את הפוגע כאדם זר עם "אף גדול", איש מוזר וחוטף ילדים, איש זר, מלוכלך ומפחיד. אבל בפועל, אלה מקרים נדירים. הפגיעות האמיתיות, הקשות ביותר, מתרחשות בתוך החדרים שלנו, בבית, בקהילה. הפגיעות מצד זרים קלות יותר לזיהוי ולשיח, וילדים יודעים לא לדבר עם זרים ואפילו תחושת האשמה באם מישהו זר נגע בך, פחתה בעקבות המודעות. אבל הכאב הגדול והנורא הוא שרוב הפגיעות מתבצעות בידי אנשים קרובים ולעיתים אפילו אהובים.

"חשוב להבין ולהבדיל בין שלוש הגדרות של פוגעים:

•  15%מהפגיעות הן נרקיסיסטיות — אדם שפוגע בילד כדי להשפיל את האחר ולספק את עצמו.
• 25% מהפגיעות מגיעות מצד בעל סמכות — הורה, רב, מורה, שמעמדם מאפשר להם לנצל.
• 65% מהפגיעות מתרחשות מתוך קשר של רוך — אהבה, תלות, קרבה ותחושת חברות.

"כך שברוב רובם של המקרים, הפגיעה תהיה מלווה ביחס של קשר ואפילו רוך. הפגיעה נתפסת בעיני הילד כחלק ממשחק, כחלק אינטגרלי מקשר וממשהו שהוא צריך לתת, גם ילד שחווה פגיעה מצד בעל סמכות — כבר לא יודע להבחין בין קשר תלותי בריא לבין קשר הרסני, חולה ופוגעני". 

ועדנה לודמיר מוסיפה:

"כשחברה מגובשת או אמונית דורשת שתיקה, שהילד "הוא האשם", "הוא זה שרצה", נוצר מעגל של בושה וסוד שבלתי אפשרי לפרוץ אותו לבד. הילד חושש מהתמוטטות משפחתית, מאובדן קבלה, מסנקציות חברתיות – וזה גורם לו לשתוק".

זה מורכב הרבה יותר ממה שזה נשמע. היא תלך להתלונן, והמפרנס של הבית – ילך לכלא? הוא יספר, וימיט חורבן על הבית של הדוד? איך היא תעשה את זה לתלמידות האחרות? איך המורה לפיתוח קול יגיש אותו למקהלה? והישיבה – תיסגר? בגלל שאספר? האחריות העצומה שמרגיש הנפגע ומרגישה הנפגעת הם עצומים יותר מדי. בטעות, בטעות הם מרגישים שהאחריות לשבר היא שלהם, בטעות הם מרגישים שהם יכולים לשאת בשתיקה את הזוועה, בטעות הם בטוחים שהחורבן יהיה בגללם, ולא בגלל מי שברוע ואכזריות גרם לבני ציון היקרים, המסולאים מפז, להיחשב לנבלי חרש.

כי כן. סיפורה של הפגיעה מייצר רעידת אדמה. שם דבר לא חוזר להיות כמו קודם. אבל אופס, גם כאן טעינו: לא סיפור הפגיעה מייצר את רעידת האדמה. הפגיעה היא זו שמחוללת את החורבן, הפגיעה. 

שפה של רוך

אבל לא רק על החורבן באנו לכתוב כאן. אנחנו מנסים לגעת בשולי הגלימה שעשויה לעטוף אותנו ואת הילדים שלנו בשמיכה מחבקת, שומרת, שלא יקרה רע. ואת זה צריך להתחיל מהתחלה, לגמרי מהתחלה. ושותפים לו אבא, אמא וילד. יחד. פנחס וייס מתחיל את ההתחלה הפשוטה והקסומה הזו:

"ילד נולד עם הבנה מצומצמת של גופו. תהליך הגמילה מהטיטול, למשל, הוא חלק מתחילת ההיכרות עם הגוף, התחלת הפנמת הפרטיות. עם ההתבגרות, הילד שב ומגלה את גופו, את הצניעות שבו — לצד סקרנות והתבוננות עצמית. מי אני? איך גדלתי? איך זה שהקול משתנה, ושאני עוקף את הגובה של אמא?

בשונה ממבוגרים, ילד מדבר רוך. אין בו תשוקה או פנטזיה. העולם של הילד הוא עולם פשוט, ולכן, כשמבוגר מדבר עם ילד מתוך שפת תשוקה, שיכולה לכלול רגשות סוערים מכל הסוגים (המון מבוכה, המון פחד, הרבה אשמה ובכלל, הצפה) הילד מתבלבל. השיח הנכון הוא בשפת הילד, צמוד צמוד לחוויה של הילד עצמו, בלי החלקים שהמבוגר מוסיף מעולמו שלו, בלי להשליך את הפחדים, הדאגה, הסיפורים הנוראיים, אלא שוב ושוב – צמוד לחוויה של הילד. לשם כך נדרש קשב נקי, שמגיע מפנימיות של הורים, רגועה ובטוחה ויכולה להקשיב לילד ולא לסערה פנימית כזו או אחרת. גם שיח על מוגנות צריך להיות כזה, ללא סערת רגשות שמגיעה מתוך עולמו של המבוגר, אלא בדומה לשיח על זהירות בדרכים. תואם ילד, בשפה של רוך, לפי גילו ההתפתחותי ורמת החשיפה בבית. כל ילד שונה, אפילו באותה משפחה. כל ילד – לגופו.

"כשמבלבלים בין השפות, כשנוגעים בילד מתוך "משחק", הילד לא מבין שזה לא מתאים לגילו. הוא חווה תחושות מבלבלות מבלי להבין אותן — והפתרון הופך ל"נורמלי", לקשר מותר, בעוד שהוא אסור, פוגע ומחריב.

כשהשיח לא תואם ילד, ואם חלילה יש גם מגע שאינו תואם את הצורך של הילד ברוך, בחיבוק, בליטוף ובקירבה מתוך שמירה על הגבולות, נוצרת ראייה צינורית. זו ראיה צרה מאד, וכל כולה קשורה רק לחוויה הפיזית אותה הוא הרגיש בתוך הסערה. הילד מפרש את גופו ואת חוויותיו באופן מצומצם, מוגבל, ומקבל מידע חלקי בלבד. הוא מבין אמנם שאסור לגעת במקומות פרטיים, אבל מתקשה להבין – אם רופא בודק, זה מותר או אסור? אם מותר, אז אולי גם למדריך מותר? אם ההורה הזהיר מבעיה אחת, הילד לא לומד לזהות את יתר הסיכונים, ונשאר לא שמור. 

המטרה שלנו היא ללמוד עם הילדים שלנו, שיח התפתחותי. 

מוגנות שנלמדת בבית הספר או בפרויקט, לרוב מתמקדת בפגיעה מצד זרים. אבל רוב הילדים נפגעים כי השיח הביתי לא היה בהיר. הדרך הנכונה היא להתחיל ללמוד לייצר שיח על הגוף, על פרטיות, צניעות, כזה שיבנה בילד את ההבנה, את הרגישות לעצמו ולסובבים אותו. 

"ילד שגדל עם שיח רך, מקבל לגיטימציה לדבר על עצמו מתוך הבנה, ולא נכנס לשפת תשוקה עם חבר או מבוגר. אך ברוב הבתים, למרבה הצער, השיח הזה נדיר בגיל ההתבגרות, וזה חבל. כי כל נער נחשף לשולחן ערוך ולגמרא, וכל ילדה פוגשת חלקים בקיצור שולחן ערוך, חלקים שהם מתקשים ללבן ופונים לחפש. לחפש, זה משהו שמייצר ריגוש, חוויה של סוד, ובמילים אחרות – חוויה של תשוקה. וילד לא מחפש תשוקה, הוא מחפש רוך, ואת הרוך הזה נוכל לתת לו אם אין סוד, ואין חוויה מוחבאת שצריך לחטט כדי למצוא". 

בונים בית

איך נשמרים באמת, הו, כאן נידרש לעבודת עומק, הרבה יותר מסדנה כזו או אחרת. עבודת עומק, אין מנוס, הבונוס יהיה שגם אנחנו בעצמנו נרוויח. וננסה לחלק את העבודה הזו לנקודות.

הנקודה הראשונה תהיה – שיח. דיבור. פשוט ובגובה החוויה.

קודם כל, השיח הזה ידרוש מאיתנו, ההורים, לסדר לעצמנו את המחשבות המבולבלות, את הפחדים וההיסוסים של עצמנו. קודם כל משהו בפנים צריך להירגע, לקבל סדר ומקום. רק אחר כך אפשר לצאת החוצה, לשיח תואם חוויה, צמוד חוויה, של הילד עצמו.

פנחס וייס מסביר: "פשוט לנו לדבר עם ילד בן ארבע על הגובה שלו, נכון? הוא כבר עוקף את השולחן של המטבח או עוד רגע? זה פשוט, זה טבעי, זה קרוב לחוויה של הילד. עם ילד בן 17, מביך יותר לדבר על השפם שגדל לו אבל אפשר גם את זה לומר, בפשטות "זה מביך, אבל גם מפתיע ומצחיק ומרגש, ממש מרגש לראות את הילד שלנו שנהיה נער עם שפם והתחלה של זקן". הדיבורים האלו, הטבעיים, מפתחים שיח אנושי, משפחתי, כזה שאפשר לדבר בו על התהליכים הגופניים ועל התהליכים הנפשיים, כמו גם על התהליכים הלימודיים. מביך מדי? יופי, סימן שהגענו למקום שצריך לשמור בו על הגבול של עצמנו ושל האחרים, את זה בדיוק מספרת המבוכה הבריאה. אבל אם הכל מביך, אולי יש לנו בעיה.

כשיש שיח, נוצר חיבור. חיבור בין הילד להורים שלו, חיבור בין הילד לגוף שלו. כשיש חיבור, הסכנה מצטמצמת". 

ויותר מזה. הרבה יותר מזה. פנחס וייס מציין מנסיונו העשיר:

"גם אם חלילה קרה וילד עבר פגיעה חד פעמית, ברוב רובם של המקרים הוא לא יחווה פוסט טראומה. וזה תלוי ביכולת של המבוגרים הקרובים אליו לייצר שיח, לדבר, להסביר בפשטות, לכאוב ולדעת – אפשר להמשיך ולקום. פוסט טראומה על כל ההשלכות החמורות שלה נוצרת כשאין מילים, יש סוד אפל ונוראי שרודף, ואין לו מנחם".

הנקודה השנייה היא נירמול.

"אחת הבעיות הקשות בשיח", מסביר וייס, "היא האשמה. אשמה דתית ורוחנית. האשמה מצמצמת את שדה הראייה של הילד. גם אם הוא לומד תורה, הוא לא רואה אותה, כי הוא רואה רק את הבושה. את האיסורים ואת הפחד לחטוא".

הרב אייכנשטיין נשאל: מה עונים לבחור עם רגשות אשם? והשיב בשם הסטייפלר: חשוב להגיד לבחור: אם זה אחרי חטא אדם הראשון, אתה נורמלי.

זה הכל. אתה נורמלי.

כלומר, לא להתעסק בעבר. זה טבעי. קורה ולגיטימי.

"רגשות אשמה מצמצמים את היכולת לראות פתרונות, לדבר, לחוות חמלה עצמית. הם מובילים להתנהגויות קשות כמו כעס, חוצפה, נדודי שינה, כי העולם נראה דרך חוויה אחת שלא קיבלה פרשנות, ואין לגיטימציה לשוחח עליה".

הנקודה השלישית, להיות שם, גם כשלא כואב.

מטלטל אבל אמיתי, לשמוע את פנחס כשהוא מדבר על הנקודה הפשוטה הזו: "כשחלילה בית מתפרק, ויש הסדרי ראייה בין אבא לאמא, פתאום נהיה לאבא זמן לשחק עם הילדים שלו, פתאום אמא מפנקת לשבת. אני מנסה לחדש משהו: לא חייבים להתגרש כדי למצוא לילדים זמן עם אבא, זמן עם אמא, שיח הורי. שיח הורי פשוט תוך כדי גלידה או פיצה או אופניים. מפגש נעים עם תוכן רגשי שהופך את הקשר עם ההורים לחוויה של עונג ונעימות. אפשר לפטפט שם על מה היה בשיעור תורה, ומה קרה בפעילות עם המדריכה, וגם על איך זה לעלות לסמינר ומה מספרים לפני השינה בפנימייה של הישיבה. זה שיח שצריך ללמוד להקדיש לו זמן, וללמוד להכיל בו את המורכבויות שעולות. את חופש הבחירה של הילד (החלטתי לעשות רק 3 יחידות במתמטיקה, אני רוצה לקנות בכסף שלי רובוט) לפגוש את הנחת (המורה אמרה שאני מלאה טקט! ראש הישיבה קרא לי וביקש שאנסה לקדם את יוסי) וגם, כן, גם את המבוכה. אפשר לפגוש ואפילו לקרוץ לה ולומר – יהיה מביך, אבל אפשר שנדבר על זה, אם מתאים לך.

"השיח הזה הוא לא שיח חינוכי, כזה שהמורים אמורים לבצע. זו שיחה של הורים. כמו נימוסי שולחן. כמו רופא שיניים. שיח על הגוף, על פרטיות, על צמיחה. אם נחכה למחנך, נקבל שיח על מצוות ועבירות, על תשוקה. הילד לא ייחשף לרוך הטבעי והמתואם.

"זה כמו ניקיון בגדים. זה כמו ללמד הילד להתלבש ואת הילדה להסתרק והוא שייך לנו. ההורים. זה לא שיח חינוכי ולכן הוא לא בגזרתם של אנשי החינוך, זהו שיח של בית".

נקודה רביעית היא הכוח לטעות, הכח לבקר. 

נכון. אנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו לציית לסמכות ולהקשיב למרות, אחרת – כל הבניין של החינוך עלול לקרוס, ואת זה בשום אופן אנחנו לא רוצים לייצר, חלילה. המטרה היא בדיוק כמו בלימוד הגמרא – ללמוד לשאול את השאלות הנכונות. לבדוק: מה נכון? מה השם רוצה? איפה האמת? מה אני עושה אם אני טועה? ומה אני חושב כשהרב'ה טעה בסוגיה? ואם המורה הענישה את מרים בטעות, מה נכון לעשות? האם אמא יכולה לומר: "אויש, טעיתי כשכעסתי עלייך, הייתי עייפה מדי והשפרצתי כעס לא נכון, סליחה"? האם אבא יכול לומר: "כשאמרתי לכם שאסור בשבת לעשות את זה, לא הכרתי את שמירת שבת כהלכתה שמתיר, עכשיו אני רואה שהוא כותב במפורש שמותר, טעיתי קודם". שיח כזה, שכל הזמן לומד, הוא שיח יהודי. ביקורת נכונה, כזו שמתבוננת בלבן של העיניים על האמת והעולם, מייצרת ילדים בלי חת. ילדים שאי אפשר למכור להם תותים מתולעים.

נקודה חמישית – כח מוגבל.

כשמדי הרבה כוח נמצא בידיים של אדם אחד, כשלמישהו יש שלטון שהוא מעבר לחוק, כשהוא חף משאלות או ביקורת, אנחנו מכניסים את עצמנו, למצב סכנה גדולה ומוחשית. אם על יוחנן כהן גדול ששימש שמונים שנה בכהונה גדולה נאמר – אל תאמין בעצמך עד יום מותך, קל וחומר וברור, שעל אף אחד בדורנו לא נסמוך בעיניים עצומות. על כל אדם מותר לשאול שאלות, לבדוק ולרצות להתקרב לאמת המדויקת יותר. הרבה לפני שיח על חוטפי ילדים, נצטרך לייצר שיח על כוח. כמה הוא מושך, הכוח, השררה, הכבוד. כמה הילה יכולה להיות מסנוורת. כמה אנחנו צריכים ללכת, נר בידינו, לחפש אדם, לחפש לתקן. כל הזמן. לעולם אנחנו לא מושלמים. לעולם אף אחד לא מושלם. במקביל לכוח המוגבל, עדנה לודמיר מציינת נקודה חשובה: "כשהכוח של האחרים מוגבל, מוגבלת גם היכולת שלהם לעשות בילד כרצונם. וצריך ללמד את הילדים שחסד אמיתי לעולם אין פירוש וכניעה, שצייתנות עיוורת אינה מידה טובה כשמישהו מזיק לנו. עלינו להעניק להם מילים, כלים וביטחון".

נקודה שישית – מה עושים עם היצר?

אני ממש רוצה קפה בחלב, ואכלתי שניצל לפני שלוש שעות. מבאס. גם לאבא קשה לראות את הילד שלו כל כך רוצה שוקולד וצריך להתאפק. זמן נהדר ללמד על יצר, ועל כבישה של היצר. בלי אלימות, בלי צעקות, בפשטות כובשת לב – כמה אתה רוצה, וכמה אתה שומע בקול השם, צדיק שלי, מתגבר.

שיח על תזונה נכונה גם הוא מספר על יצר, רצון והתגברות. וגם שיח על היויו הסיני שהוא ממש חייב עכשיו. הרצון הוא טוב, לא תמיד אפשר לממש אותו. השוקולד טעים, לא תמיד מתאים לאכול אותו, וגם את השווארמה. אמא מתאפקת ולא אוכלת את הממתק שאת מכבדת אותה בו מקבלת שבת, כי היא לפני קידוש, וחני לא לובשת את השמלה החדשה כי תשעת הימים. איפוק, היצר יכול לרצות מאוד, ולחכות, עוד קצת. עוד קצת.

נשמע טריוויאלי ופשוט, ובונה, בונה יכולות שאין כמותן בנפש.

נזכה ונראה בנחמתה

הכתבה לא מסתיימת כאן. חצות של יום החורבן, ואנחנו קמים. מתנערים מהעפר. יש תקווה, חלום, יש אפשרות להחלים, במו עיניהם רואים אנשי ונשות הטיפול את ההשתקמות הזו קורמת עור וגידים על העצמות היבשות. רואים אותם קמים מאשפתות. 

עדנה לודמיר מאירה על ההתחלה של הקימה: "התקווה מתחילה עם האפשרות לספר. זו התגברות אמיתית. אומץ לב של החתירה לאמת. הטיפול הוא חיוני, ויש כיום מרכזים מותאמים לכך – כמו "בנפשנו" שעל ידי "בית חם", עמותה שבאומץ לב לקחה על עצמה את הטיפול בפגיעות והייתה ראשונה לעשות זאת בציבור החרדי בישראל, העמותה פועלת בערים חרדיות – בני ברק, אלעד, בית שמש, מודיעין עילית וביתר. ומספקים במרכזים הללו טיפול מותאם תרבות ורגיש לציבור החרדי על כל גווניו. כשיש מקום שמבין את הצרכים הנפשיים בהתאמה לדתיים, את המורכבויות שעולות לפעמים סביב ההלכה. 

באמצעות ליווי נכון, מטופלים משקמים את חייהם, הופכים להורים טובים, בני זוג ערכיים, בני אדם מודעים יותר. טיפול אינו רק תיקון העבר – הוא תיקון ההווה והעתיד. הוא מאפשר לא רק לצאת ממעגל הסבל, אלא גם למנוע העברתו לדור הבא. אני נוהגת לומר למטופלות, שהן מגיעות אמנם ראשית כל לטפל בעצמן לצורך עצמן, אבל – כשאת מטפלת בעצמך, את מטפלת גם בדורות הבאים אחרייך, וזה, עולם ומלואו ממש".

השיבנו השם אליך, אנחנו מבקשים בסופה של מגילת איכה. נשובה. לשדות של אמונה, של קרבת אמת, של טוהר, עונג ורצון מקודש. תהיה עבודה לשקם את החורבן, לחזור לארץ החיים, אבל נשובה, נשובה.