אם כבר טור אישי, אז אפתח אותו אישי וחשוף, אני רוצה לשתף אתכם במשהו שעד לפני כמה חודשים הכרתי כדבר שבשגרה פחות או יותר, אבל לא ידעתי שיש לו קטגוריה נפרדת עם שם: חרדת בוקר.
זה נראה כך: אתה מתעורר, חצי עטוף בשמיכה, שוכב על הצד, מתכדרר אל עצמך, שרירי הצוואר מתוחים כאילו הגידים שלך עשויי מתכת, והגולגולת נמעכת. אתה, (כלומר אני) אפוף בהלה, הנשימה כבדה, פעימות הדם מורגשות ומהירות. זה לא התקף לב ואין לך דלקת ריאות, זה פשוט אתה, שוכב במיטה שלך, מסתכל בתקרה כאילו משהו מסוכן, כאילו משהו לא בסדר.
היו לי מספיק בקרים כאלו כדי שאוכל, לצד אימוץ הרגלים מיטיבים אחרים, להתאמן ולהסכים לשהות ופשוט להרגיש את מה שקורה, בלי להיאבק בו מדי. זה העניין הגדול עם חרדה: פשוט להפריד בינה לבין הפעולה. אז אני קם, נוטל ידיים, מצחצח שיניים, שותה את כוס המים עם מעט מלח (זה משפר את ספיגת הנוזלים שהגוף איבד בלילה), ולפעמים גם נכנס למרחב השקט שלי להשתהות קצרה.
בניתי לי בבית מין מרחב כזה, שבו אני יכול לשהות קצת בבוקר. שטיח חבלים ומעליו מדף עץ שהנחתי עליו עציץ פוטוס יפה וכמה ספרים שחשבתי שכדאי שיהיו לי מול העיניים. שלושה ספרי טיפול, ספר על נשימה, ספר מקסים על החיים הסודיים של עצים ביערות בגרמניה, שלושה עשר עלי השושנה של הרב שטיינזלץ, וספר עבה בגודל כף יד, ובכריכה ססגונית במיוחד: הסידור 'לב לומד אהבה'.
לפני שאשתף בטקסט מרגש ממש מתוך הסידור הזה, אני רוצה לספר לכם בעיקר על מי שערך אותו. שמו הרב יעקב ורשבסקי, והכרתי אותו בצורה מפתיעה: דרך המטפל שלי, פסיכולוג קליני. באחת הפגישות חלקתי איתו התלבטויות וכאבים באשר לדרכי. תשמע, הוא אמר, יש עוד דרכים לגשת לתורה. יש אחד שמוסר שיעורים ביוטיוב, השם שלו הרב יעקב ורשבסקי. אולי תנסה להקשיב לו. אחרי הפגישה הזו איתרתי שיעורים שלו והקשבתי, והדברים שלו לא נגעו בי. שנתיים אחרי, שמעתי שוב והרגשתי כאילו אני מגלה מעיין קריר במדבר לוהט.
אם הייתי צריך לשים את האצבע מה קרה באותה תקופה, הייתי אומר שהתעורר געגוע, געגוע לעצמי, געגוע לאלוקים. והגעגוע הזה הוליד בי עוד משהו: הפנמה עמוקה שברמת החוויה לא היתה בי לפני, שרוחניות היא לא נגד מי שאתה, והתורה היא לא נגד האישיות שלך. נבחרת בפינצטה לבוא לכאן עם כל מה שיש בך, ובעצם, אתה בעצמך על כל חלקיך זה רוח, זה יצור שהוא פלא גדול ונפלא.
לפני שנה בל"ג בעומר פגשתי אותו פיזית לראשונה. ניגשתי אליו ואמרתי לו: אתה לא מכיר אותי אבל תודה, הייתי ממש מרוחק מבפנים, גיליתי את השיעורים שלך והם מרפאים אותי. הרב יעקב חיבק אותי ואמר לי: שברו לך את הלב בישיבה? אני אוהב אותך. ככה בפשטות.
מאז הרב יעקב הפך לתופעה של ממש. לאחרונה יותר ויותר אני מגלה לא מעט בוגרי ישיבות שמגיעים בדרך כלל לבד, מתיישבים על המחצלת ומקשיבים לשיעור. ואחד מהלימודים הגדולים שהוא חוזר עליהם זה המקום שאתה צריך לתת לעצמך, לדרך שלך, לתום הלב שלך שמוביל אותך בתוך מסע חייך.
כשבנאדם מבין באופן עמוק שהיהדות היא בצד שלו, העולם שהוא הכיר יכול להתהפך. הוא מתחיל להתבונן על עצמו באור האמיתי שלו, בחמלה בהערכה, הכי הפוך ממה שהמשוררת זלדה כינתה "לראות את עצמו בעיני השכנים".
אז הנה הפירוש המתוק של הרב יעקב על תפילת הבוקר מודה אני:
מודה אני, מדובר על קוד חזק. לפני שאני הולך להתערבב עם החיים, אנשים, מצוקות, מכאובי הנפש, חרדת נטישה, זוגיות והורות, ראשית: אני מודה. מודה אני לפניך, זה תמיד אני מולך, כמה רגיעה ההבנה הזאת מביאה, כמה חוסר ריצוי יש בה, כמה אמונה פנימית היא מביאה על המקום שלי כבן אדם בעולם.
שהחזרת בי נשמתי, המסע שלי עם הנשמה מגיע מתוך מקום של חמלה, הרגש הראשוני שהתעורר ביקום כאשר אלוקים ברא את העולם הוא חמלה. ומאז רגש של חמלה מתעורר כלפי כל אחד מאיתנו. תחושה של 'רואים אותך במסע הזה'. החמלה משפיעה על התפיסה שלי את החיים ואת עצמי, ככל שאלוקים יותר מאמין בי, אז גם אני יכול להפתיע את עצמי ביום הזה.
בוקר טוב.
