אישה שמחה, נדיבה, וחברותית הקימה סטודיו משגע בעיר העתיקה של ראש פינה, מושבה ציורית בת יותר ממאה שנה. היא חוזרת בתשובה חב"דניקית וקבענו שנעלה תערוכה שלה השנה בגלריית המקלט, אי"ה.
כשביקרתי אותה, ערב שמחת תורה אשתקד, היא ליוותה אותי במדרחוב השוקק, וראינו אוהל הידברות. נכנסנו, ישבה שם אישה בגיל העמידה והתחלנו לדבר. פתאום היא ניגשת אליי ואומרת: "את יודעת, אנחנו לא מאותו המתרס אבל על דבר אחד אני מתחרטת: איך הוצאנו את האחים שלנו מהבתים אז בהתנתקות. הייתי צעירה עם תינוקות קטנים ולא קלטתי את המשמעות".
התרגשתי עד עמקי נשמתי. אמרתי לה: "בוודאי הם יסלחו לך אבל מה יהיה עם האחים שלנו בעוטף עזה? אותם הפקרנו". מי יכול היה לשער שלא יעברו 24 שעות והעולם יתהפך על כולנו ושוורד וספי-צברי האמנית שהיתה שותפה לשיחה תאבד את בנה ארנון ז"ל בעוטף עזה…
ורד נטועה עמוק באדמה הגלילית. בני משפחתה מצד אמה היו ממייסדיה של יסוד המעלה, שבה היא מתגוררת עם בעלה כעת. למרות נדודי החיים שהביאו אותה לארצות הברית ולמסע אל חסידות חב"ד, היא תמיד ידעה שתחזור אל נופי ילדותה.
זהו צעד נדיר ואף אמיץ לבעלת תשובה. התפיסה הרווחת היא כי הנך מהגר רוחני, וככזה עליך גם להגר למקום מגורים אחר הרחק מן המקום שביקשת להשתנות ממנו. אך ורד לא בחרה בדרך הקלאסית, ושבה אל המקום הגאוגרפי שהיא קורצה ממנו ושייכת אליו, שהוא הבסיס לציוריה, על אף שמבחינה רוחנית כבר הייתה במקום אחר, והפכה לייחודית בנוף של עצמה ובסגנון אמנותה.
מגיל צעיר ורד מציירת. בגיל שמונה שכלה את אביה במלחמת יום כיפור והציור הפך אצלה דומיננטי ביותר, מאפשר לעבד את השכול ולמצוא בו נחמה. נחמה פורתא כשהציור ליווה אותה אחר כך גם בעת ששכלה את אחיה ארנון במלחמת לבנון, והכאב הפך לבן בית.
כמו רבים וטובים מהאמנים, הציור משמש באופן מהותי כתרפיה עוד לפני שהמציאו את תחום התרפיה באמנות והוא הפך למקצוע מבוקש. אמנים אלו היטיבו לבטא את הקושי שלהם, והיו אמיצים לחשוף אותו ולהתמודד איתו בגובה העיניים כדי למצוא דרכו מרפא ומזור, ובכך נתנו לאנשים מסביבם כלים להתמודדות אישית וקולקטיבית.
אחרי שנים בהן חיכתה לילד ואף קיבלה ברכה מיוחדת מהרבי מלובביץ ונולדו תאומים, ארנון משה וחיה מושקא, דווקא כעת, מששכלה את בנה החייל הקרוי ארנון על שם אחיה, בכסלו תשפ"ד, ורד חוותה עוצר־יצירה ולא יכלה לחזור אל הסטודיו.
עוד קודם לכן, משפרצה המלחמה, נטלה תפקיד משלה בלחימה. היא בישלה ארוחות חמות לחיילים הרבים שעלו צפונה, ודאגה לכל צורכיהם, הפיזיים והרוחניים כאחד, כמו למשל ארבעת המינים וכל מה שצריך כדי להתקיים. בית חב"ד צבאי, חמ"ל של אישה אחת שהפך מהר מאוד למרבה הצער להיקרא חמ"ל ארנון.
ורד טרם חזרה לצייר בסטודיו. מדי פעם היא מנקה בו את המכחולים מאבק. הציורים המופיעים כאן צוירו לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל, אם כי נראה שהם מיטיבים כמו בנבואה לספר את הסיפור העכשווי. לא בכדי התמונה הגדולה שעמדה על הכן בסטודיו בכניסתי אליו יום קודם שמחת תורה הכילה נוף גלילי ובמרכזו מפגש בין שני איילים, אחד בשאגה כלפי שמיים ובמרכז מעין שור כגוש שחור קורס אל האדמה. "הציור אינו גמור", אמרה לי ורד, כמו ניבאה את העקדה שהיא עצמה תעבור כמה חודשים לאחר מכן.
ורד חיה את העבר, ההווה והעתיד בכריכה אחת. הפעם היא שמה לה למטרה לא להפוך את בנה ארנון לנחלת העבר, לזיכרון עמום, למצבת הנצחה, כפי שכתבה: "וּבְנִי (נַפְשִׁי כֹּה פָּחֲדָה) עָבַר לָגוּר בִּתְמוּנָה", אלא להרגיש בכל מעשיה כי הוא נוכח כאן ועכשיו ומניע אותה לפעולה אקטיבית תוססת ומלאת חיים כפי שהיה בחייו. הסטודיו הפך להיות 'קפה ארנון', נקודת מפגש אנושית בין הציורים.
האמת שציוריה מדברים על מפגש. הם מבקשים ליצור את המפגשים, כמו אלו שיוצרת האמנית בחיים האמיתיים. בסדרה האחרונה שהציגה לפני המלחמה, חיברה ורד זוגות זוגות ממגזרים שונים המרכיבים את קהילת שומרי המצוות במקום מגוריה ביסוד המעלה. אלו רוקדים בציור על תחתיות של ארגזי ירקות מיסוד המעלה לכדי כותל רעוע אחד אך מסמלים לאמנית את הפירות האמיתיים הצומחים במקום: "שנים הייתי לבד בבית כנסת עם סבא שלי שהקים אותו לפני דורות, הייתי באה להתפלל איתו ועכשיו הלב שלי שמח לראות איך הקהילה גדלה ופרחה".
אף בסדרת ציורי החיילים שציירה בשנת 2018, הם מופיעים – בקשר, בחיבוק או במפגש עם יונה. הגנום האנושי, הרעות, הלבבות והמשפחה הם לחם חוקה של ורד, והיא עברה ניסיונות רבים שהביאו אותה בכל פעם למפגשים הבאים.
ורד יוצרת שפה סימבולית המתכתבת עם זו של מארק שאגאל (שאגב, גדל בילדותו בחסידות חב"ד), ויוצרת לה גרסה נשית משלה. כמוהו היא מגיבה למצבו של העם היהודי, משלבת אגדה ודמיון עם המציאות הנוקבת ויוצרת לה סמלים: אווז במקום פרה, כנפיים רבות והמון שמיים. כמוהו היא מוצאת עצמה בדיוקנאות עצמיים, אם כי לא רשמיים מדי, המבקשים לספר סיפור עמוק יותר ממסע חייה, אם רק נדע לקרוא אותו.
תערוכת יחיד שלה מופיעה בבית ציפר בצפת מה-12.12, י"א כסלו, עד ה-2.2, ד' שבט. לאחר מכן תוצג בגלריית המקלט בירושלים עד פורים. לקטלוג וכתב העת של יצירותיה וזמני פתיחה 0585001019
