מנגינת האהבה של ראש הישיבה

בשונה מההרצאות שקדמו לו, ראש הישיבה סיפר לנו, במילים פשוטות, מהי תורה. ואיך מכוננים חיים של באהבתה תשגה תמיד

אולי יעניין אותך גם

למעגל השנה בחיי הסמינר בו למדתי ובעולם הסמינרים בכלל, היו מאז ומעולם רגעים מיוחסים יותר ופחות. ימים טובים שהורמו על נס והעיסוק סביבם היה משמעותי ונוכח, אל מול כאלה שייצרו מבוכה מקומית ועל כן זכו למינימום התייחסות עד בכלל לא. 

ל"ג בעומר למשל, בארשת המיסטיקה החסידית שלו, השתייך לימי המבוכה. הוא סיבך קצת את המערך החינוכי ולכן היינו נוסעות בו כל שנה לטיול ארוך, הרחק משעת הדחק של רבי שמעון וכל מיני פורענויות העלולות להתרגש בדרך אליו. גם פורים עשוי היה להיות כזה, אלמלא היה נעטף בדיבור על קבלת תורה מאהבה ועל עת הרצון של 'קיימו וקבלו'.

אבל שבועות, חג מתן תורה, היה מאז ומעולם רגע השיא שלנו כבנות עולם הסמינרים. בואכה 'כנס שבועות' שנערך מדי שנה, העמקנו, עסקנו והרחבנו את הדיבור ואת הנפש סביב לב ליבם של הערכים – בית של תורה.

לכנס, שהיה הרגע אליו התנקז הכל, הוזמנו גדולי תורה וראשי ישיבות שלא היינו זוכות לשמוע בהזדמנויות אחרות.

לקראת הכנס נכתבו והולחנו שירים, עוצבו מצגות ונמסרו מערכי שיעור, שיחד יצרו את הרגע שזכור לי כגבוה מעל גבוה: רגע הישיבה באולם ירושלמי זה או אחר, סמוך ונראה לליל שבועות, כשההרגשה היא הכי קרוב שיכולתי לדמיין לעמידה נגד ההר, אז בסיני. אני זוכרת את הלב מתרגש, את העיניים דומעות, את הרצון להחזיק בחלום חזק, את תחושת הזכות להיות חלק.

ובשנה אחת, שנתי האחרונה בסמינר, הגיע לכנס הרב ברוך מרדכי אזרחי זכר צדיק לברכה. אני זוכרת את הדממה שאפשר היה לחתוך בסכין טרם הכניסה שלו. אני זוכרת את העמידה שלנו, ביראת כבוד, בהתרגשות, בתחושת נגיעה בנצח.

אני זוכרת את הקול הרועם, המרעיד, המעיר ישנים של ראש הישיבה, ואני זוכרת אותנו, שותות כל מילה בצמא. בשונה מההרצאות שקדמו לו, לא התמקד ראש הישיבה רק ב"שולחות את בניהן וממתינות לבעליהן" אלא סיפר לנו, במילים פשוטות, מהי תורה. ואיך מכוננים חיים של באהבתה תשגה תמיד.

אני חושבת, שיותר מהמילים עצמן, לא יכולנו להישאר אדישות למבט, לטון, ובעיקר למנגינה. 

מנגינה שניגנה פתאום באוויר החולין של האולם בהר חוצבים, שיר אהבה. 

ודרך מדרש, פלפול ואגדתא, אי אפשר היה שלא להרגיש את הלב.

שנים עברו, ראש הישיבה איננו וכך גם אשתו הרבנית, זכר צדיקה לברכה. המרחב שאנו חיים בו, שקוע עד צוואר בשאלות קשות של קודש וחול, פרט וכלל, התבדלות ואחריות, היחיד והעם, הקהילה וכלל ישראל. 

ולצד השאלות כולן, משתרך שובל עכור של רגשות קשים, של מחלוקת, של חוסר אמון ושל מבט לא מספיק אוהב. 

בערב שבועות הזה, אני מבקשת לשמוע שוב את מנגינת האהבה של ראש הישיבה. 

אהבת תורה ולומדיה, אהבת ה', אהבת ישראל. 

אהבה שמים רבים לא יכבו ונהרות לא ישטפוה.

אהבה שרק איתה ננצח.

אולי יעניין אותך גם

ארץ זבת חלב, דבש ו… וויסקי

המזקקה הישראלית שפיצחה את האיכות שיש לארץ לתת לעולם הוויסקי ועקפה בסיבוב את המזקקות המסורתיות | מה קורה כשרוצים בקבוקי שרי כשרים ומה בין וויסקי ליין הונגרי | מה הקו המחבר בין ירושלים לנגב ומי חשב שאפשר להתרענן בפחית וויסקי? | וגם, רגע מרגש על גבול עזה |  שותי הנבואה

פוזנן: מסע אל עירו של רבי עקיבא איגר

פוזנן היא אחת הערים הוותיקות בפולין, שבעבר אף שימשה כבירתה. ממבשלת בירה שהייתה לקניון ענק ועד ארמון שהפך לאוניברסיטה, זו עיר שמציגה פסיפס היסטורי ואמנותי מרתק. מהקהילה היהודית המפוארת, עם זאת, לא נשאר הרבה

hamakom

כתבות

התסריט שלא התכוננו אליו: יחידת אנו"ח במלחמת חרבות ברזל

יחידת אנו"ח (איסוף נתונים וחללים) של פיקוד העורף היא יחידת המילואים שמשרתים בה הכי הרבה חרדים בצה"ל. בשביעי באוקטובר, מצאו עצמם חיילים אלה מול תסריט שמעולם לא הוכשרו אליו וללא ציוד מתאים, ועדיין מצאו כוחות לטיפול בחללים באופן שזכה להערכה מקיר לקיר בצה"ל. יותר משנה וחצי לאחר מכן, רבים מהם מתמודדים עם פוסט-טראומה, וביחידה קיימת מצוקת כוח אדם עצומה. תחקיר

hamakom

כתבות

בחזרה לפולין: מסע בני הישיבות אל תחנות החיים והמוות

מההכנות בישראל, החששות לגבי קיום מסע ממלכתי לישיבות חרדיות, ועד לתחנות החיים והמוות בפולין. ההרכב המגוון, הרשמים שהשאירו חותם, ורגעי ההשראה שנגעו בכולם. הקול הייחודי במסע אמוני-חרדי-ממלכתי

נח טוניק

מוחק וכותב

לא רוצה לתת את העיניים 

כשאני עסוק ב"שם" מקנא במה ששם, ומספר לעצמי ששם יהיה לי טוב יותר, אני בעומקה של גלות, שלהוציא עצמי ממנה, רק אני יכול 

יצחק נזרי

שלוש נקודות

רכבת לילה לקהיר

חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, בבהילו ובפסיעות מדודות