מנגינת האהבה של ראש הישיבה

בשונה מההרצאות שקדמו לו, ראש הישיבה סיפר לנו, במילים פשוטות, מהי תורה. ואיך מכוננים חיים של באהבתה תשגה תמיד

אולי יעניין אותך גם

למעגל השנה בחיי הסמינר בו למדתי ובעולם הסמינרים בכלל, היו מאז ומעולם רגעים מיוחסים יותר ופחות. ימים טובים שהורמו על נס והעיסוק סביבם היה משמעותי ונוכח, אל מול כאלה שייצרו מבוכה מקומית ועל כן זכו למינימום התייחסות עד בכלל לא. 

ל"ג בעומר למשל, בארשת המיסטיקה החסידית שלו, השתייך לימי המבוכה. הוא סיבך קצת את המערך החינוכי ולכן היינו נוסעות בו כל שנה לטיול ארוך, הרחק משעת הדחק של רבי שמעון וכל מיני פורענויות העלולות להתרגש בדרך אליו. גם פורים עשוי היה להיות כזה, אלמלא היה נעטף בדיבור על קבלת תורה מאהבה ועל עת הרצון של 'קיימו וקבלו'.

אבל שבועות, חג מתן תורה, היה מאז ומעולם רגע השיא שלנו כבנות עולם הסמינרים. בואכה 'כנס שבועות' שנערך מדי שנה, העמקנו, עסקנו והרחבנו את הדיבור ואת הנפש סביב לב ליבם של הערכים – בית של תורה.

לכנס, שהיה הרגע אליו התנקז הכל, הוזמנו גדולי תורה וראשי ישיבות שלא היינו זוכות לשמוע בהזדמנויות אחרות.

לקראת הכנס נכתבו והולחנו שירים, עוצבו מצגות ונמסרו מערכי שיעור, שיחד יצרו את הרגע שזכור לי כגבוה מעל גבוה: רגע הישיבה באולם ירושלמי זה או אחר, סמוך ונראה לליל שבועות, כשההרגשה היא הכי קרוב שיכולתי לדמיין לעמידה נגד ההר, אז בסיני. אני זוכרת את הלב מתרגש, את העיניים דומעות, את הרצון להחזיק בחלום חזק, את תחושת הזכות להיות חלק.

ובשנה אחת, שנתי האחרונה בסמינר, הגיע לכנס הרב ברוך מרדכי אזרחי זכר צדיק לברכה. אני זוכרת את הדממה שאפשר היה לחתוך בסכין טרם הכניסה שלו. אני זוכרת את העמידה שלנו, ביראת כבוד, בהתרגשות, בתחושת נגיעה בנצח.

אני זוכרת את הקול הרועם, המרעיד, המעיר ישנים של ראש הישיבה, ואני זוכרת אותנו, שותות כל מילה בצמא. בשונה מההרצאות שקדמו לו, לא התמקד ראש הישיבה רק ב"שולחות את בניהן וממתינות לבעליהן" אלא סיפר לנו, במילים פשוטות, מהי תורה. ואיך מכוננים חיים של באהבתה תשגה תמיד.

אני חושבת, שיותר מהמילים עצמן, לא יכולנו להישאר אדישות למבט, לטון, ובעיקר למנגינה. 

מנגינה שניגנה פתאום באוויר החולין של האולם בהר חוצבים, שיר אהבה. 

ודרך מדרש, פלפול ואגדתא, אי אפשר היה שלא להרגיש את הלב.

שנים עברו, ראש הישיבה איננו וכך גם אשתו הרבנית, זכר צדיקה לברכה. המרחב שאנו חיים בו, שקוע עד צוואר בשאלות קשות של קודש וחול, פרט וכלל, התבדלות ואחריות, היחיד והעם, הקהילה וכלל ישראל. 

ולצד השאלות כולן, משתרך שובל עכור של רגשות קשים, של מחלוקת, של חוסר אמון ושל מבט לא מספיק אוהב. 

בערב שבועות הזה, אני מבקשת לשמוע שוב את מנגינת האהבה של ראש הישיבה. 

אהבת תורה ולומדיה, אהבת ה', אהבת ישראל. 

אהבה שמים רבים לא יכבו ונהרות לא ישטפוה.

אהבה שרק איתה ננצח.

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?