מנגינת האהבה של ראש הישיבה

בשונה מההרצאות שקדמו לו, ראש הישיבה סיפר לנו, במילים פשוטות, מהי תורה. ואיך מכוננים חיים של באהבתה תשגה תמיד

אולי יעניין אותך גם

למעגל השנה בחיי הסמינר בו למדתי ובעולם הסמינרים בכלל, היו מאז ומעולם רגעים מיוחסים יותר ופחות. ימים טובים שהורמו על נס והעיסוק סביבם היה משמעותי ונוכח, אל מול כאלה שייצרו מבוכה מקומית ועל כן זכו למינימום התייחסות עד בכלל לא. 

ל"ג בעומר למשל, בארשת המיסטיקה החסידית שלו, השתייך לימי המבוכה. הוא סיבך קצת את המערך החינוכי ולכן היינו נוסעות בו כל שנה לטיול ארוך, הרחק משעת הדחק של רבי שמעון וכל מיני פורענויות העלולות להתרגש בדרך אליו. גם פורים עשוי היה להיות כזה, אלמלא היה נעטף בדיבור על קבלת תורה מאהבה ועל עת הרצון של 'קיימו וקבלו'.

אבל שבועות, חג מתן תורה, היה מאז ומעולם רגע השיא שלנו כבנות עולם הסמינרים. בואכה 'כנס שבועות' שנערך מדי שנה, העמקנו, עסקנו והרחבנו את הדיבור ואת הנפש סביב לב ליבם של הערכים – בית של תורה.

לכנס, שהיה הרגע אליו התנקז הכל, הוזמנו גדולי תורה וראשי ישיבות שלא היינו זוכות לשמוע בהזדמנויות אחרות.

לקראת הכנס נכתבו והולחנו שירים, עוצבו מצגות ונמסרו מערכי שיעור, שיחד יצרו את הרגע שזכור לי כגבוה מעל גבוה: רגע הישיבה באולם ירושלמי זה או אחר, סמוך ונראה לליל שבועות, כשההרגשה היא הכי קרוב שיכולתי לדמיין לעמידה נגד ההר, אז בסיני. אני זוכרת את הלב מתרגש, את העיניים דומעות, את הרצון להחזיק בחלום חזק, את תחושת הזכות להיות חלק.

ובשנה אחת, שנתי האחרונה בסמינר, הגיע לכנס הרב ברוך מרדכי אזרחי זכר צדיק לברכה. אני זוכרת את הדממה שאפשר היה לחתוך בסכין טרם הכניסה שלו. אני זוכרת את העמידה שלנו, ביראת כבוד, בהתרגשות, בתחושת נגיעה בנצח.

אני זוכרת את הקול הרועם, המרעיד, המעיר ישנים של ראש הישיבה, ואני זוכרת אותנו, שותות כל מילה בצמא. בשונה מההרצאות שקדמו לו, לא התמקד ראש הישיבה רק ב"שולחות את בניהן וממתינות לבעליהן" אלא סיפר לנו, במילים פשוטות, מהי תורה. ואיך מכוננים חיים של באהבתה תשגה תמיד.

אני חושבת, שיותר מהמילים עצמן, לא יכולנו להישאר אדישות למבט, לטון, ובעיקר למנגינה. 

מנגינה שניגנה פתאום באוויר החולין של האולם בהר חוצבים, שיר אהבה. 

ודרך מדרש, פלפול ואגדתא, אי אפשר היה שלא להרגיש את הלב.

שנים עברו, ראש הישיבה איננו וכך גם אשתו הרבנית, זכר צדיקה לברכה. המרחב שאנו חיים בו, שקוע עד צוואר בשאלות קשות של קודש וחול, פרט וכלל, התבדלות ואחריות, היחיד והעם, הקהילה וכלל ישראל. 

ולצד השאלות כולן, משתרך שובל עכור של רגשות קשים, של מחלוקת, של חוסר אמון ושל מבט לא מספיק אוהב. 

בערב שבועות הזה, אני מבקשת לשמוע שוב את מנגינת האהבה של ראש הישיבה. 

אהבת תורה ולומדיה, אהבת ה', אהבת ישראל. 

אהבה שמים רבים לא יכבו ונהרות לא ישטפוה.

אהבה שרק איתה ננצח.

אולי יעניין אותך גם

שושי סירקיס

בין הגוונים

נשמה שנתת בי.

ואני רק שואלת למה? למה אנחנו צריכים אולטימטום קשוח של עשרים וארבע שעות, של דקות שנספרות אחורה. למה אנחנו לא יכולים פשוט להיות האמת שלנו בפנים?

הג'ין יוצא מהבקבוק

מה שהחל כתגלית רפואית וסיים כנוזל שכמעט והשמיד את הממלכה הבריטית, הפך לאחד מיסודות עולם האלכוהול | לאורכה ולרחבה של ארץ ישראל מסתתרים ג'ינים שחלקם יכולים לעקוף את הטובים בעולם | עם נחיתתו של הקיץ, 'המקום' יצא למצעד הג'ין הישראלי הגדול

בין שבר לריפוי: עבודותיה של חוה ארלנגר

יצירותיה של ארלנגר מחברות בין עולמות רחוקים לכאורה ומספרות סיפורים משמעותיים על זיכרון, על שבר, על הדרך הקשה מכאב לריפוי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

רוצים להרחיב? חכו רגע

הרחבה היא תוספת למשחק, שבאה יחד או בנפרד ממשחק הבסיס. משלמים עליה בנפרד בדרך כלל, אין לה ערך בלי משחק הבסיס, והרבה סבתות מתבלבלות וקונות רק אותה בראותן מחיר טוב.

מגלים את אמריקה

ניסיון מרתק לפצח את חידת האומה המבלבלת ביותר: זו שאפשר לאהוב אותה ואפשר לשנוא אותה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה 

האמנם נמנעת?

קריאה מאירת עיניים על יסודות התנועה האנטישמית מאה שנה ויותר אחרי שהגיעה לשיאה במזרח אירופה