בכתבה הקודמת תיארתי את ביקורי בערי יוון הגדולות, אתונה וסלוניקי. בשורות הבאות אספר על שלושה מאיי יוון: איים פופולריים למדי שרבים המבקרים בהם, אבל גם שם מצאתי נישות ייחודיות. הרי זוהי יוון: מתוירת, חרושה, עמוסה מטיילים ועדיין טבעית, פראית, בתולית ושובת לב.
בשעה שתקראו שורות אלו ככל הנראה הקיץ כבר יהיה בשיאו, אך לא אמנע מלהזכיר שהחודש הטוב ביותר לחופשה ביוון הוא חודש מאי. מזג האויר אביבי ונח, האיים כבר מתחילים לתסוס אך אינם צפופים מידי, והמחירים עודם נוחים.
מיקונוס
אחד האיים היותר מפורסמים ביוון. שייך לקבוצת האיים הקיקלאדיים ונודע בעבר בתור האי של הסלבס. אם תסתובבו בו בקיץ, תוכלו לפגוש בקלות את השמות הכי בכירים בתעשיית הפוליטיקה, האמנות, הבידור והרוח הבינלאומיים. למרות היותו מתויר מאוד, הצליח האי לשמור על חזותו המסורתית והציורית.
לפני מספר שנים איתרתי טיסה זולה למיקונוס דרך קונקשן בפאפוס, קפריסין. באותם ימים טרם נפתחו קווי הטיסה הישירה לאי ולמרות קרבתו, נאלצנו להישאר לילה בפאפוס. הגענו לאי בשעת בוקר מוקדמת, הוצאנו את הרכב ופתחנו בנסיעה לווילה ששכרנו. היינו ניידים ובחרתי לשכן את החבורה בווילה בכפר קטן, רחוק מאזורי ההמולה של האי. מאחר שהגענו בשעת בוקר מוקדמת, הווילה לא הייתה מוכנה עבורנו וכל שנותר לנו לעשות הוא לשבת במרפסת, להשתגע מהנוף הפונה לים הפתוח ולהחליט מה עושים. אחר דין ודברים קצר עם בעל הווילה, הוחלט שנגיע לווילה אחרת, גם היא בבעלותו, שכבר פנויה לכניסה מיידית. לא התחייבנו אבל החלטנו לנסות. נסיעה קצרה, כפר אחר ומצאנו את עצמנו בווילה שמשקיפה לאחת הנקודות החשובות באי – חוף פרדייס. אמנם הנוף הנשקף אינו פראי ובראשיתי כמו מול הווילה המקורית, אך תביטו בתמונה המצורפת. אין תלונות.
אחרי התמקמות קצרה יצאנו להכיר את האי. נסענו איפוא לבירת האי, המכונה מיקונוס סיטי. הסתובבנו בסמטאות הלבנות, התמוגגנו מהארכיטקטורה הנהוגה באיי יוון, בנייה באבני גיר א-סימטריות, דלתות כחולות וסמטאות מתעקלות בלובנן. זה מחזה שאי אפשר להתרגל אליו, לא משנה כמה ביקרתם ביוון ובאיזה אי.
לפנות ערב פנינו לאחת הנקודות היפות באי – Little Venice.
השם משקף את הדמיון של המקום לוונציה היפה. זו שורת בתים צבעוניים, שלפי סגנון בנייתם נבנו במאה ה-18. הארכיטקטורה הספציפית שלהם אינה יוונית כי אם איטלקית. הבתים גולשים לתוך מי הים, כמו בתי העיר ונציה, ומכאן שמם. שקיעת השמש המטילה קרניים אחרונות על זגוגיות הבתים וההשתקפות שהים מספק, יוצרות מחזה יפהפה ומכל קצוות האי מגיעים לראות אותו. כדי לתפוס תצפית טובה, מומלץ להתרחק קמעא מהמרכז ולטפס על הגבעה הסמוכה לו, ממנה תוכלו לראות הכל.
הגבעה המוזכרת כשלעצמה היא אתר מרתק. על גבה עומדות חמש תחנות רוח, שהפכו לסמל האי. הן נבנו במאה ה-16 על ידי סוחרים איטלקים ושמשו לטחינת קמח ואספקתו למקומיים ומיוון לעבר אירופה.
התחנות ברובן סגורות לשימוש, אך אחת מהן הוסבה למוזיאון. בהתאם לתרבות היוונית העצלה, אין שעות פתיחה מוגדרות או אפילו סכום ברור לכניסה. צריך פשוט להגיע ולסמוך על קוסטאס/ניקוס שיבחר להגיע היום לעבודה. לא הגיע? לא נורא, תנסו מחר או בחופשה הבאה.
למחרת החלטנו להתפצל. שניים מאיתנו נשארו בדירה ונהנו ממנוחה עצלה, כמנהג המקום, ושניים מאיתנו. כלומר, אני ועוד חבר יקר שנשבר משכנועיי, החלטנו לצאת לכיוון האי דלוס. דלוס ממוקם במרחק הפלגה קצר ממיקונוס והוא לא אי מיושב. האי הוא אתר חשוב מאוד מבחינה ארכאולוגית. מהחשובים שבאיי יוון, למעשה. בעבר הוא החזיק בערך מיתי עבור המקומיים, עניין שהוביל לבנייה מרשימה בפסיפס ובשיש. ההלניזם נוכח בכל פינה בו. כשהגענו לנמל הקטן שממנו אנו אמורים להתקדם לאי, שוב קיבלנו תזכורת אודות אורח החיים הנינוח באיים. מסיבה כלשהי לא התקיימו באותו היום הפלגות לאי. איש לא ידע להסביר מדוע. התנחמנו בהתפעלות מגודלן העצום של אוניות הקרוז שעגנו בנמל. אני פספסתי את דלוס, אבל אתם תתעקשו להפליג. מדובר בכחצי שעה הפלגה ומחירה לא עולה על 20€.
כשחזרתי לווילה הבנתי שאיי יוון הם קצת כמו הודו. יש להם קצב אחר, עדיפות ברורה ללוח זמנים נינוח ואיטי ואווירה נעימה ועצלה. אידיאלי מאוד לנופש, פחות לכלכלה שהיא חלק מהאיחוד האירופי.
את הימים הבאים העברנו במנוחה בווילה ובירידה לחופי הים הסמוכים. המטייל החרדי ישמח לגלות שבכל רחבי האי ישנם חופים ריקים לחלוטין, המאפשרים רחצה בהתאם לאורח חייו.
בזמן ששהינו באי יכולנו לאתגר את האמרה הגורסת שבכל נקודה בעולם יש בית חב״ד. אך בזמן ששורות אלו נכתבות, בני הזוג פרידלנד, שלוחי חב״ד, מציינים חודש ליסוד בית חב״ד הראשון באי. תוכלו להיעזר בהם למזון כשר, מניינים ועוד.
סנטוריני – הכפרים והערים
סנטוריני למעשה אינו אי, אלא קבוצת איים קטנה. הגאולוגים משערים שבעבר היה זה אי אחד, אך התפרצות געשית פירקה אותו. למרות זאת, כאשר אנשים מדברים על סנטוריני, הם מתכוונים לאי המרכזי, שצורתו כעין סהר.
לסנטוריני נסעתי עם חבר אחד. לא תכננו כלום והחלטנו שנמסור עצמנו בידי ההשגחה. יום לפני הנסיעה גיגלנו קצת וגילינו שבצד המזרחי של האי, הפחות מתויר, ישנו כפר קטן בשם קמארי. מצאנו בבוקינג מלון דירות קטן וסגרנו.
כשנחתנו ולקחנו מונית למלון, הבנו שזו הייתה בחירה חכמה מאוד. המלון קרוב ממש לנמל התעופה, וככה זכינו ליהנות במהלך החופשה מחוויה ייחודית: יושבים במרפסת ומטוסים עוברים ממש מעלינו. השכמתי בכל בוקר להתפלל על שפת הים, כשהמטוסים חולפים מעלי. הבחנתי שגם העובדים הזרים של האי נוהגים כך.
אחרי התמקמות קצרה יצאנו לסקור את הכפר. בניגוד למקומות המתוירים, הכפרים משקפים את האופי הנכון של המדינה הזו. שקטים, מנומנמים ומחוברים לקרקע. הכפר שוכן למרגלות הר עצום שחוצה את האי מצפון לדרום. בבוקר אפשר לראות את העננים מתפזרים על פסגתו, מראה שיוצר אשליה כאילו מדובר במפל לבנבן נאה.
בתי הכפר מסוידים בלבן, כנהוג, אבל על חלקם עברו ימים יפים יותר ואף אחד לא טרח לרפרש את העיצוב. הכפר קטן, רובו מוקף מטעי זיתים. רצועת החוף שלו וולקנית, ארוכה ויפה. היצע התיירות בו לא רחב. אין הרבה מלונות ודירות נופש, אבל יש טיילת מדהימה, רצועת חוף ארוכה, טברנות אותנטיות וחוויה יוונית מקורית. הייתי ממליץ לשהות בו או בכפרים אחרים ולא בשתי הערים המרכזית של האי, אויה ופירה. אבל כמובן, גם עליהן לא נדלג.
הנוף המוכר ביותר של סנטוריני הוא תמונת נוף בו ניצבת עיר לבנה על צלע הר ומשקיפה אל הים הפתוח. זוהי פירה, בירת האי. היא מתוירת לעייפה, גדושה בעיקר במבקרים אסייתים או במבקרי קרוז. לכן מומלץ לבקר בה בשעות הבוקר המוקדמות או בחודשים מאי, ספטמבר-נובמבר.
פירה מתפרשת על גב ההר לכל גובהו, מהפסגה ועד התחתית, המגיעה למעשה אל שפת הים. האטרקציה המרכזית באי היא ירידה תלולה במדרגות המשתפלות לצד ההר, ביקור בנמל Ammoudi הישן, שריד לעיירת הדייגים המנומנמת שסנטוריני היתה לפני שהתיירים גילו אותה. את העלייה בחזרה, מלבד טיפוס במדרגות באופן רגלי, אפשר לעשות באמצעות שתי אופציות: רכיבה על גבי חמור, טכנולוגיה ששימשה את דייגי העיר ושרדה בזכות הפוטנציאל החווייתי הגלום בה, או לחילופין – רכבל. זה נשמע מגניב, אבל תכלס זה די משעמם. את הנוף הנשקף רואים גם מסמטאות העיר עצמה, וחוץ מיעילות, חסכון באנרגיות ובזמנים הוא לא מציע יתרון ייחודי. בקיזוז התור הארוך של הממתינים לעלייה ובסרבול באופני התשלום, זו לא בהכרח האופציה המיטבית.
העיר מלאה בגלריות אמנים, חנויות בוטיק, יקבים קטנים ופינות חמד אורבניות. צבעי הלבן והכחול מתערבבים עם צמחי פרא המבצבצים מבין הבתים. כדאי להוריד את מסלול ההליכה של העיר מהאתר ״יוון והאיים״ ולפסוע בנחת על פסגות הרכס המרכיבות את האי. מבעד לסמטאות ניתן להבחין במלונות המערה – פונקציה תיירותית ייחודית לסנטוריני. אלו למעשה מלונות שהוקמו בבתים ותיקים ששופצו ואת המערות היוצאות מהבתים, הסבו הארכיטקטים לבריכות סוויטה פרטיות. מחיר השהייה בדרך כלל גבוה, אך נגיש.
בילינו יום שלם בפירה ולפנות ערב פנינו לעיר השניה באי – אויה. היה מי שטען שהשקיעות הכי יפות הן בסוף העולם. אויה מכחישה את הטענה הלירית הזו ובמרחק שעתיים טיסה מישראל ראיתי את אחת השקיעות היפות ביותר. אויה שוכנת בקצה הצפוני של האי, ממש בשפיץ. בכל ערב מגיעים מאות תיירים מהאי, מסתדרים בדממה בסמטאות העורפיות של העיר וצופים בדממה בשמש נעלמת אל תוך הים. גם בים יש תכונה ולקראת ערב עשרות אוניות וסירות מתמקמות לצד הצוק כדי לספק למפליגים על סיפונן את האפשרות לצפות במחזה המשובב נפש.
כמו ישראלים טובים, איחרנו לעיר ועל מנת להספיק את השקיעה נאלצנו להזדרז בחציית העיר עד לשפתה השנייה. בישראל נחגג באותו היום יום ירושלים, ואנחנו התבדחנו על דגלי יוון, גם הם בצבעי כחול ולבן, התלויים מעל גגות הבתים.
כשהגענו לסמטאות השוכנות בשפת הצוק האזור כבר היה מלא בתיירים שממתינים לבוא השמש. לא היה סיכוי ליהנות מהמראה באופן הזה. בחוצפה ישראלית אופיינית טיפסתי על קיר הסמטה והתמקמתי על גג של בית מקומי. החבר הצטרף אליי כמובן ואחרי היסוסים הצטרפו גם זוג אמריקאי וצמד מטיילות מתוניס. זה היה כל כך לא צפוי וכנראה גם בלתי מקובל, עד שלאחר מכן הבחנתי שהתיירים מצלמים גם אותנו, מלבד השקיעה. הגג היה מספיק רחב ויכולנו לצפות בנחת, לצלם ללא הפרעות לפריים וגם להרים כוסיות לחיים שהבאנו עמנו.
אחרי המופע הסתובבנו בסמטאותיה של אויה. הבחנתי שסצנת האמנות, בעיקר הציור והאריגה, מפותחת בה יותר מבפירה ואת המזכרות העדפתי לרכוש שם. אם אתם מתכננים הרחבה של קולקציית הקיץ בהתבסס על פריטי לבוש מבד וקנווס, ההיצע במקום ישמח אתכם.
ביום האחרון עזבנו את קמארי והעברנו את כולו באחד הריזורטים הנהדרים באי. הריזורט היה קטן, שנים עשר חדרים בלבד. מתקני הריזורט כללו בריכות, בר, ספא וחוף פרטי, בו התפללנו שחרית למחרת. אי אפשר להסביר את העוצמות של ברכת ״יוצר המאורות״ במקום כזה.
בסנטוריני אין בית חב״ד, נכון לכתיבת השורות. כדי לנפוש בשובע כדאי להטיס מזון וכלים מהארץ. על אנטישמיות לא שמעו כאן ולא נראה שלמישהו יש פניות נפשית לשנאה או פוליטיקה כשיופי האי משכר כל כך.
כרתים: שיחות עם דייגים
האי הכי גדול ביוון ואחד מחמשת הגדולים בים התיכון. צורתו אמורפית לגמרי אך התושבים נוהגים להציג אותו כמין שור שועט. אורכו כ-260 קילומטרים ורוחבו לא עולה על 60. באי גרים כ-700 אלף תושבים.
כרתים הוא אי ייחודי באופיו, מכיון שהוא משלב גם את האופי העירוני של יוון וגם את האופי הייחודי לאיים. קו הטיסות הישירות מישראל לכרתים הוא הוותיק מבין קווי התעופה ליוון ומטיילים ישראלים בילו בו כבר בשנות ה-90 של המאה הקודמת.
גודלו של האי מאפשר מגוון חווייתי וציוויליזציה ברמה גבוהה משאר איי יוון. השפעה נוספת לגודלו של האי היא הבידול הזהותי של תושביו. רבים מהם יזדהו ככרתים ולא כיוונים. באי אף פעילה תנועה הקוראת להיבדלות מיוון ולהכרזה על כרתים כמדינה עצמאית. עד כה סיכויי המהלך קלושים ומדובר בקוריוז משעשע ותו לא.
במאי אשתקד ניצלתי יומיים פנויים וטסתי לכרתים. בשעה 7 בבוקר נחתתי בהרקליון, בירת האי. מכיון שלא היה לי לו״ז וגם טסתי לבדי, התמסרתי לידי הגורל, כפי שאני אוהב לעשות כשאיני מחויב לצד שני.
ביציאה מנמל התעופה זוג חרדי שאל אותי אם ארצה לחלוק איתם מונית. הסכמתי ועליתי איתם. כששאלו לאן אני צריך, עניתי: ״לא יודע, ארד כשיתחשק לי או לכם״. נסיעה קצרה הובילה אותנו מנמל התעופה לעיר. כשהמונית חלפה על יד תל שמאחוריו נשקף הים, ביקשתי מהנהג לעצור. שילמתי לזוג את חלקי וטיפסתי קלילות על התל. הים התפרש לרגליו וגלים התנפצו על קיר הגיר המחוספס. התיישבתי על סלע קטן, הנחתי תפילין והתפללתי שחרית. אחרי התפילה המשכתי לשבת שם, מסניף את הרגע, נהנה מהעדר המחויבות לתוכנית כלשהי. בסיומן של עשרים דקות ישיבה מהנה, הגיע למקום דייג. שתקתי והמתנתי שהוא יפתח בשיחה. זה לא לקח הרבה זמן. הוא פתח בסדרת שאלות ואני עניתי לו בצ׳יל. הוא הסביר על הדיג, התעקש שלמרות גובהו של התל, זהו מקום מצוין לדוג. תכלס די הלך לו ותוך דקות ספורות כבר הייתה לו תפוקה יפה. הוא הציע סיגריה, אני הצעתי מיץ תפוזים שקבלתי במטוס. ככה ישבנו על התל, עישנו קצת ושוחחנו. כשחשתי מיצוי, שאלתי אותו מה תכלס יש לעשות בהרקליון. הוא צחק, אמר ״לצאת״ והצביע לכיוון מסוים, כאילו מכוון לכפרים. שאלתי אם יש בכל זאת משהו והוא שלח אותי לרחוב 1866. השארתי לו את הבקבוק ונפרדנו.
רחוב 1866 הוא בסך הכל מדרחוב עתיר בחנויות, בתי קפה ומסעדות. הרחוב קרוי על שם השנה שבה תושבי האי מרדו בשלטון העות׳מאני. הוא תיירותי מאד ובחלל שומעים יותר אנגלית מיוונית. מקום נחמד, אבל לא משהו ששווה ביקור ייחודי. בנוסף, יצא לי להיחשף לגרפיטי אנטי ישראלי מובהק. טבח ה-7.10 גרר הזדהות פרו ישראלית שהחזיקה פרק זמן מסוים. כשהגל שכך, מפלגה סמי-קומוניסטית שפועלת גם בכרתים, הציפה מסרים אנטישמים ועל קירות הרחוב רוסס גרפיטי האומר בעברית: ״אתם הרוצחים אינכם רצויים כאן״ או ״אינתיפאדה״ באנגלית וביוונית. לאלו התווסף כמובן גם ״Stop Genocide” המוכר. רוכל מקומי שזיהה את הזעזוע בפניי טרח להדגיש שמדובר בקבוצה פוליטית ספציפית ואין לי מה לדאוג.
למרות זאת, בחרתי לצאת מהעיר שגם בלאו הכי הייתה אורבנית מדי ביחס למה שרציתי.
הליכה קצרה הובילה אותי לנמל הדייגים הישן. דייגים לא ממש נכחו ומספר סירות התנדנדו במים בשקט. המתנתי שיגיע אוטובוס וכשהגיע אחד עליתי עליו מבלי לדעת את היעד. לאחר כארבעים דקות האוטובוס חלף בעיירה נחמדה. שאלתי לשמה והכרטיסן, שמשום מה נוכח באוטובוס במשך כל הנסיעה, השיב ״חרסוניסוס״. ביקשתי לרדת. העיירה נהדרת, רצועת החוף שלה מזמינה, כחולה כראוי ומלאה במלונות בוטיק. נכנסתי לראשון שמצא חן בעיניי, שילמתי מחיר בדיחה על חדר לשני הלילות הקרובים, השארתי את חפציי שם ויצאתי להכיר את העיירה. מסתבר שחרסוניסוס היא מקום די חם על מפת התיירות של האי ותשתית התיירות שלה מפותחת. למרות זאת העיירה לא הייתה עמוסה והמחירים היו סבירים. במרחק קצר מהעיירה ישנו מוזיאון המדמה את תרבות הכפרים הייחודית לכרתים. המוזיאון, Lychnostatis Cretan Open Air Museum שמו, עשוי לעניין משפחות עם ילדים או סתם מטיילים עם עניין בתרבות היסטורית.
במרחק קצר מחרסוניסוס ישנה מסעדה כשרה בשם ׳ימאניס׳. התפריט בה ישראלי-בשרי והיא פתוחה במהלך כל הקיץ. בחרסוניסוס ניתן להעביר מספר ימים במנוחה ובהנאה מכל מה שיש לה להציע, אך אני רציתי להספיק עוד יעד. חבר שראה בסטורי'ז שאני מבקר בכרתים, כתב שחובה לבקר באיגיאוס ניקולאס.
למחרת בשעות הבוקר המאוחרות נסעתי לאיגיאוס ניקולאס. הנסיעה ארכה כשעה והאוטובוס הוריד אותי ממש על החוף. הבטתי סביבי, מחפש כיוון. במרחק קצר ממני ישבו חמישה זקנים יוונים ושוחחו בקול. הם הבחינו בי והזמינו אותי לשבת איתם. נעתרתי להזמנה, כך מתחילות ההרפתקאות הכי טובות. הופתעתי מהאנגלית המשובחת שלהם. הם בסך הכל חקלאים, כך מסתבר, אבל האנגלית משובחת מאוד. דיברנו על פוליטיקה ומכבי תל אביב והם הזמינו לי כוסית ראקי. אחרי שאמרנו יאסו והרקנו כוסיות, הם שאלו מה להזמין לי. הסברתי להם שמטעמי כשרות ייבצר ממני לאכול אבל הם הגדילו ראש והזמינו זיתים, ועלי גפן. שאלתי אותם מה לעשות והם הכינו לי מסלול הליכה נהדר שמעביר כמה שעות טובות. נפרדתי מהם מבסוט ושבע.
המסלול עבר דרך מצודה ישנה, רצועת חוף, נמל מנומנם ולבסוף נקודת השיא – האגם הפנימי Voulismeni. זהו אגם פייק. כלומר, מדובר בלשון ימית שמשתרבבת לתוך חלל שהעיר הותירה. סביב ה׳אגם׳ פזורים בתי קפה ומסעדות והשפה העברית די שולטת. המסלול ממשיך משם אל טיפוס במעלה הר, ממנו האגם נשקף בצורה טובה יותר. המשכתי את המסלול עד שהגעתי לקצה העיירה ממש, בה איתרתי חוף רחצה קטן וטברנה מקומית. החוף היה ריק והגישה אליו, בניגוד למקובל, לא הייתה באמצעות פלטפורמת חול נמוכה אלא גדה גבוהה וסולם שמוריד אל תוך המים, כמו בריכה. המים היו מדהימים. בדיוק בטמפרטורה הנכונה. לאחר שעה ארוכה במים עליתי את הטברנה וחיפשתי משהו כשר בתפריט. זוג אוסטרלי שישב בשולחן לידי הבין את הסיטואציה והסביר למלצרית (ביוונית! מאיפה להם?) בדיוק מה אני צריך. נשארתי שם עוד שעה ארוכה עד שהערב אילץ אותי לשוב לחרסוניסוס.
הטברנות של חרסוניסוס פעילות עד השעות הקטנות של הלילה. העובדה הזו קצת מקשה על התנומה כשהחדר ששוכרים הוא על קו המים, אבל האווירה עליזה ונעימה.
למחרת בבוקר היו לי כמה שעות להרוג לפני שאמהר לטיסה. נסעתי לכפרים כפיסי וסטאליס, ואז הבנתי שלא באמת ראיתי את כרתים. העיצוב שלהם, הגישה לים והאותנטיות, הם כמה רמות מעל חרסוניסוס ואיגיוס ניקולאס. הזמן הקצר שעמד לרשותי וההבנה שיש לכרתים עוד הרבה מה להציע., כמו החופים הפופולריים אלפוניסי או ואי כמו גם העיירות רתימאנו ומאליה, גרמו לי להסיק שכדאי לבקר בכרתים במשך יותר משבוע. נקסט טיים.
בכרתים ישנה אנטי ישראליות אך היא מורגשת בעיקר בעיר הבירה, הרקליון, בה בכל מקרה אין טעם לבלות יותר מדי. אל תתנו לזה להטריד אתכם, מחוץ להרקליון כולם מחייכים.
בנוסף, מלבד המסעדה הכשרה ימאניס המוזכרת לעיל, בכרתים יש גם בית חב״ד עונתי. כך שמבין כל האופציות שהזכרתי, זהו האי הנוח יותר לשומרי מצוות.
(כאן חשבתי לכתוב כמה שורות גם על רודוס, אבל יש גבול לקלישאתיות, אז נסתפק בזאת. יאסו.)
