למרות התפיסות באסכולות גרמניות במאה ה-19 ועוד קודם לכן, העומדות על כך שליהודים אין יד ורגל בעולם החזותי. תקופת החגים מספקת הזדמנות לראות כיצד היהודים השתמשו באמנות החזותית בתחום הפולקלור העממי כדי להעצים ולהעשיר את עולמם הדתי דווקא.
במיוחד ניתן לראות זאת בחג הסוכות ובקישוטי הסוכה על אף שאין הרבה עדויות מן העבר לכך: מן הסיבה הטכנית שהסוכה היא כפשוטה עראית וקישוטיה אף יותר. ישנן כמה סוכות עתיקות מצוירות שניתן לראות במוזיאונים יהודיים כמו במוזיאון האיטלקי או מוזיאון ישראל בירושלים ועוד.
למעט גישתה של חסידות חב"ד אשר ביקשה להשאיר את קירות הסוכה ריקים לזכר סוכת ענני הכבוד, הרי ששאר קהילות ישראל נהגו לפאר ולהאדיר את הסוכה בבחינת 'זה א-לי ואנוהו'. החל מציור סצנות תנ"כיות על קירות העץ ועד שושנים מפוארות במגזרות נייר, התקיימו לאורך השנים מסורות שונות בתחום זה של קישוט הסוכה.
בטור זה ארצה להתמקד ביצירתה של האמנית החב"דניקית החוזרת בתשובה (בתו של מאמן הכדורסל האגדי רלף קליין) גילאת צ'רקסקי אשר מינפה את קישוטי הסוכה העממיים לדרגה של אמנות גבוהה הנושאת משמעות מעבר לחג הסוכות גופא.
דרכה של גילאת אל עולם התשובה הייתה רצופה שיטוטים רבים בדתות שונות בחיפוש אחר תשובה, והמפגש שלה עם ספר התניא פתח בפניה עולמות חדשים של תודעה שהבהירו לה שזה המקום שאותו נשמתה ביקשה. כך, החליטה להוסיף לשמה המקורי גילת את האות אל"ף כסמל לתחושת הגאולה שחשה, וזהו גם שם של אחת העבודות המיוחדות שציירה כשהאות גימ"ל מתחילה בקטן עד האות ה"א הענקית.
האמנות שלה מבטאת את המקום הפילוסופי והאידאולוגי שהיא חיה בו, בניסיון לנתק אותו מהערבובים והבלבולים של העולם המודרני. כך הגיעה גילאת לסגנון אבסטרקטי מינימליסטי של קווים וצורות שהם יסוד היסודות של האמנות.
את יצירותיה היא בונה מניירות ממוחזרים שאותם היא אוספת לאורך הדרך: ניירות עיתון (ללא הכיתוב של עיתונים בפועל, מאחר שהכיתוב יכול להסיח את הדעת), טפטים, דפי מחברות, ניירות מבריקים מכל הבא ליד.
אחרי חמש שנים של עבודה סיזיפית שבמהלכן, כך הבטיחה לעצמה, תוסיף בכל יום ליצירה ולו נייר אחד (בנוסף לעבודתה הקבועה כמורה ליהדות במדרשות ובבית ספר כמו גם היותה אם לארבעה ילדים בלע"ה), נולדה תערוכת 'מניירות' בת עשרים יצירות מונומנטליות, שהוצגה השנה בגלריית המקלט. שם התערוכה הוא שילוב רב משמעות של "מניירה" (ג'סטה) והביטוי "מן הנייר".
בין היצירות תמצאו חומרים נפסדים שגילאת שוזרת מהם "שושנים" (צורות גיאומטריות מעניינות) ואובייקטים הקשורים באופן ישיר לפרקים מתוך ספר התניא, כמו לדוגמת ביצירות 'הכתר' ו'השכינה' או 'יראה-אהבה'.
היצירה 'שער התניא' שואבת השראה מיצירותיו של האמן ויקטור וסרלי (1906–1997) ומתארת מפגש בין עולמות. שבו ניתן לראות איך הגריד הישן המסמל את התפיסות הקודמות של האמנית לפני התשובה, מקבל טוויסט ומשתנה לריבוע אלכסוני ההופך למנהרת אור.
עבודה אחרת מתכתבת עם יעקב אגם והשיטה שלו לראות כפול בו זמנית ביצירה אחת (באמצעות קיפולים בצורת אקורדיון). כך כותבת גילאת את המילה "סוף" אך למעשה הצד השני מגלה לנו את המילה "אין" ובכך היא מראה שהמבט הראשון הוא לגמרי הפוך ממה שהמבט השני מגלה. הסוף – הוא למעשה אין סוף.
הרבה מעבודותיה של צ'רקסקי עוסקות בפרדוקס הפילוסופי של ה"אין" של האלוקות, שספר ה'תניא' מרבה לעסוק בו. ומרתק לראות את האופן שבו היא נותנת לכך דווקא חזות קונקרטית (על צד ה"יש"). כך למשל היא כותבת את המילה "יש" כשכל הרקע מורכב מהאותיות "אין".
גילאת מספרת על האופן שבו, דווקא, ביקשה לנתק את הרגש ואת הבלבולים והסחות הדעת מתוך יצירותיה, ולנסות להגיע למקום של מפגש שכלי עם הנצח. היא החליטה לנצל את המשאב המשותף לכל האנשים בעולם – הזמן. שהוא המשאב היחידי שניתן לכל אדם בעולם והבחירה בידו כיצד לנצלו. היא הסבירה כיצד למעשה כל קו ביצירותיה (ויש המון) מספק מדד לעשיה ולמינוף של הזמן, ויחד עם זאת סיפרה שהיא מקדישה זמן גם לנושא הבהייה בלא-כלום, שהיא דבר לא פחות חשוב, מסתבר, ואולי אפילו משאב נדיר בימינו.
מה המרחק בין האמנות העממית של קישוטי הסוכה לבין האמנות המוזיאלית? בעבר היו הגבולות ברורים עם היררכיה מובהקת. אך היום בעידן הפוסט-מודרני ביקשו לבטל את הגבולות: הכל אפשרי והוא מותנה במבט ובכוונת האמן והמתבונן. אין ספק שגילאת צ'רקסקי העלתה את קישוטי הסוכה מרמה פולקלוריסטית של קישוט ויזואלי המלווה את החג, לרמה של יצירות העוסקות בשאלות אידיאולוגיות הקשורות למשמעות העומדת מאחורי חג הסוכות, ונותנות פרשנות משלהן על סוגיות שקהלת עצמו עסק בהם. בכך הן יוצאות מדרגת 'הבל הבלים הכל הבל'.
חלק מהעבודות הוצגו בסוכה פרטית בקרית אונו בשיתוף גלריית המקלט, לתגובות ופרטים מוזמנים לכתוב: [email protected]
