מאטצ׳ מאדנס, משחק מהירות ותפיסה חזותית. הקוביות מוכנות. הקלפים באמצע. היא אלופה במשחק הזה, בדרך כלל מנצחת אותי. אבל הפעם משהו קורה. אני גורפת את הקלפים לצד שלי. מנצחת פעם אחר פעם ומופתעת מעצמי. היא יושבת מולי מאוכזבת, נדהמת לא פחות ממני אם כי לכיוון השלילי. מוזר, אני חושבת לעצמי בקול. "מה קרה שהמוח שלי התחדד כל כך?" אני שואלת אותה.
היא בתגובה אומרת לי: "אני לא יכולה להתרכז כשאת שרה, תפסיקי לשיר".
אני מפסיקה. קשה לי להתאפק. המילים עומדות לי על קצה הלשון, המנגינה רוצה לפרוץ ממני. אבל אני עוצרת ופשוט מתחילה לסדר את הקוביות לפי הקלף. מסתבכת, מסובבת, עושה שוב, מנסה, ושוב מסתבכת. היא מוחאת כף. סיימה. הקוביות מונחות לפני מבולגנות, מאוכזבות.
"את חושבת שאני מנצחת בגלל שאני שרה? שזה עוזר לי להתרכז?" אני שואלת ולא מצפה לתשובה.
אנחנו מנסות שוב ללא שום זמזומים מהצד שלי. והיא מנצחת בחיוך גדול.
"עכשיו אני יכולה להתרכז", היא אומרת לי. והיא צודקת. היא מרוכזת אבל אני על הקצה השני.
"אני חוזרת לשיר", עושה את זה רק בשביל המחקר הקטן שלי. חייבת לדעת אם זה קשור.
בפעם הראשונה שאני שוב שרה היא זו שמסיימת לפני.
בפעם השנייה אני חזרה בעניינים ומסיימת לפניה.
ואני לא צריכה לנסות עוד כדי להבין. כשאני שרה אני מרוכזת יותר, אפילו פחות לחוצה ונהנית מהמשחק. כשאני לא שרה אני לא מצליחה להתרכז, מתבלבלת בין כל הצורות, לוקח לי יותר זמן, והבת שלי מנצחת אותי, סיבוב אחר סיבוב.
אני כבר לא נהנית מהמשחק. לא כי אני לא מנצחת, אלא כי אני ממש לא מצליחה לחשוב ולהתרכז. וזה מתסכל אותי. אני רוצה לסיים את המשחק.
אנחנו מסיימות בהפרש של 3 נקודות לטובתה. היא חוגגת את הניצחון ואני את סוף הסיוט הזה.
זו פעם ראשונה ששיחקתי מאטצ' מאדנס בשילוב שיר עם מילים שאני ממציאה תוך כדי המשחק, שיר שבטח מעצבן את מי שנמצא ליד ורוצה בסך הכל להתרכז במשחק. אבל זו גם פעם ראשונה שהיה לי כיף לשחק בצורה הזו, וגם הצלחתי לסיים ראשונה (משהו די נדיר במשחק מול הבת שלי).
זה לא מפתיע אותי, מוזיקה עוזרת לי מאוד להתרכז. בנהיגה אני לא מעבירה לדרייב לפני שהצלילים נשמעים בחלל הרכב. המוזיקה דולקת אצלי בבית כמעט 24 שעות ביממה. (חוץ מהזמן שבו אני כותבת) בשונה מהרבה אנשים שמנצלים את הזמן להאזנה לפודקאסטים, אצלי כל דיבור אחר יוציא אותי מהריכוז, אם זה הרצאה, פודקאסט או חדשות ברדיו.
זוכרת את עצמי לומדת למבחנים באותה השיטה, תמיד עם מוזיקה. היו פעמים שהגדלתי לעשות וגם הייתי צמודה לדרבוקה. מתופפת ולומדת. אחותי לא הצליחה להבין איך בנאדם מסוגל להתרכז עם כל הרעש הזה מסביב. אני יודעת שבלי זה לא הייתי מסוגלת. גם בשיעורים הייתי צמודה לאוזניות (חוט שהשתחל בשרוול וכף יד שנשענה על האוזן מסתירה באלגנטיות את מעשי).
כתבתי בעבר שהיו לי שיטות שעזרו לי (לפני שאובחנתי) היום אני מבינה שעזרתי לעצמי בכל מיני דרכים מבלי לדעת מה ולמה. ראיתי שזה טוב לי אז פשוט עשיתי את זה. והנה אני שוב נתקלת בזה. אין לי מושג האם זה משהו שחקרו מבחינה נוירולוגית. אני יכולה רגע לעשות גוגל, אבל לא מומלץ שאעשה את זה עכשיו באמצע כתיבת טור, כי יש סיכוי גדול שלא אחזור לכאן. זה לא אומר שכל אחד עם הפרעת קשב מרוכז יותר עם מוזיקה. אנחנו שונים גם אם יש לנו מתנה דומה. מה, כן? נסו לראות מה עוזר לכם, מתי אתם מרגישים מרוכזים יותר? וככל שתהיו מודעים כך תוכלו לעזור לעצמכם יותר. ותלמדו גם מהבת שלי. אם משהו מפריע לריכוז שלכם הכי פשוט לבקש ולומר את זה בקול. אין שום סיבה לשבת ולסבול, או במקרה שלנו, לא לנצח במשחק.
אני לא יודעת אם בכל פעם שאנחנו משחקים אוכל לשבת ולשיר לעצמי שירים, אבל לפחות אני יודעת שאולי מוזיקה תוכל לעזור לי. אני יכולה לנסות לשים אוזניות ולבדוק.
ומה עוזר לכם להתרכז? שתפו אותי, אשמח לשמוע מכם במייל.
