שנת תשפ"ה נפתחת בסימן שאלה. יותר נכון, בסימני שאלה. העם היהודי בכלל והעם היושב בציון בפרט, עומדים בעיצומה של תקופה גורלית. אויבינו מבחוץ נושאים ראש ומקיימים בעצמם את דברי הכתוב: "אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד" (תהילים פג, ה). מבפנים, המציאות החברתית משמיעה קולות מצוקה חריפים. פרץ האחדות של ה-8.10 הולך ומתעמעם, ואנו מוצאים את עצמנו כפסע מחזרה לפילוג החברתי של ה-6.10. חלילה. המלחמה עוד אתנו, החטופים טרם חזרו ויישובי הצפון עודם שוממים. רבים תוהים: לאן הולכים מכאן? רַבִּים אֹמְרִים: מִי יַרְאֵנוּ טוֹב? (שם ד, ז).
נדמה כי המצרך החשוב ביותר הנחוץ לנו – לנו כיחידים אך בעיקר לנו במישור הציבורי – הוא תקווה. בשבועות ובחודשים האחרונים, אני משוחח עם רבים, רבים מדי, שמביעים בפיהם ובשפתם, במפורש או במשתמע, היעדר תקווה. "תקווה לרוח היא כמו חמצן לריאות", אמר הסופר והתיאולוג לואיס ב' סְמִידְס. "לחיות בלי תקווה זה להפסיק לחיות", כתב דוסטויבסקי. אכן, תקווה היא המחר שלנו; ללא אמון במחר, אין לנו גם את היום. בנסיבות הקשות שבהן אנו שרויים, מניין תבוא תקוותנו?
מחשבות על תקווה מביאות אותי לאחד מחיבוריו הקצרים והמופלאים ביותר של רבינו הרמח"ל. ב'מאמר הקיווי', הרמח"ל משתית את היהדות כולה על יסוד התקווה. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים", כך פותחת התורה את מעשה בראשית, אבל במה ברא אלוקים את העולם?…
