ראש השנה של תקווה לאומית

מחשבות על תקווה מביאות אותי לאחד מחיבוריו הקצרים והמופלאים ביותר של רבינו הרמח"ל. ב'מאמר הקיווי', הרמח"ל משתית את היהדות כולה על יסוד התקווה. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים", כך פותחת התורה את מעשה בראשית, אבל במה ברא אלוקים את העולם? התשובה, לפי הרמח"ל, היא תקווה, שכן כל התחלה – כל מיזם חדש, בית חדש, עבודה חדשה – עומדת על יסוד של תקווה: "אֵין רֵאשִׁית אֶלָּא תִּקְוָה".

"מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַוֶּה", כותב הרמח"ל, "מִיָּד מֵת". ומנגד, "הַמְּקַוֶּה, תָּמִיד בְּשִׂמְחָה בְּלִי צַעַר". גם כשהוא במצב של קושי ומשבר, "הַמְקַוֶּה אֵינוֹ מִצְטַעֵר כִּי הוּא מְקַוֶּה תָּמִיד, וַאֲפִילוּ אִם יִתְמַהְמַהּ מְחַכֶּה, נִמְצָא הַתִּקְוָה מְחַיָּה אוֹתוֹ". אולם, כיצד מגיעים לתקווה? איך מושכים את אור התקווה לתוך החושך? כיצד נמנעים מאיבוד תקווה?

התשובה היא הפנייה אל הקב"ה. כל אדם חי עם תקווה. אכן, בלי תקווה לא היינו פועלים בעולם, שכן כל אדם סביר מודע לאופציה של כישלון. בהינתן סיכוי סביר של מעידה – של נישואים כושלים, של פשיטת רגל עסקית, של עבודה שאינה מספקת, של נפילה והתפרקות – מדוע בכלל לנסות? "הצלחה מחייבת שיתחברו לך הרבה מאוד כוכבים", אמר יזם ההיי-טק והמנכ"ל החדש של 'צ'ק פוינט' נדב צפריר, אבל שמא הכוכבים לא יתחברו? התשובה היא תקווה. אלמלא התקווה, לא היינו עושים כלום.

החיים מושתתים אפוא על תקווה. ואולם, אם ברצוננו שתקוותנו תהיה תקוות אמת, תקווה שאפשר לסמוך עליה, עלינו להפנות אותה כלפי מעלה. בין כוחות הטבע, אין תקווה שאינה מכזבת; תקווה כזו מצויה במקום אחד בלבד – בתקווה אל ה'. "תִּקְוַת אֱמֶת, שֶׁהוּא הַבִּטָּחוֹן שֶׁל אֱמֶת, שֶׁבּוֹטְחִים בַּהַשְׁגָּחָה". "כָל שְׁאָר בִּטְחוֹנוֹת", הרמח"ל מבאר, "הֵם בִּטְחוֹנוֹת שֶׁל שֶׁקֶר, וּבִטָּחוֹן בַּה' הוּא בִּטָּחוֹן אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי'" (ישעיהו מט, כג).

התקווה עצמה, כמבואר בדברי הרמח"ל, מושכת עלינו את טוּב ה'. כמו כוחו של ואקום, כאשר אדם מפנה את החסר שלו כלפי הקב"ה וסומך עליו למלא את חסרונו, אזי הקב"ה מעניק לו את מילוי החסר. "כָּל הַבְּרִיּוֹת נִבְרְאוּ בְּלֹא שְׁלֵימוּת […] שֶׁיַּעֲשׂוּ אַחַר כָּךְ בְּהַמְשָׁכָתָם הַשֶּׁפַע לִשְׁלֵימוּתָם". לשם כך, לשם הפנייה אל הקב"ה והתקווה אליו, יצאנו ממצרים: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" (תהילים פא, יא). יצאנו ממצרים כדי לקיים קשר עם הקב"ה שעיקרו הביטחון בה' וההסתמכות עליו: "הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ". 

עבודת התקווה

בראש השנה, תשפ"ה, עבודתנו היא עבודת התקווה. כך הם פני הדברים מדי שנה בשנה. "יום תרועה" הוא יום של הכתרה, יום שבו אנו מצהירים כי הקב"ה הוא מלך עלינו – הוא ואין בלתו. כלומר, אנו מודיעים שאנחנו תלויים רק בו וכי הוא משגיח עלינו ומטיב לנו, כמלך הדואג לשלמות עמו וטובת ממלכתו. כמובן שאין זה סותר את המשמעות של מעשי אנוש, שבהם עוד נעסוק ביום הכיפורים (בתשובה על חטאינו) ובסוכות (בהחדרת ממד אלוקי לשמחת האסיף). בראש השנה, בשלב הראשון של מערכת חגי תשרי, אנו מסתפקים ביסוד הגדול של ביטחון בה', במלכות שמים.

בתקווה. תקווה שתהיה לנו שנה טובה. תקווה שהקב"ה יברך את אסמינו, את מעשה ידינו, את פרי אדמתנו. תקווה לחיים, לבריאות איתנה, לחוזק וחוסן לנו ולבנינו. תקווה שיאר ה' פניו אליך, שישכין שלום בינינו, שנהיה חזקים באחדותנו. תקווה שנביס את אויבנו, שלא ניפול לפניהם בחרב, שלא נבוש ולא ניכלם. תקווה שנגשים את ייעודנו, שנישא את שמו יתברך בקרבנו בגאון, שנקדשהו בדרכינו ואורחותינו תמיד. לשם אלה, ועוד, עלינו לפעול ולהשתדל, אך להכיר תמיד כי התוצאה תלויה במלכו של עולם: "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח).

ואם בכל שנה ושנה, תקוותינו ממוקדות, מטבע הדברים, במישור האישי והפרסונלי – בבריאותנו, פרנסתנו וילדינו – הרי שבשנה זו נפנה את תשומת לבנו, את תפילותינו ואת תקוותינו, למישור הלאומי. הצרה אשר מצאתנו אינה אישית אלא כללית, וכך התקווה של ראש השנה, תקווה של התחלה חדשה, אינה אישית אלא לאומית: תקוות העם היהודי לדורותיו שכולנו שותפים בה.

נישא תפילה יחדיו שיסייענו ה' ויושיענו, שלא נדע עוד שוד ושבר בקרבנו, שמתוך החושך ואפלה נראה אור גדול, "כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" (מיכה ז, ח), ויתקיים בנו מקרא שכתוב, "וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי" (ישעיהו מט, כג).

איור ראשי: Shutterstock