כמה חיכינו לתקופת "אחרי החגים". לחזרה לשגרה שאחרי חופשת הקיץ וחגי תשרי. לצערנו מצאנו את עצמנו במלחמה, המומים, כואבים ודואגים. בימים הראשונים היה נדמה שחלקנו משותקים ומתקשים לתפקד, גם במטלות הפשוטות ביותר, בעוד חלקנו נכנסנו להילוך גבוה – קושרים ציציות, תורמים, רוכשים, מבשלים – כשברקע אזעקות ויירוטים. כך, יום רדף יום, שבוע רדף שבוע.
שבועות עברו מאז אותה "שבת שחורה" ועדיין לא ברור כמה זמן תימשך תקופה זו. לתקופות כאלה יש שמות שונים: שגרת חירום, תקופת חירום מתמשך ועוד – אך כך או כך המשמעות זהה. ישנה תחושת רגיעה מסוימת ואנחנו כבר לא בחירום אקוטי, אבל האיום טרם הוסר ולכן אנחנו עוד לא בשגרה רגועה.
אז איך עושים את זה? כיצד מתחילים לתפקד בנורמליות סבירה כאשר סביבנו מרחף חירום? על מנת לענות על שאלת ה"איך" חשוב להבין מה קורה איתנו בעת משבר וחירום.
מה קורה לנו בחירום?
אנו חווים את המציאות ומגיבים לה באמצעות שלוש מערכות מרכזיות: פיזיולוגית, קוגניטיבית ורגשית.
פיזיולוגית, בעת חירום מופעלת המערכת העצבית הסימפתטית, שתפקידה לעורר אותנו לפעולה הישרדותית אל נוכח סכנה – להילחם או לברוח. כאשר האיום חולף, הגוף "חוזר לעצמו", באמצעות המערכת הפרא-סימפתטית, שתפקידה לשמור על רגיעה. במצב חירום מתמשך, למעשה האיום אינו מוסר לגמרי, וכך רובנו מרגישים רמה מסוימת של דריכות ומתקשים לחזור לרגיעה.
קוגניטיבית, רובנו מתנהלים בעולם כאנשים…
