אחת הבדיחות הפופולריות בקרב בנות סמינר אופקים, שהוא הסמינר בו למדתי, סיפרה על בחורה שהולכת לפגישה ושואלת את הבחור אם הוא קרא את "חובות הלבבות". "לא", הוא עונה לה, "אבל ראיתי את הסרט".
אני בטוחה שיש סמינרים נוספים שהתהדרו בבדיחה הזאת, אבל כאופקימיות, הרגשנו שהיא באמת נכתבה עלינו. אם היה משהו שאיפיין את ימי לימודי בסמינר, היה הלמדנות. היא באה לביטוי לא רק במסגרת השיעורים וההרצאות, אלא גם בחברותות, ממוסדות ושאינן, בספרי מוסר ומחשבה, בהרצאות שלא מן המניין בכל הזדמנות, רבנים אורחים בשבתות שסחפו אותנו לעולמות רוחניים והעמקה די נרחבת בארון הספרים היהודי, הלגיטימי לנשים בעת ההיא. גמרא ותוספותיה אמנם לא היו שם כמעט. אבל כל היתר כן.
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
שנים רבות עברו מאז, ומשהו בשטף החיים, השגרה ושלל המשימות שהמציאות חייבה אותנו לג'נגל ביניהן, הדיח את החלק הלמדני מסדר יומה של הדוסית הממוצעת. הלמדנות הקלאסית, המאופיינת למשל בהעמקה שיטתית בספר אחד ולימודו מכריכה לכריכה, או בפיצוחה של סוגיה ממוקדת וניתוחה מכל העברים, הפכה למשהו שמזוהה עם גברים.
לתוך הוואקום הזה נכנסו אלטרנטיבות. אחד השינויים שהביאה איתה מהפכת האינטרנט, היא מהפכת הנגישות לתורה. ובפרט תורה נשית, שאין לה בתי מדרש. אולי מי שהכי מזוהה עם השינוי הזה היא הרבנית ימימה, שהשיעורים שלה שהתחילו בסלון ירושלמי, הפכו להיות מפעל דיגיטלי חוצה גבולות עם…
