זו הייתה כנראה השנה הטובה בתולדות הממ"ח. בשנה זו הצטרפו לזרם הממלכתי חרדי לראשונה שורה ארוכה של מוסדות מקהילות מיינסטרימיות, חסידיות וספרדיות, ובכך שינו באחת את עצם הסטיגמה של 'ממ"ח'. לצד היתרונות הברורים, יש בשינוי הזה גם אתגור מחודש לזהות האידאולוגית של זרם הממ"ח, זהות שלמעשה עוד קודם לכן לא הייתה מגובשת וספק אם התקיימה בשטח.
במהלך 12 השנים שחלפו מאז הקימה ממשלת ישראל את זרם החינוך הממלכתי-חרדי (ממ"ח), עברו על הזרם תהפוכות רבות. מה שהתחיל כיוזמה "מלמעלה", בהובלת שר החינוך מטעם 'יש עתיד', שי פירון, צבר תאוצה עם השנים בקרב חרדים משתלבים או חוצניקים, והפך בשנה האחרונה גם לביתם של מוסדות משורת חסידויות מרכזיות לצד קהילות חרדיות נוספות. הצטרפות חלק מהחסידויות המרכזיות מביאה לשיא את אפיון הממ"ח כפתרון מנהלי שמאגד שלל מוסדות שאין ביניהם קשר אידאולוגי, מלבד היותם חרדיים. המציאות החדשה מדגישה עוד יותר את השאלה שליוותה את הממ"ח כבר מזמן: האם ישנו אתוס חינוכי אלטרנטיבי שהזרם מציב?
אתוס חינוכי וערכי חדש
בעוד שמוסדות רבים מצטרפים לממ"ח משיקולי תקציב ויתרונות מנהליים אחרים, עבור האנשים שהתוו את חזון הממ"ח בראשית דרכו, וחלק מאלו שמובילים אותו היום, הזרם אמור לממש חזון חינוכי ואידאולוגי. "האתוס של החינוך הממלכתי חרדי הוא שילוב בין נאמנות לתורה ובין אחריות אזרחית", אומרת עדי בילבסקי, הממונה על החינוך הממלכתי חרדי בירושלים. "התלמיד בממ"ח גדל על מודל של בן תורה שמחובר לעולם. הוא רואה למול עיניו דמויות חינוכיות ששומרות בקפדנות על תורה ויראת שמיים, ומאידך מחוברות למציאות החיים: אנשי חינוך, אבות עובדים, רבנים בעלי ידע רחב, ולעיתים גם דמויות מעולם השירות הלאומי והצבאי, ההשפעה הציבורית או היזמות. המודל איננו חד-ממדי אלא זה של אדם חרדי גאה בזהותו, מעורה בחיים הציבוריים ומבקש להוביל בהם. מבחינת ערכים – הערך המרכזי שאנחנו שמים במרכז הלמידה והחינוך הוא אחריות. התלמיד רואה את עצמו כחוליה בשרשרת של תורה, אך גם כחלק מעם ישראל כולו. הוא חונך לקחת אחריות – על עצמו, על הקהילה שלו, ועל החברה שסביבו. לצד זאת, יש דגש על אחריות אישית, חתירה למצוינות, אהבת ישראל, ויכולת לחיות מתוך אמונה עמוקה יחד עם מודעות ואכפתיות כלפי האחר".
אם מחפשים מוסדות ממ"ח שאכן מבטאים רוח ערכית חדשה וחזון חינוכי נבדל ממוסדות המיינסטרים, נראה שהדוגמה הבולטת תהיה בעיר בית שמש. כאן, במקום שהפך לבירה החדשה של החרדיות המתחדשת, קיימות קהילות מגובשות של עולים עם זהות ערכית ברורה. משכך, לא מפתיע שבעיר יתבססו, באמצעות זרם הממ"ח, מוסדות לימוד חרדיים עם אמירה ערכית שונה.
"הציבור אצלנו ברובו חוצניק, שזו אוכלוסיה שמכירה את השילוב של תורה עם דרך ארץ, תורה ועבודה, תורה ועולם המעשה", אומרת חני גרגל, מנהלת בית הספר 'נצח ישראל' לבנות בבית שמש. "לבית הספר יש השקפה חינוכית וערכית ברורה בזכות העובדה שהוא מלווה על ידי רב של קהילה חוצניקית מקומית, הרב יעקב הֶעבֶּר, למרות שבאות אלינו משפחות מכל העיר. צוותי הניהול, של הבנים ושל הבנות, יושבים ומתייעצים איתו כל שבוע על שאלות חינוכיות וקהילתיות. גם כשיש מסיבות ואירועים להורים הוא לרוב משתתף ומדבר".
האם יש לבית הספר אתוס חינוכי ייחודי, שונה מבתי הספר הקלאסיים לבנות?
"אנחנו עובדות קשה למצוא מה הייחודיות של כל ילדה וילדה, מה הדרך שלה בעבודת השם ומה השליחות שלה והתפקיד שלה בעולם. אלו כישרונות מיוחדים יש בה שבהם היא יכולה לתת, לפרוח ולהתפתח. זה דבר מאוד מודגש אצלנו בבית הספר. זה מתבצע גם על ידי מגמות שיש לנו – כל בת בוחרת כבר מכיתה א' במגמה – אם זה בלט או אמנות או דרמה. זה מעבר לשיעורים הרגילים, אבל בתוך המערכת של בית הספר. דוגמה נוספת זה בנות שכותבות עיתון, או מציירות וכן הלאה.
יחס נכון לכל ילדה הוא דבר שהיינו מצפים לו גם בבית ספר 'בית יעקב קלאסי', לא?
"זה יותר מיחס נכון", מחדדת גרגל "זו גישה חינוכית שלא מבוססת על תפיסה של קולקטיב המכוונת את הילדה לגדול על סמך דגם ספציפי, להיראות כך וכך, ולשאוף את אותן שאיפות של חברה ספציפית. הפוקוס אצלנו הוא מי את, ומה את רוצה. איפה התפקיד הייחודי שלך בעולם ואיך אנחנו נעזור לעזור לך להתפתח עם הכישרונות שלך. זה הרבה מעבר לעניין של יחס אישי, זו תפיסת פרט מאוד גבוהה".
לפי גרגל, הבחירה שלא לכוון את התלמידות לפי מודל קולקטיבי שבו הן נעות עם הזרם לתוך מסלול מוגדר מאוד, דורשת מאמץ מיוחד של הכנה לאתגרי החיים, באמצעות בנייה פנימית. "בכיתות הגבוהות אנחנו מאוד מתמקדים בהכנה. אנחנו יודעים שרבות מהבנות מגיעות מבתים אקדמאיים ולכן זה לא זר להן. אנחנו מניחות שכנראה גם הן תלכנה לאקדמיה או למקומות דומים ותתפתחנה בתחום הדעת שבו ליבן חפץ ובו הן מוצאות את מקומן בעולם. הן לא חיות בעולם סגור. לכן מבחינתי זה קריטי לתת להן את כל הכלים והמיומנויות להשתלב בעולם מפותח, תוך כדי זהות חרדית רלוונטית ברורה.
מה זה אומר "זהות חרדית רלוונטית"?
"חרדית רלוונטית" זה אומר שהזהות הזו נמצאת בהתאמה לעולם שלה, שבו אנחנו חיים היום. אפשר לדמיין שבנות לא חשופות לשום דבר, ולכן לדוגמה אנחנו נמשיך לדבר על החילונים באופן מנותק, ואפשר להביט למציאות בעיניים ולדעת שבנות היום חשופות הרבה יותר, ולכן הן שומעות ורואות כל מיני דברים ואנחנו נדרשים לתת לזה מענה".
"לדעתי אחד הכשלים הגדולים היום במקומות אחרים זה שהצוות מאוד מנותק מהבנות. הצוות מספר לעצמו סיפורים איפה הבנות נמצאות, מה הן חושבות ומה הן יודעות. ואז הבנות לא מרגישות שהן יכולות לקבל מהצוות. אצלנו זה משהו מאוד עמוק שיש חיבור מאוד גבוה בין הצוות לבנות. בנות שמסיימות כיתה ח' דיברו עכשיו הרבה על זה שהצוות מבין אותן וקשור אליהן. זה מבחינתי משהו מאוד גדול, כי ברגע שבנות מרגישות שמבינים אותן ואוהבים אותן אז יש להן מה לקבל מהמורות".
להשקעה בקשר ובאמון בין התלמידות למורות יש משנה חשיבות, כאשר המטרה היא להכין את הבנות למגוון מסלולי חיים אפשריים, שברבים מהם הן תהיינה מחוץ לחממה החרדית, מסבירה גרגל. "זה מחייב אותנו לבנות מבפנים. לא להסתמך על גדרות חיצוניים אלא שכל אחת תהיה בנויה מבחינה פנימית, ואז איפה שהיא תהיה, היא תדע מי ומה היא. כך גם ההשפעה של הסביבה עליה תהיה מוגבלת". הבנייה הזו, מספרת גרגל, נעשית גם באמצעות מערכי שיעור ממוקדים בכיתות הגבוהות שעוסקים בבניית זהות עצמאית, אך גם במסגרת שיעורי הקודש. "גם לימודי הקודש נלמדים אצלנו מתוך רצון לחיבור עמוק של הבנות. שתהיינה בתוך חוויה שלימוד התורה רלוונטי לחייהן ממש. איך מה שעשתה רחל אמנו יכול להשפיע על החיים שלהן כיום. איך המקרה המתואר בנביא מזכיר מה שקורה כיום, ומה אפשר ללמוד ממנו על זמני מלחמה".
כאשר אני מבקש מגרגל לציין דמויות מופת שמשמשות בבית הספר לעיצוב תפיסת עולם עבור התלמידות, היא מסתייגת וטוענת שגם בבתי ספר חרדיים אחרים לרוב אין דמויות השראה נשיות בולטות למעט שרה שנירר. "באופן כללי אני חושבת שכל הגישה של חיקוי דמויות רלוונטית יותר לחברה קולקטיביסטית", היא אומרת.
עם כל הכבוד לחינוך לאינדיבידואליזם, אני מקשה, עדיין יש חשיבות לכך שצעיר יוכל לחבר דמות ממשית לערכים והרעיונות להם הוא מחונך. גרגל מסכימה שכאשר מדובר בחינוך והערכה לגדולים מאיתנו, יש בכך חשיבות עצומה. היא אף מציינת תכנית לימודי אזרחות שהיא שותפה בפיתוח שלה, שיש בה גם מענה לסוגיא הזו. "זו תכנית שעוסקת בזהות חרדית לבנות, והיא בנויה על כמה שכבות: אני והמשפחה שלי, אני והקהילה החרדית, אני כיהודייה, אני כישראלית. שם באמת תהיינה גם דמויות רבניות של גדולי ישראל, וגם דמויות נשיות כמו שרה שנירר, הרבנית ימימה מזרחי, שליחת חב"ד וכדומה. יש גם מקום להתחבר לאנשים שעשו מעשים גדולים, כמו נשות חסד ואנשי חסד. כך כל בת תגדל עם התחושה שגם היא יכולה להיות אשה גדולה וייחודית, שבתבונתה וכישוריה יכולה להביא הרבה טוב לעולם.
"החינוך החרדי הקלאסי בונה בנות טובות שתהיינה נשות אברכים, אבל אין עיסוק במה את", מאבחנת גרגל, "אצלנו אי אפשר לדבר ככה, כי באופן כללי הן חיות בעולם מודרני, עם ערכים של פמיניזם, אינדיבידואליזם וערכים מודרניים אחרים. אז אתה לא יכול לדבר בשפה הזאת, ואני אישית גם לא מאמינה בה".
אם הזכרת ערכים מודרניים, מה הדרך שלכן כצוות חינוכי להתמודד עם ערכים כאלה מול התלמידות?
"הרעיון הוא לא להתנגד לערכים האלה", סבורה גרגל, " הייתה לי תלמידה צמחונית, שבמקום אחר כנראה היו מזלזלים בה. אנחנו גם דיברנו על יחס נכון מבחינתה לחברה שלא בגישה צמחונית כמוך, וגם ביטאנו את ההערכה על ההקרבה שלה. עצם זה שאת מקריבה משהו מתוך הנוחות שלך, זה עצמו מעורר הערכה. אם היינו מתנגדים ומבטלים את התפיסה הזו שלה, היא הייתה אומרת – טוב, הצוות פה לא רלוונטי לנו. ואני באמת חושבת שיש משמעות להקרבה הזו".
"אם זה היה משהו שממש אסור על פי תורה אז ברור שהיינו מדברות איתה אחרת", מבהירה גרגל. "ובאופן כללי, אני לא חושבת שיש מה לחשוש מהתפתחות עצמית ומטיפוח העוצמה של הבנות. אנחנו בהחלט מאוד מעודדים אותן למקום הזה. בנות שאין להן חלום הן הבנות שמדאיגות אותנו, כי זאת קצת בעיה בהתפתחות שלהן. איפה אתן? איפה האישיות שלכן? מה *אתן* רוצות?".
ההדגשה של אינדיבידואליות בגישה החינוכית של גרגל עלולה לעורר תחושה של התמקדות בעצמי, אבל גרגל מציינת שאחד הערכים החשובים שבית הספר עוסק בו הוא האחריות למה שקורה סביבי. "זה דבר שאנחנו מחנכים אליו הרבה. שלחנו משלוחים לגדודים של חיילים ולמשפחות במילואים במשך תקופה ארוכה והבנות יום יום אמרו פרקי תהילים להצלחת המלחמה ולשמירה. כמו כן יש לנו קשר עם ארגוני חסד "למען אחי" ו"עזרת אחים" ופעמים רבות התלמידות הכינו מארזים עבור משפחות נזקקות, או משלוחי מנות עבור בנות ללא עורף משפחתי. באופן כללי אנחנו מחנכים את הבנות שאם אתן רואות משהו סביבכן, אם קורה משהו בבית שמש, אם יש מלחמה או כל דבר אחר – אנחנו חלק מהסיפור שקורה פה בעם, ואנחנו צריכות לראות איפה אנחנו יכולות לתרום, איפה אנחנו יכולות לתת".
בכל דרכיך דעהו
להשלמת התמונה הצצנו אל הצד השני של המתרס, חינוך הבנים במוסד המקביל. "יש לנו בתלמוד תורה חמישה ערכי ליבה שאופפים את כל השיח החינוכי", מסביר שמעון שאפנס, יועץ חינוכי בתלמוד תורה נצח ישראל בבית שמש.
"הערך הראשון הוא עבודת השם – "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". החובה שלך היא לעבוד את השם בכל מקום ובכל זמן, בכל המצבים ובכל הכלים שיש לך. בכל דרכיך דעהו. זה מתבטא בתפילה, בלימוד, בחסד ובכל דבר – זה החיבור הפנימי.
"הערך השני עוסק בחברוּת. מה זה אומר להיות חבר? להבין את ההשפעה החברתית שלי, האחריות שלי כחבר, הכוח שלי כחבר לטוב ולמוטב. להבין את המקום החברתי שלך.
"הערך השלישי הוא למידה – תהיה מצטיין בלמידה שלך. יש הרבה דרכים להצטיין במה שאתה יודע לעשות. אם אתה טוב בדרך הזאת או טוב בדרך הזאת, במקצוע הזה או במקצוע אחר – החובה שלך היא לשאוף למצוינות.
"ערך רביעי הוא השותפות. אפשר לקרוא לזה גם ערבות. יש לך תפקיד בעם ישראל, וכשמשהו קורה בעם ישראל אתה חלק מזה. גם אם אתה לא במעגל ראשון או שני או רביעי. היו לנו פרויקטים של איסוף כסף לקהילות באוקראינה, משלוח חבילות למשפחות מגויסים, ועד לימוד קהילתי משותף לטובת עם ישראל.
"ולבסוף ערך האחריות – מתחיל באחריות אישית וממשיך באחריות חברתית וסביבתית. לא משנה אם זה אחריות למרחב שבו אתה נמצא, או אחריות לתקן את העולם. לך יש אחריות לפעולות שלך, ואתה אחראי למצות את הפוטנציאל שלך.
"למעשה, כל הערכים האלה מתכתבים אחד עם השני כל הזמן", מחדד שאפנס, "אין חברות בלי אחריות ואין שותפות בלי אחריות, ועבודת השם כוללת בתוכה את הכל הערכים והפעולות. הערכים השונים מתקשרים האחד עם השני".
דיברת על ערך הלמידה, יש בהקשר הזה הבחנה בין לימודי קודש לחול?
"הערך הכללי של למידה נוגע לכל תחום. אנחנו רוצים שהלמידה של הילדים תהיה למידה איכותית, משמעותית, עמוקה, עם יכולת לזכור, עם יכולת לרכוש מיומנויות על הדרך. זה נכון לכל מקצוע – מדעים, אנגלית, מוזיקה ועד לגמרא. כמובן שיש הבדל עקרוני בין שני סוגי הלימוד, באנגלית אפשר להבחין ביניהם באמצעות ההבדל בין study ובין learn. לימוד הגמרא הוא לא רק רכישת ידע, אלא הוא ערך עליון בפני עצמו. זה מתבטא גם בחלוקת השעות וביחס השונה בין מקצועות חול וקודש, וגם בחוויית החיבור, שבלימוד תורה הוא חיבור רגשי ומעורב, ולא רק חוויה אינטלקטואלית.
ביחס ללימודי החול, המסר שמועבר לתלמידים הוא שיש ערך בזה שהם יידעו היסטוריה או מתמטיקה, או שזה צורך פונקציונלי שמצפים מהם למלא אותו בצורה רצינית?
"הערך העליון שתחתיו אנחנו פועלים כל הזמן הוא "בכל דרכיך דעהו"", אומר שאפנס, "אנחנו מחנכים שאתה הולך לעבוד את השם גם דרך זה שאתה יודע מתמטיקה, גם דרך זה שאתה מביע את האמנות שלך, גם דרך זה שאתה מתבונן בנפלאות השם ולומד מדעים. כל זה נכנס בתוך העיקרון הזה".
בלי אידאולוגיות חדשות
לצד בתי הספר מסוג 'נצח ישראל', שמבטאים במפורש רוח חינוכית חדשה, מוסדות ממ"ח רבים מתנערים לחלוטין מאפיון כזה. וכך, החזון שרואים לנגד עיניהם ראשי המערכת ויוזמיה איננו בהכרח זה שמפעיל את מנהלי המוסדות, גם הוותיקים שבהם. עבור רבים מהם ההשתלבות בזרם הממ"ח היא בחירה טכנית בעיקרה, שנועדה להעניק לימודי חול מסודרים וסל שירותים נלווים שאינם קיימים במוסדות ה'מוכר שאינו רשמי', אך ללא כל ניסיון לגבש זהות ואתוס נבדלים.
"התלמוד תורה שלנו הוא חיידר על כל אופניו", מחדד הרב שלמה גרינבוים, מנהל ת"ת 'עץ חיים' ברחובות, המשתייך לזרם הממ"ח. "ילד יוצא כמו ילד חיידר, מקבל את כל מקצועות הקודש באותה רמה, ופשוט מקבל גם מקצועות חול בהתאמה". הניסוחים הללו מוכרים גם מחלק מהישיבות התיכוניות החרדיות, שמגדירות את עצמן "ישיבה קטנה עם בגרויות", כביטוי להזדהות מלאה עם האתוס החינוכי הקלאסי במוסדות המיינסטרים. "חלק מהממ"חים לא כאלו, והם פונים לציבור מודרני שחשוב לו יותר מקצועות ליבה וכדומה", מחדד הרב גרינבוים, "אצלנו זה חיידר, ואנחנו גם נקראים חיידר עץ חיים. נכון שלומדים גם מקצועות ליבה, אבל השאלה מה העיקר ומה הטפל. 95% מהילדים אצלנו גם ממשיכים לישיבות קטנות רגילות, לא תיכוניות". ההבדל הבולט בין המוסדות מלמד שגם אם מובילי הממ"ח במשרד החינוך וברשויות המקומיות מעוניינים לקדם אידאולוגיה חינוכית מאופיינת, האוטונומיה הנרחבת של המנהלים מאפשרת להם שונות גדולה בתוך אותו הזרם. "משרד החינוך היום לא מתערב בתכנים והוא נותן יד חופשית למנהלים להפעיל את החזון ואת הדרך שלהם", מחדד הרב גרינבוים, "הקו של הת"ת נקבע בעיקר על ידי התפיסה של המנהל, ולא על ידי משרד החינוך. יש מנהל שחשובים לו ערכים מסוימים והוא יטמיע אותם בתוך הארגון שלו. הפיקוח מאוד לויאלי, אלו חבר'ה משלנו, שמבינים את את הדברים".
יתרון חשוב בממ"ח שמציין הרב גרינבוים נוגע לתקציבים מגוונים שהמוסד יכול להעניק לתלמידים בזכות השיוך לחינוך הממלכתי. "אני חושב שאם עוד בתי ספר היו מצטרפים זה היה יכול לתת הרבה במענה לתלמידים. אם זה תלמידים מחוננים, ואם זה תלמידים סטנדרטיים ואם זה תלמידים שמתקשים. יש שעות פרטניות של משרד החינוך שילד יכול לקבל, בחיידרים הקלאסיים אין את הדבר הזה. מתי פעם הרב'ה שלך או שלי יצא איתנו לגינה להתנדנד איתנו ולשבת איתנו אחד על אחד, לשמוע על הדברים שאני אוהב לשחק בהם, או לשחק איתי כדורגל וכדומה. הדברים האלה נותנים הרבה מאוד לתלמידים".
גישה מתונה יותר מבטא שי אבוהב, מנהל בית ספר 'שירו למלך' בבית שמש. "אני לא חושב שיש כאן תפיסה חינוכית-תורנית שונה. כל אנשי הצוות אצלנו הם בוגרי ישיבות והמורות הן בוגרות סמינרים. אני לא חושב שיש פה תפיסה שונה. כולנו רוצים לגדל תלמידים יראי השם בעלי דרך ארץ, שהולכים בדרך התורה ואוהבים את התורה ולומדיה".
ובכל זאת, ההנחה היא שתלמיד בחיידר קלאסי ימשיך במסלול להיות אברך כולל, מה שלא בהכרח נכון לגבי רוב התלמידים בבית הספר שלכם.
"זה לא שבתלמוד תורה קלאסי מגדלים ילדים להיות אברכים, כמו שאף אחד בבית ספר ממלכתי לא מגדל ילד בכיתות א-ו להיות איש מחשבים. אנחנו נותנים לו את הידע, אנחנו נותנים לו את הכלים. כמובן עם כיוון של של שאיפה והשקפה של תורה, השקפה של קיום המצוות בלי פשרה".
ובכל זאת, מהו המודל הראוי בעיניך שהיית רוצה שיעבור לתלמידים?
"פעם בריאיון קבלה שאלתי אבא במה ההורים עוסקים. הוא אמר לי, והרגשתי את הכנות שלו בדברים: "אני בעיקרון תורתי אומנותי, ואני עובד בבוקר ובצהריים לפרנסת הבית. אבל בכל זמן פנוי שיש לי אני יושב ולומד תורה. אני קובע עיתים לתורה ויש לי שיעורים קבועים שאני לומד בערב". מאוד התרשמתי מהתשובה הזו, ואני חושב שזה מודל אדיר שבן אדם מאמין בו והולך בדרך הזאת. הרי כולנו עובדים, אני המנהל עובד וכל המלמדים שלי עובדים. נכון שאנחנו עובדים בעבודה קצת יותר "נקייה" וקצת יותר תורנית, אבל אנחנו עובדים. זה בסדר גמור ואנחנו עדיין מאמינים שלימוד התורה וקיום התורה, והשקפה נכונה, זה הדבר הכי חשוב, וזה משמעותי לעיצוב האישיות לבניית האדם".
הממ"ח – לאן?
אז מדוע מוסדות רבים, שחוסים תחת זרם שנתלו בו תקוות שיבטא אתוס חינוכי חרדי אלטרנטיבי, רחוקים מיישום של החזון הזה? "הבעיה הראשונה היא שיש חוסר הבנה של אתוס תורה עם דרך ארץ", סבור הרב בניהו טבילה, ממייסדי הממ״ח וכיום מנהל חינוכי בישיבת ההסדר 'משמר התורה', "לא מבינים שהמשמעות האמיתית של האתוס הזה היא יצירה של משימה כפולה – אתה צריך להצטיין בתורה ולהצטיין בדרך ארץ. הרבה פעמים אנשים מבינים את זה כבינוניות בתורה ובינוניות בדרך ארץ ובמקרים רבים זה מה שקורה בפועל. הכול מתחיל בסיפור של האתוס, כשלא מבינים שזו בעצם הכפלה של העול על האדם, ועל זה נאמר שיגיעת שניהם משכחת עוון. חושבים שזה משהו נחמד וקליל, כשחז"ל אומרים בברכות (לב) שצריך להתחזק בדרך ארץ".
קרדיט אלחנן קוטלר
לפי הרב טבילה, חוסר ההבנה של אתוס תורה עם דרך ארץ נובע גם בכך שמזהים אותו כפשרה עם ערכים חיצוניים. "הרבה פעמים הרעיון של תורה עם דרך ארץ נתפס כהפנמה של תפיסות חוץ חרדיות, או של ביקורת חילונית, בזמן שהאמת היא שזה נובע מתוך התורה. כשאתה שולח את הבן שלך למקום שפועל לפי הערך הזה אתה מתחזק ב"חייב אדם ללמד את בנו אומנות". אתה לא מתפשר. דוגמה קרובה לזה היא בהקשר של הצבא היום. אני אומר לתלמידים שלי בישיבה שהם עושים מצווה מן המובחר. לא רק שהם "בסדר" והם לא בדיעבד, אלא באופנים מסוימים הם עושים משהו יותר טוב ממי שלא עושה צבא. אני חושב שצריך להעביר מסר כזה גם בממ"ח וגם בישיבות התיכוניות".
המסר הזה עובר לדעתך בשטח?
"זה לא קורה, בין השאר בגלל הבעיה היסודית השנייה של הממ"ח, והיא זהות אנשי החינוך במערכת. חלקם של אנשי החינוך האלו, בלי להכליל, לא מאמינים ברעיון של המערכת, ופשוט מצאו בה אפיק נוח להתפרנס. זו נקודה שנוגעת גם לממ"ח וגם לאחות הגדולה של הממ"ח – הישיבה התיכונית החרדית, שעליה כתבתי ספר ועסקתי בה הרבה שנים".
מה הסיבה שאנשי החינוך של המערכת לא מאמינים ברעיון שלה?
"יש רבים שבאים ללמד במערכת פשוט כי הם רוצים להתפרנס, או בגלל שהם רוצים "להציל את המסכנים ואת העשוקים", הבנים של המודרנים, ולהכניס בהם יידישקייט – או משילוב קטלני של שתי הסיבות האלה. הם לא מאמינים באתוס הזה באמת.
יש מה לעשות בעניין הזה?
"העניין הזה ידרוש מהקהילה שלנו, הקהילה החרדית המודרנית, תהליך של התבגרות. כמו שקרה בישיבות של הציונות הדתית, שבעבר לימדו בהן רבנים חרדים שידעו ללמד ר' שמעון ור' חיים מצוין, אבל כל הווייתם סתרה את האתוס הציוני-דתי. ההתבגרות של הקהילה הזאת הייתה כשהם גידלו תלמידי חכמים משלהם, ותהליך דומה צריך לקרות גם אצלנו, שיהיו לנו תלמידי חכמים ומחנכים משלנו".
לפי הרב טבילה, התהליך הזה דורש שינוי תודעתי אצל מנהלי המוסדות. "אנחנו צריכים להיות בטוחים בעצמנו ולהגיד 'כן, זה מחנך נהדר, גם אם השיער שלו מסודר פחות "נכון" משל האברך ההוא', אבל אני רוצה אותו דווקא. אני יודע כמה ישיבות תיכוניות יש וכמה משרות הוראה יש בהן, ואני חושב שהיו יכולים לאייש את משרות הר"מים האלה עם אנשים בעלי זהות ערכית מתאימה יותר".
יש מנהלי ממ"ח שאומרים על מועמד 'אותו אני לא רוצה כמורה כי הוא מודרני'?
"הייתי מנסח את זה הפוך, אני לא רוצה להגיד שמדירים מישהו, אלא אומרים – אני רוצה דווקא את ההוא שנראה 'פרוּם', כדי לחזק את המוסד. זה שיקול שיש לו משמעות, אבל אז אתה יוצר דיסוננס אצל התלמידים. בנקודה הזו, אם אתה כבר בוחר לגייס מישהו שלא מגיע בהכרח מהמרחב האידאולוגי של המוסד, אני חושב שחובתך כמנהל לשבת ולדבר איתו: ראשית, לנסות לקרב אותו לאתוס החינוכי שלך ושנית, לדרוש בחומרה שהוא לא ידבר נגד האתוס הזה. כי גם זה קורה, אתה יכול לשמוע ציטוטים של מחנכים שממש מזלזלים בקהילה, בהורים, בתפיסות. זה מתבטא גם כשמתקרבים לכיתה ח', וההמשך הטבעי הוא לישיבה תיכונית, אז יש מורים שעושים את זה ממש בדיעבד".
איך ניתן לחולל את השינוי בגיוס אנשי צוות?
"אני חושב שההתבגרות פה תהיה כמו בציונות הדתית, שהקהילה הזאת תעמיד מתוכה מחנכים שלא יסתכלו בהתבטלות עצמית כלפי אחרים. שיגידו 'אנחנו לא פחות טובים, ובהיבטים מסוימים אנחנו יותר טובים'. אנחנו יותר בני אדם, אנחנו יותר נושאים בעול, יותר מעורבים עם הבריות, התורה שלנו יותר מחוברת לחיים. יש לנו יתרונות, לא רק חסרונות".
לפי הרב טבילה, חלק מהקושי של הממ"ח לגבש תפיסה ערכית מוצקה נוגע לשאלה רגישה אחרת – מי הוא קהל היעד של הזרם.
"בית ספר זה אירוע קהילתי", מסביר הרב טבילה, "למרות שמדובר בחינוך ממלכתי, שכביכול ניתן ישירות על ידי המדינה, למעשה בית ספר מתקיים בסביבה קהילתית והוא שייך לקהילה. כל קהילה צריכה להגדיר לעצמה מה הם הגבולות שלה. בזמנו דאגנו לכך, וזה מעוגן בתקנונים, שקהילה יכולה לומר – אצלי בקהילה ובבית הספר אין אף משפחה שיש לה טלוויזיה בסלון. אני יכול להגיד לך על עצמי, לא נוח לי שהילדים שלי ילמדו עם ילדים שיש אצלם בבית טלוויזיה בסלון. אם בית ספר שם את זה בתקנון שלו – זה בסדר, ורק ידרשו ממנו להיות שקוף ועקבי לגבי זה. זו כמובן רק דוגמה ויש עוד נושאים רבים כאלה, כולל התחום הרגיש של איך ההורים מתלבשים".
יש מי שסבור שדווקא הממ"ח צריך להיות פתוח לכל מי שמעוניין בחינוך חרדי, בלי לסנן כפי שמקובל בחינוך המיינסטרים.
"בסוף הממ"ח הוא מערכת חינוך חרדית. זה שלומדים ליבה זה מצוין, זה שרוצים לשלם שכר למורים ולא לגנוב אותם זה נהדר, אבל בסוף מדובר במערכת חינוך חרדית. אם כל אחד שפרק עול חושב שהוא יכול לשלוח את הילד שלו לממ"ח, בעיניי זה לא נכון. כן, יש כאלה שחולקים עלי ואומרים שאם הממ"ח לא יהיה שוויוני לחלוטין אז אין בו טעם. אני לא חושב ככה. אני חושב ששוויון היא מטרה חשובה, אבל היא לא המטרה העיקרית. היא בהחלט אחת משלושת המטרות של הממ"ח כמו שאני רואה אותם, אבל היא לא המטרה העיקרית וצריך להגביל אותה. לא לממש אותה בכל מחיר".
אם מדברים על האתוס החינוכי, למה זה משנה מי יתקבל לבית הספר ומי יישאר בחוץ?
"האוכלוסיה משפיעה על האתוס של המוסדות. מערכת חינוך זה לא רק מה שהמנהל והמורים מלמדים, לפחות 50% ממערכת חינוך זה מה שהילדים מלמדים אחד את השני. ואם אתה בא ואומר אנחנו פרוצים לכל רוח אז התוצאה בהתאם".
"אני לא טהרן, אני לא רוצה שכולם יהיו אידאולוגים", מחדד הרב טבילה, "זה בסדר גמור כל עוד אורחות החיים שלהם עדיין לא רחוקים מאורחות חיים חרדים. הדוגמה של הטלוויזיה היא דוגמה טובה. דוגמאות נוספות – משפחה שמתרחצת בחוף מעורב, או משפחה שרשמית נותנת לילדים בבית סמארטפון. אני חושב שלא צריכים לקבל אותם".
אתה מציע את זה כקו אחיד לזרם הממ"ח כולו?
"לא, זה עניין לכל קהילה. יכול להיות שנניח בעיר מסוימת יש קהילה חרדית מודרנית של בעלי תשובה, שלהם כן יתאים שלילדים יש סמארטפונים כנורמה. אז שכל הבית ספר שם יהיה כזה, וזה יהיה ממ"ח שרמת הסינון הדתי בו מאוד נמוכה. אבל אם לדוגמה באים ל'בית רבן' בירושלים בתביעות שכל מי שאין לו מקום אחר יבוא לשם, זה מאוד מוריד את את התלמוד תורה. אני אומר שהקהילות צריכות להגדיר לעצמן גבולות גזרה, מבחינת מה הן מוכנות שיתקיים בבית הספר וגם בבתי המשפחות".
לפי הרב טבילה, למרות התרחבותו של זרם הממ"ח, שלבים קריטיים בהקמתו עדיין לא הושלמו, ביניהם הקמת מועצת רבנים שתתווה את הדרך של הזרם החינוכי, בדומה למועצת החמ"ד בחינוך הממלכתי דתי. "בזמן הקמת הממ"ח דרשתי שתהיה מועצה כזו גם לממ"ח, אבל גורמים במשרד החינוך התנגדו. אחד מהם אמר לי שהיו להם מספיק קשיים עם מועצת החמ"ד. אני אומר בכל הזדמנות שההקמה של הממ"ח לא הסתיימה, עד שתהיה מועצה לחינוך ממלכתי חרדי. אני לא חושב שהחינוך צריך להימסר לידי פקידים. ברור שצריכה להיות מועצה של רבנים. אגב, אני גם לא רואה קדושה בממ"ח. אם מחר החינוך העצמאי פותח מחלקה אצלו שמפסיקה לגנוב מהמורים כסף, מקבלת תלמידים בשוויוניות ומלמדת ליבה מלאה – אז מצוין. אין מבחינתי קדושה דווקא בממ"ח".
דרושה: משנה אידאולוגית מגובשת
שלמה טייטלבאום, עיתונאי 'כלכליסט', ריכז בחודשים האחרונים צוות חרדי שעמל במסגרת 'מכון מנדל למנהיגות' על בחינת האתגרים הרוחניים של הממ"חים. "זו יוזמה של ד"ר נעמי פרל, ומטרתה לראות איך מעבירים את הממ"חים לשלב הבא, שבו יש למוסדות ולמנהלים תפיסה ערכית וחינוכית עצמאית", מסביר טייטלבאום, "בצוות הזה היו לצידי פרופ' יעקב סלומון מהאוניברסיטה העברית, היזמת החברתית גב' פייני סוקניק, ר' שניאור רוכברגר שהוא ממונה על החינוך החברתי-ערכי במחוז החרדי במשרד החינוך, וגב' חיה פרידמן מהוצאת 'ידיעות ספרים'. הסוגיות המרכזיות שהצוות מיפה היו מדיניות הקבלה של תלמידים, לימודי החול, היחס לתרבות הכללית ואתגרי הטכנולוגיה, סוגיות מגדריות והיחס למדינת ישראל.
קרדיט צילום אוראל כהן כלכליסט
"אפשר לומר שהשורש של כל המבוכות שאנחנו מוצאים בחינוך החרדי החדש קשור לזה שהם לא עיצבו תפיסת עולם משלהם, ואז ברגע של משבר אתה משחזר את מה שאתה מכיר", סבור טייטלבאום, "דוגמה טובה זו הסוגיא של שער הכניסה לממ"ח. גם ההורים, גם המנהלים של בתי הספר וגם מדינת ישראל שממנת אותם בסוף – כולם חושבים על הנושא הזה כמו שהמיינסטרים החרדי חושב עליו – שהדרך לייצר חינוך טוב היא להשקיע בעיקר בשאלה את מי אני מקבל לבית הספר ואת מי לא. רוב המאמץ החינוכי מושקע בסינון והתאמה מלאה של האוכלוסייה, וההנחה היא שאחרי שהילדים נכנסו לבית הספר הם כבר יזרמו הלאה והכל יקרה מעצמו".
"הנקודה המפתיעה היא שגם בבתי הספר של הממ"ח משחזרים את אותו עיקרון. מנהל שרוצה להקים בית ספר טוב חוזר לדפוס הישן ואומר, הדרך שלי לעשות בית ספר טוב זה בעיקר לסנן את התלמידים. גם ההורים חושבים ככה, כי גם הם מגיעים מאותו מקום".
ישנן גם ביקורות הפוכות, של אנשים שאומרים שהממ"ח הפך להיות פרוץ לכל רוח. מה באמת קורה בשטח?
"זה טבעי שתשמע את הביקורת לשני הכיוונים. בפועל, מבחינה עובדתית אני התרשמתי שהמצב בממ"ח הרבה יותר טוב מבמערכת הקלאסית. הסינון הרבה יותר אובייקטיבי ופחות שרירותי. לדוגמה, אני יודע על אנשים מאוד חזקים ועשירים שלא התקבלו למוסד ממ"ח, מטעמים של רמה רוחנית. כלומר, כאלה שבזכות הקשרים והכוח היו מצליחים להיכנס לבית יעקב. בנוסף, יתרון משמעותי בממ"ח זה שאם אתה לא מתקבל יש לך יכולת לערער אצל העירייה. מצד שני יש עדויות חוזרות ונשנות על דברים מאוד מוזרים שמנהלים ומנהלות אמרו בריאיונות קבלה, כמו 'אנחנו לא אוהבים את העדה הזאת', 'אנחנו לא אוהבים את המוצא הזה'. אז יש עדויות סותרות בעניין הזה.
אבל יש כאן נקודה עקרונית שאותה אנחנו רוצים להעלות לדיון, ביחס לאותו הורה שחושש לשלוח לממ"ח כי 'מקבלים שם את כל הארחי פרחי'. הטענה שלי היא אליו היא, זה שאתה חושב שהמאמץ החינוכי הוא רק את מי מקבלים לבית הספר, זו חשיבה חרדית-קלאסית והיא לא מתאימה לך. הגישה הזו לקבלת ילדים לבית ספר היא חלק ממכלול שלם שמאמין בהגבהת החומות. בגישה הזו אתה עסוק הרבה בחסימה של השפעות זרות – אתה מתרחק מאינטרנט, מתרבות כללית, משוק העבודה ומהצבא – וממילא ברור שגם במערכת החינוך שלך אתה לא תרצה שיהיו ילדים שונים ממך שישפיעו על הילד שלך. אבל אם אתה יותר ממלכתי ומודרני, אז תפיסת העולם שלך השתנתה באופן כללי. אתה מאמין שאתה יכול להתנהל בתוך עולם שיש בו גם קצת השפעות שונות, וממילא גם מערכת החינוך שלך צריכה להיות יותר פתוחה. הפרקטיקות האלה של סינון ילדים מתאימות במובן מסוים לחרדי השמרן, אבל לא בטוח שהן מתאימות לחרדי המודרני".
נתמקד בסוגיה של לימודי החול, לכאורה בממ"ח מובנה שלימודי חול יתקיימו ברמה רצינית, כחלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים. איפה למעשה הבעיה?
"יש לפעמים תחושה שביחס של המערכת עצמה ללימודי החול, בוודאי אצל הבנים, יש מעין תחושה שעושים משהו לא לגמרי בסדר, משהו של בדיעבד. אולי יש אפילו מורים או מחנכים שמרגישים שהם עושים זה ככלי למשוך את הילדים מהמשפחות המודרניות יותר לבית הספר, ולא כי זה הדבר הנכון לכתחילה. מלמדים לימודי חול או כי חייבים לדעת אותם לצורך פרנסה, או כאמצעי למשוך את הציבור שדורש את זה, אבל לא מתוך תפיסה חיובית ביחס ללימודי החול. מנגד יש את התפיסה שמדברת על לימודי חול כמשהו לכתחילה, הן ככלי עזר בלימוד התורה, והן ככלי חשוב לפיתוח עצמי והכרת המציאות".
לעומת שתי הגישות העקרוניות הללו, ההצעה של טייטלבאום היא לגשת לנושא מכיוון יותר פרקטי. "אחד המסרים החשובים להעביר לילדים בבית ספר זה שכל דבר שאנחנו עושים, עושים אותו ברצינות. יש לזה גם חשיבות בגלל שהממ"ח מתחרה עם עולם חינוכי מקביל שמציע אתוס של מצוינות רוחנית. הדרך היחידה להתמודד איתו היא להציע לתלמיד מצוינות חלופית. ילדים צעירים, ואחר כך בחורים, חותרים כל הזמן למצוינות ולכן צריך להציע להם מצוינות כערך כללי – כל מה שאני עושה אני עושה בצורה טובה, בין אם זה כאמצעי לצורך פרנסה ובין אם זה תכלית כי זה הופך אותי לעובד השם טוב יותר".
כלומר, אתה מנסה לנטרל את הגורם האידאולוגי בסוגיה.
"נכון, וזה מה שאני מציע גם בסוגיה של שער הכניסה לממ"ח. אני לא מנסה לטעון שהחרדים השמרנים הם גזענים כי הם נוקטים באפליה במוסדות החינוך. יכול להיות שיש לזה הצדקה בתוך העולם שלהם, כי הם באמת צריכים לייצר חומות. אבל בשבילך, אם אתה קצת מודרני, זה פשוט לא רלוונטי".
הגישה הפרגמטיסטית של טייטלבאום משמשת אותו להצעת כיווני חשיבה גם בסוגיות נוספות שצוינו בנייר העבודה. "בנוגע לסוגיה המגדרית, בנושא הזה יש משהו מאוד ייחודי לעולם החרדי השמרני, כשלמעשה הצליחו לייצר הפרדה שלא הייתה כדוגמתה בין גברים ונשים. הן הפרדה פיזית, כי רוב הגברים לא עובדים, אז הם לא פוגשים במקומות העבודה נשים; הן הפרדה תודעתית עמוקה, שנובעת מכך שהבנים והבנות לא לומדים את אותם דברים ואין כמעט מכנה משותף ביניהם. הבנות לומדות לימודי קודש ברמה מאוד נמוכה, ולומדות דברים אחרים ממה שהבנים לומדים – השקפה, דינים, תנ"ך – ואילו הבנים משקיעים בעיקר בגמרא. מהצד השני הבן החרדי לא לומד מתמטיקה, אנגלית והיסטוריה שהבנות כן לומדות. כך נוצרת בעולם החרדי השמרני הפרדה גם פיזית וגם תודעתית.
לעומת זאת, בעולם החרדי מודרני שני הצדדים קרובים יותר אחד לשני, בין אם נרצה בכך או לא. ראשית, ההורים של התלמידים עובדים במקומות עבודה שחלקם הגדול מעורב, וכן לומדים באוניברסיטאות ומוסדות מעורבים אחרים. שנית, גם מבחינה תודעתית, תחומי העניין של התלמידים עצמם קרובים יותר, כיוון שגם הבנים לומדים לימודי חול. במקרים רבים גם הציפיות של ההורים מהילדים הן שבהמשך הם ילמדו במוסדות השכלה גבוהה ויעבדו במקומות עבודה שברובם הם מעורבים. עבור הורים רבים יש ציפייה מביתם שהיא תתפתח באופן אישי, עם אופק של קריירה משמעותית. לא רק תפרנס את הבית והבעל שלומד ייתן את המשמעות הרוחנית. השינוי המעשי הזה חייב להשפיע על לימודי הקודש של הבנות. אם הנערה גדלה להיות אשת קריירה מפותחת בתחומי החול, זה דורש מנגד שהיא תתפתח גם בלימודי הקודש ברמה גבוהה. אי אפשר לייצר פער כזה גדול בין הרמה האינטלקטואלית של האישה בתחומי החול לבין הרמה האינטלקטואלית והרגשית שלה בתחומי הקודש".
"הדבר השני, הרגיש יותר, נוגע לזה שמערכת החינוך של הממ"ח צריכה לקחת בחשבון את העובדה שהזיקה בין גברים ונשים, בעולם החרדי המודרני, היא קצת פחות מופרדת. אי אפשר להיות מופתעים או להעמיד פנים כאילו אין שום קשר ושום ממשק. חייבים לחנך בגיל צעיר לכללים של צניעות ויחס ראוי. זה דורש אולי דווקא התייחסות יותר מחמירה, אבל חייבת להיות התייחסות. ברגע שאנחנו מבינים לדוגמה שמשפחות של חברים יוצאות לנופש משותף, אי אפשר לעצום עיניים ולהתעלם מממשקים אפשריים. זה נכון גם למשפחה מורחבת, בין בני דודים וכדומה".
יש טענה שהקשיים של הממ"ח בסוגיות הערכיות נובעים מכך שלא גובשה תפיסה עקרונית חיובית של הממ"ח. באופן רחב יותר, הציבור החרדי המודרני, בכינוייו השונים, לא גיבש לעצמו תפיסת עולם ברורה. אתה מציע את ההיפך – בואו נעזוב את השאלות האידאולוגיות ונדבר על שיקולים פרקטיים, נתמקד במה קורה בפועל ומה האתגרים שעולים מהשטח.
"נקודת המוצא שלי זהה, גם אני חושב שחסרה משנה אידאולוגית מגובשת. הטענה שלי היא כלפי מי שנרתע מלגבש משנה אידאולוגית חדשה. אני אומר לו שככל שהוא לא מגבש משנה רלוונטית, הוא בהכרח פועל לפי משנה אידאולוגית אחרת – שלא מתאימה ולא רלוונטית למצב של הממ"ח. לצורך העניין, גם מי שמתנגד ללימודי חול לבנים יכול להודות שאם כבר לומדים לימודי חול, ראוי לעשות את זה ברצינות ובעידוד למצוינות. אחרת אתה מחנך את התלמידים להיות אנשים לא רציניים. כך גם בנושא של היחס בין המינים – גם מי שדוגל בהפרדה מקסימלית יסכים שאם יש חברה שבה אין את ההפרדה ברמה הכי גבוהה, צריך לדבר ולהתייחס לנושא".
"הבנה של המציאות יכולה לנטרל את השאלה האידאולוגית, ולהביא ליצירה של התמודדות חינוכית חדשה, בהתאם למציאות. כמובן שאני חושב שיש גם מקורות אידאולוגיים, תורניים ורוחניים בכל אחת מהסוגיות הללו. אבל חידוד השינויים המציאותיים יכול לרתום לנושא גם את מי שלא שותף בהכרח למשנה אידאולוגית עקרונית. בלי קשר לכך – יש בהחלט מקום וצורך בפיתוח התפיסה העקרונית שנוגעת לכל הסוגיות הללו".
