שולץ הוא אמן קומיקס נודע, בעיקר בזכות פינאט'ס, יצירה שמצחיקה גם מג'עג'ע אנגלית כמוני, בטח דוברי שפת אם. הגיבור של פינאט'ס, הוא ילד נוראי בשם צ'ארלי בראון. באחד הפרקים הוא מגיש ספר לאחותו הגדולה והמעצבנת, כדי שתקריא לו. היא מסרבת נחרצות, והוא 'חופר לה' כהוגן, לא משאיר לה ברירה. היא לוקחת את הספר בזעף ומקריאה בקול: 'פעם היה איש אחד, הוא נולד, חי, ומת'. משליכה אותו כלאחר יד, ומכריזה: 'הסוף'. בציור האחרון, נשאר צ'ארלי יושב המום, מהרהר לעצמו: וואו, איזה תיאור מרתק… נשמע טיפוס שהייתי רוצה להכיר.
כולנו אוהבים סיפורים. חוקרים חקרו, מומחים ניתחו, נמנו וגמרו כי יש במבנה הסיפורי – התחלה אמצע וסוף – משהו שפורט על הנימים הקיומיים שלנו. במקום הכי עמוק של ישותנו, אנחנו תופסים את עצמנו כסיפור, כזה שקשה להכיל את כולו, מקצה לקצה. כשאנחנו קוראים סיפור חזק וטוב, מזדהים עם הגיבור, ועוקבים אחרי התפתחות העלילה, אנחנו מגיעים אל סוף הסיפור כמו נוסע ליעדו. כמו צייד אל טרפו. הנה הושלם המעגל, יש רצף הגיוני והכל מסתדר. הרעים אינם, הטובים ניצחו והם נשארים יחד באושר ובעושר. אולי גם לסיפור שלנו יהיה סוף טוב.
אז מה הסיפור שלנו, אחז אותי שרעף, פתאום במעריב של ליל שבת. הציבור הלך וסיים לקרוא שמע של ערבית, חרישית. שקט הלך והתעבה כמו ערפל סמיך בחלל בית הכנסת, ופתאום ראיתי אותם. קבוצת תיירים, נוסעים בזמן, מציצים פנימה, מתפלאים. הם יכולים להיות יפנים אגב, מבחינתי, אם אתם מתעקשים ואם זה תורם להבנת הסיטואציה. אצלי הם היו סתם תיירים, לא מכירים, לא שמעו מעולם. מה הסיפור שלכם? הם שואלים. יושבים עשרות אנשים בחלל גדול ומואר, שורות שורות, מפות לבנות פרושות, ואומרים טקסט עתיק בקול צלול ורם.
אנחנו סיפור ארוך, אני מתנדב לענות להם (רק חשבתי בשקט. לא היה הפסק. תנוח. דעתך). כמונו יושבים עכשיו עוד רבבות, בחללים דומים, אך שונים. רק הטקסט זהה. אנחנו מספרים עכשיו את הפרק שלנו בסיפור, פרק המאה ה-58 של ימי עולם. זה סיפור שמתחיל בבריאת העולם, עובר דרך ברית שנכרתת בין בורא העולם לאבי משפחתנו, בין בתרי קרבנות, ועמוד עשן שעובר בין הגזרים. וברית נוספת, המונית, שנכרתת בחורב בינו ובין שש מאות אלפים, העומדים בתחתית ההר.
העלילה מוסיפה להסתעף. יהודים מתפזרים ברחבי הגלובוס, יבשות, שפות, עידנים ותרבויות. אבל אותו סיפור נמשך. הכללים הידועים, הסגנון המוכר. יחזקאל שגר בפראג בפרק ה-53, ושלמה שגר בפריז בפרק ה-49. והקושי שלהם עם מחירי הדגים לשבת שמתייקרים, כי בעלי הרשתות – אז כמו היום – עושים קרטל, ובספרות השו"ת אני קורא אודותיו, ועל ההתמודדות איתו. גם חנן שצועד ברחובות בגדד, עוד בפרק ה-41 של הסיפור, אחרי שסיים סעודת ליל שבת, יין חלות ודגים, כדי לומר מזל טוב לחבר שנולד לו בן. אותו סיפור, אותה עלילה, כמעט אותם גיבורים.
נבחרנו, הוטל עלינו תפקיד, ומאז אנחנו ככה. מסתובבים בעולם. נעים בעליות ומורדות, בין תורי זהב להשמדות איומות. שנואים ונודעים לשמצה, אהובים ומושאים להערצה. תמיד עם אותו ספר קדום, חקוק באבן, ופרשנות של חכמי הדורות, המחיה אותו כל העת.
מתקרבים לסוף, מרגישים את זה. משהו בקצב של הסיפור משתנה, כשהוא נלחץ לנקודת ההכרעה. כמו הטור הזה, עכשיו. פשוט לא נשאר עוד הרבה מקום. אנחנו בסופו של האלף השישי. ברבע האחרון, תיכף בחמישית האחרונה.
לסיפור הזה יהיה סוף טוב. הוא יהיה הסיפור הכי יפה, מדהים ועוצר נשימה. הסוף שלו יקשור את כל הקצוות הפתוחים, וכמו שאמני הסיפור הקצר יודעים, שורת המחץ בסיום, מבארת מחדש את כל הסיפור מתחילתו.
תיירים (יפנים) יסתכלו מהצד ויאמרו: 'הגדיל ה' לעשות עם אלה', אנחנו נהיה כחולמים. ואז נחיה ביחד, באושר ובעושר לנצח נצחים, להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, אין סוף
ציור: מוריץ אופנהיים, am laubhuttenfest (בחג הסוכות) 1868
