מגילת אסתר מדגישה את יסוד האחדות בישועת עם ישראל, כפי שמבאר ה"שפת אמת" בעניין מצוות הפורים:
"והמצות שתיקנו חז"ל – קריאת המגילה ומנות, דאיתא (בראשית רבה פד): כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו, וכשיש אחדות בישראל אינו יכול אותו הרשע לשלוט בנו רק כשחסר האחדות, ולכן אמר שהם מפוזר ומפורד ויוכל לשלוט בהם. ואסתר אמרה: לך כנוס, וכן נתקיים הכינוס כמו שכתוב: נקהלו ועמוד על נפשם, ובכח הכינוס והקהילה נעשה הישועה" (תרמ"ט "והמצות").
בדילוג של כמה אלפי שנים, נדמה שאין כמעט דבר כיום שראוי יותר להדגשה מאותה מעלה חמקמקה של אחדות. הנושא התעורר אצלי בשבת האחרונה, בה הוזמנתי כמרצה אורח לקהילה אנגלוסקסית דתית-לאומית (ברובה) בעיר רעננה. זו לא הפעם הראשונה שלי בעמדה הזו, וציפיתי לשבת מלאת עבודה ומלאת סיפוק. קיבלתי הרבה יותר.
לאורך השבת ניגשו אלי רבים בכאב: מדוע צריך להיות כזה קרע בין הציבורים? מדוע אין יותר שיתוף פעולה, יותר אחווה וחיבור, יותר לימוד תורה ותפילות משותפים בין הציבורים? ורבים פנו אלי בהערכה – לא רק על שיעורי התורה אלא על עצם ההגעה של רב חרדי לבית כנסת דתי-לאומי ועל הנכונות לדבר על הסוגיות, חלקן כאובות, שעולות במפגש בין הציבורים.
ואני חשבתי לתומי: עד כמה יש היתכנות לסיפור הפוך – שבית כנסת חרדי יזמין רב השייך לציונות הדתית? אדגיש שגם בצד האחר של המתרס הדבר רחוק מלהיות מובן מאליו, אך השאלה אצלנו תקפה גם יותר קרוב אל הבית: מה הסיכוי שבית כנסת ליטאי יזמין רב חסידי ולהיפך? עד כמה אנחנו מוכנים לנקוט בצעדים לאיחוי קרעים ופילוגים גם כשמדובר ביציאה מאזורי הנוחות שלנו?
כבר בגמרא אנו מוצאים (בשם ריש לקיש) כי "כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל – נקרא שכן רע" (ברכות ח, א). דברי חז"ל מדגישים את היסוד של תפילה בציבור. מי שמעדיף שלא להגיע לבית הכנסת ולהתפלל בבית, למרות שיש בית כנסת בעירו, נקרא בשל כך "שכן רע": הוא מסרב מצטרף לתפילה בציבור. אולם, יש לשאול מדוע נמנע אותו האדם להגיע לתפילה בציבור: מה מביא אותו להיות "שכן רע"?
הצעה אחת היא שמדובר באדם עצל, שמתפלל בביתו מתוך גסות החומר שהרמח"ל מזכיר: "קשה עלי לצאת מביתי, פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה, חמה עזה בעולם, הקרה רבה, או הגשמים" (פרק ו). אך ראוי להעלות אבטיפוס נוסף, כזה שאינו נמנע להגיע מתוך עצלות אלא מתוך התנגדות אידיאולוגית. בתרגום לשפתנו, "הרי זה בית כנסת של מזרוחניקים/עצניקים/חב"דניקים/גוּראים/אחר – ואיך אכנס להתפלל בו?"
האפשרות השנייה מתאימה היטב לדגש על שכנות רעה. כולנו חלק מעם ישראל, מציבור עובד את ה' שגדול יותר מגבולות הקהילה המקומית. לכל קבוצה אמנם טעם אחר בעבודת ה', אך בסוף כולנו מתפללים את אותה "תפילה בציבור", כפי שהיה בימי אסתר כאשר נקהלו היהודים על עצמם. מי שמסרב להשתתף הוא "שכן רע". כיצד נוכל אפוא להתחזק במעלת "שכן טוב"?
נדמה שדווקא לנו, חרדים הנטועים ב"עולם המעשה", יש אפשרות של תיקון והתקדמות משמעותיים בנושא. כן, אנחנו מעוניינים ובצדק לשמור על הייחודיות שלנו, על העולם הערכי לצד מאפיינים חברתיים שיש בהם ממש. ואולם, מכוח עיסוקנו אנחנו גם חווים מפגשים משמעותיים עם ציבורים אחרים, כאשר כל מפגש הוא הזדמנות להפגין את רצוננו הטוב ואת אחריותנו לסיפור המשותף של העם היושב ציון.
אחרי עשרות שנים של הפרדה הגובלת לעתים בעוינות, חלילה, אנו זוכים להזדמנויות רבות להפגין את הנכונות לבקר – פיזית או וירטואלית – בבית הכנסת של השכן. אנו יכולים להיות "שכנים טובים" במלוא המובן של הביטוי.
חזון אחרית הימים הוא חזון של אחדות, של עצים יריבים של יהודה ויוסף היודעים להתאחד: "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (יחזקאל לז, טז). ברור שלא קל לאחד בין השונים, מה עוד שאף צד לא מעוניין למחוק את ייחודיותו. ואולם, אין מנוס מלנסות: בכך הרי תלויה גאולתנו. לנו, כך נראה לי, יש חלק חשוב בתהליך.
צילום: shutterstock
