בזמנינו שומעים יותר ויותר מאברכים שנאלצים לצאת לעבוד, שמקננת בהם תחושה של כישלון אישי. הם החמיצו את היעד. איך נכון להתמודד עם זה?
תשובת שאלה זו עדינה ביותר, וניתנת להידרש לכמה פנים. אדגיש כי לא בהשקפה כללית ב"גופם" של דברים עסקינן, אלא בהתמודדות עם ה"תחושות האישיות" עסקינן.
המבחן הכי חשוב, הוא מבחן המציאות. בשורה התחתונה ברור, שאדם צריך להתפרנס. ושבכדי להתפרנס אדם צריך לעסוק במלאכה. כך לפי חז"ל וכך נהגו בכל הדורות, אדם חייב – כן חייב – לזון ולפרנס את בני ביתו. על זה לית מאן דפליג. וכך היא המציאות. הקצה האחר הוא מי שמחליט שהוא לא ידאג למשפחתו אלא ישען על הציבור. הוא כבר נכנס להגדרה מורכבת יותר, שיש לבררו לעצמו ואכ"מ וכל מקרה לגופו. נמצא אם כן שאין בעיסוק במלאכה לפרנסתו סתירה לעבודת ה' ולרצון ה', אלא להיפך. זהו רצון ה' שאדם יביא את לחמו בזיעת אפו.
ולכן צריך לטפל עם ה"תחושה" הלא נכונה ולא עם ה"אמת".
הדברים אמורים על אלו שיוצאים לעבוד מרוב דחק כלכלי, האם יש גם צידוק לאלו שחשים שאינם עומדים בעומס הלימודי?
יש צידוק. הקב"ה ברא את האנשים בטבעים וצרכים שונים. לאו כל מוחא וכל נפשא מסוגלים לשקוד שעות ארוכות ולעסוק במושכלות. מכל אדם יש דרישה ייחודית. מספרים על הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, שאמר: בצעירותי חשבתי שליישב רמב"ם קשה זו המטרה ותפקידי בחיים בזקנותי סבורני שיש תפקיד בחיים לעזור לאלמנה שבורה.
אין הפשט שהוא טעה בצעירותו, או בזקנותו. אלא שלכל גיל ולכל זמן יש את התפקיד שלו. גאון הגאונים רשכבה"ג כמו הגרח"ע בגיל צעיר, היה מחויב לעסוק ביישוב רמב"ם ובכתיבת תשובות ארוכות המהוות יסודות לדורות עולם בפסיקות גיטין ועגונות והבנת התורה. זה היה התפקיד והמטרה היותר נעלית. כשהזקין ונעשה מנהיג הדור, וצרכי עם ישראל נתלו עליו, הרי שעכשיו נוצרה מטרה חדשה. התשובות נעשו קצרות יותר, משום 'צרכי עמך'.
כל זמן מבקש את שלו וקובע תפקידו. הדבר לא נוגע רק לגיל, אלא גם לגופים ונפשות. לכל אדם יש מטרה ייחודית שנכונה לו. אין נכון להקיש. רואים את זה אצל ענקי עולם. לא כל הדרכים שוות. גם התורה קובעת סדרי עדיפויות, איזו מצוה נדחית מפני מצוה אחרת, ובלימוד התורה – שתופס כל הזמן- יש יוצא מן הכלל אי אפשר לעשותה ע"י אחרים וגם בזה יש יוצא מן הכלל רשב"י וחבריו שתורתם אומנתם.
בשמו של החידושי הרי"ם מגור נאמר לפרש דברי המשנה "אם אין אני לי מי לי – כשאני לעצמי מה אני": לכל אדם יש תפקיד שלו, שרק הוא יכול למלא ויש תפקיד מיוחד לכל זמן, לכל רגע. התפקיד משתנה, ולכן כל אדם בכל זמן מחויב למלא את התפקיד העכשווי שלו.
שאלתי פעם אדם גדול ותלמיד חכם אמיתי, מה ראה להיכנס לתחום מסוים בעסקנות, שהתמסר לזה מאד. וענה לי ששאל את מרן החזון איש זצ"ל איך אדם קובע מה תפקידו? וענהו מה שמרגיש שלבו נמשך לזה, והוא נמשך לתחום זה.
הדבר גורם מלכוד מול הילדים. כיצד יכול אדם שעובד לפרנסתו, להציג את עצמו בעיני בנו. האם הוא סוג ב'? האם ילד צריך לגדול בתחושה שאבא שלו, פחות טוב?
בתוך השאלה מונחים שתי שאלות: אחת כלשונה "כיצד להציג עצמו", וזו שאלה מעשית; אחד מוסתר – האם לשנות את ההשקפה בחינוך בכלל או לילדיו שלו וזו שאלה תיאורטית ומסוכנת.
הבעיה שיש לאדם הנהנה מיגיע כפיו מול הסביבה והמשפחה, היא חלק מתפיסת העולם שהתפשטה בדורינו. חוסר פרופורציות ומידתיות בתפיסות העולם הרוחנית. אנשים מחלקים את העולם לצדיקים ורשעים. כשמחנכים ילד להנהגה טובה כלשהי, אזי מי שאינו שומר אותה, הוא מעוות שאינו יכול לתקון. העולם הרבה יותר מורכב מ'שחור' – 'לבן'. יש דרגות בעבודה. לא הכל נקבע באותה אמת מידה של אסור מוחלט וחיוב גמור. ותכונה זו משפיע על הערכת עצמו כקובע עתים לתורה ונהנה מיגיע כפיו הערכת אחרים לכזה.
לפני שנים היה סיפור של שני מחותנים שאחד מהם – אבי הבן, התקשר למשנהו – אבי הבת, וביקשו שלא לקיים את התחייבויותיו ולא לרכוש דירה לבנו. וכל זאת משום שנודע לו שהבן יוצא מהכולל להיות מלמד דרדקי. שילמד גמרא עם ילדים! אכן, זה מקרה קיצוני. יש תפיסה כזו, והיא ילדותית.
אבל זו המציאות של דורנו. קורא הדורות מראש נטע אותנו בדור הזה. אין שלמות. לכל דור יש את האתגרים שלו והחריגויות שלו מהאיזון הנכון לכל כיון, וזה בכל נושא, וזהו הגורם לריבוי הדעות בכל דבר, וזה טוב וכך צריך להיות, ורק כך מתיישרת המשקולת על האיזון הנכון והמעשי לאותה תקופה.
אין צורך ואי אפשר 'לתקן' את הדור ואת תפיסת עולמו. אי אפשר, במובן הרחב, לשנות את העולם מלאכותית בידי אדם. זהו איסור כלאים או כלשון החתם סופר – 'חדש אסור מן התורה'. אם נתקן משהו אחד, יתמוטטו הרבה פרטים התלויים במה ששינית וישולם המחיר במישורים אחרים. נפסיד ולא נרוויח. תיקון של הדבר הזה, יגרום תזוזה בכל מערכת החינוך.
בנוסף להאמור ששינוי מסוים גורם שינוי בכל הבניין, צריך להיזהר בחינוך ילדים צעירים. האם נכון להציבם בגיל י"ג בפני הדילמה באיזה מקצוע הם רוצים לבחור להתפרנס? זו טעות חינוכית שתוביל למקום לא טוב. בן תורה גדול לא ייצא מזה, והרבה פחות מזה…
זה מורכב. למרות העובדה שמהלך מסוים הוא נכון בגיל ובמצב נתון, זאת טעות לחנך ילדים לאותו מהלך. טבע החינוך, כהכנה לצרכי העתיד, הוא להתאים את החינוך לפי כל גיל. לא מחנכים ילד בטיעונים וברעיונות שמתאים למבוגרים. לא מסבירים לילד את הצד האכזרי במציאות העולם שהם יפגשו, ולא מגלים לו הרבה דברים 'נכונים'. רק לכשיתבגר דיו, ילמד בעצמו שיש צורך להתפרנס ושאף אחד לא אמור לדאוג לו, ושזה רצון השם. אבל בהחלט, לא לשנות את החינוך לחיים של תורה. זו טעות פאטלית.
ולכן, אין מנוס, אלא לקחת בחשבון את העובדה שזהו חלק מחוסר השלימות של העולם מעצם טבעה של הבריאה. לכל דבר יש מעלות וחסרונות. יש דרך משמים איך הציבור מונהג. וזה המחיר של מישהו שנהנה מיגיע כפיו ועוסק במלאכה, ש'יהיו כאלו שלא יבינו את זה'. אין דרך לעשות 'חינוך מחדש' לכלל ישראל. כל עוד לא היה התיקון השלם, כנראה שאנשים יצטרכו להתמודד עם הרבה דברים- ואגב, גם אח"כ יצטרכו להתמודד ולשאוף לדרגות יותר גבוהות. אחד שמתמודד עם קושי בפרנסה, והשני עם קושי חברתי.
העצה ליחיד: בתוך המשפחה להדגיש ערכים 'נוספים' – יושר, הגינות, חסד ועזרה לזולת ולקהילה, להבין כל אדם. לא 'להחליף' ערכים, אלא דגש נוסף ובולט שגורם לילדים להעריך את הערכים האלה, וממילא את ההורים שמתנהלים לפיהם.
נקודה חשובה מאד: כשהוא עצמו יהיה שלם וברור עם עצמו כנ"ל (שאלה 1), גם הילדים ירגישו מסודרים בראשם לתחושותיהם. ילדים מרגישים הרגשת הוריהם וחיים את זה יותר מאשר את מה שהוריהם מסבירים ואומרים להם.
יש לא מעט מקרים שאנשים עובדים נתקלים בשאלה כואבת מילדיהם: למה אתה לא לומד כמו סבא? או כמו הדוד?
זו שאלה כשאלה הקודמת. שם שאלת על השוואה לערכים ועכשיו השאלה על השוואה לאנשים. וזו אכן שאלה שמתאימה לגיל הילדות, לפני שמבינים שלא כל הדעות שוות. זו שאלה בחינוך.
לכל אדם יש את המטרה והתפקיד שנגזר מהתכונות הייחודיות לו. ושוב, לא בטוח שיש לילד את הכלים לעכל כזה רעיון, רק במידה מסוימת (וכנ"ל שאלות 1 ו-3), כשהאבא יהי' שלם וברור עם עצמו גם לילדים לא תהי' בעי' עם זה . ילדים מרגישים הרגשת הוריהם יותר משמשתכנעים מהסבריהם .
האם נכון יותר לאדם העובד להסתובב עם אנשים כמוהו, או לחפש בית כנסת שבו הוא יחשב מעט דחוי ובדיעבד?
זה נושא שמוזכר בחז"ל בלשון "הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים", ובמקום אחר איתא "מתלא אמר: הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות", גם כאן תלוי מאוד כל מקרה לגופו מהי הבעיה, מהי האלטרנטיבה ולאן הוא מעונין לעבור.
ליהנות מיגיע כפיו, זה לא חטא! זו מצוה וחובה. ומאידך להפוך את זה לשיטה ודגל, זה כבר טעות ומוביל למקום אחר. נכון לאדם לא לסור ממקומו. יהודי שנהנה מיגיע בפיו , לא צריך לעזוב את החברה בה הוא נמצא. אין שום סיבה שבגלל שיהודי מפרנס משפחתו, הוא יפגע בעצמו ויעבור למקום מסוג אחר – והכל בגלל מעט נחיתות שאינו נכון, רק כך הוא נראה בעיני עצמו.
ואם יש כמה שמזלזלים בו, הרי זה יהיה בכל מקום, ומי שמזלזל בו, או שהוא מזלזל בכל אדם ומוצא חסרונותיו – זו בעיה של המזלזל עצמו והוא עצמו סובל מזה, שיש לו השקפה לא נכונה על החיים. אדרבה, אדם שנהנה מיגיע כפיו צריך לראות עצמו עושה רצון ה'.
בכל חברה יש מעמדות. וכמו שהרב יושב במזרח וגבאי הגמ"ח לא, ואפילו גבאי בית המדרש לא. וכמו שתלמיד חכם יותר חשוב ממי שאינו תלמיד חכם, גם אם זה שאינו ת"ח הוא משום שאינו מסוגל לזה, אבל מעמדו נחות מהת"ח.
מה רוצה היהודי הזה? שיכבדוהו כמו ראש ישיבה? או כמי שמוסר נפשו על דברים רוחניים? או כמוסר נפשו לעזור לכל יהודי? שיקבל שלישי כמו הר"י? מפני זה, הוא לא אמור לראות בעיני עצמו כנחות ולא יצלח. חושבני שהוא טועה, לא פחות מהאחר שהוא חושב שמסתכל עליו כך וכך. הוא דואג יותר לילדיו, שיגדלו כמו שצריך, הוא מנהל משפחה בריאה ומכובדת הוא קובע עתים לתורה והוא מחויב לכבד תלמידי חכמים והשני עסוק במדידות סרק.
בדרך כלל אם יש בעיה, זה רק בהתחלה. כשרואים שלא נע ולא זע מעמדתו היהודית, הוא קונה את מקומו מזה עצמו. אנשים ילמדו לכבד ולהעריך אותו לפי מה שהוא באמת ולא לפי פרט אחד ולא רק זה אלא ילמדו ממנו כיצד חי יהודי אמיתי לפי רצון השם.
מה התפיסה הנכונה כלפי אלו שהולכים ללמוד באקדמיה לימודי מקצוע ברמה גבוהה?
זה כבר ענין אחר לגמרי. בכל נושא יש לחכם לבדוק הכל לפי התוצאה. אדם שיוצא לכזה מהלך של לימודים, צריך לקחת בחשבון את התוצאות. נכון, יתכן שהוא ירכוש מקצוע, אבל הוא גם רוכש עוד דברים. רוב אלו שיוצאים למקומות הללו, חוזרים משם פחות רוחניים בלשון המעטה, יותר חומריים, ולפעמים גם ברמה הרבה פחותה בהרבה מישורים שבתחילת הדרך הוא לא רצה להשתנות. כך לעיתים נגרם שמתייחסים אחרת לכל דבר רוחני ולכל נושא ציבורי, וגם מחנכים ילדיהם בהשקפות אחרות ומטרות אחרות בחיים, עד כדי שאפשר לומר שעברו לתרבות אחרת.
לפני תקופה קצרה, שאלני ידיד: מבקשים ממנו לקחת על עצמו משרה מאד מכובדת ברשויות המדינה, הגבתי: 'אם לא אכפת לך להיכשל בתפקידך, אין בעיה. אם אתה רוצה להצליח, אתה לא תדבר אתי מחר כך, אתה תהיה חייב להשתנות. האם אתה מוכן לשלם מחיר זה?'
אינני אומר את המילה "אסור", אבל בהחלט לא אומר את המילה "מותר". אנו מדברים על האדם עצמו כשהוא שואל את עצמו את השאלה שבכותרת ( מה התפיסה הנכונה בעניין?). אדם כזה חייב לקחת בחשבון מראש את התוצאה במלואה, לא רק את העובדה שיהיה לו מקצוע להתפרנס, אלא גם המחיר בכל מישור אחר שהוא משלם. זה לא רק מקצוע, זאת תרבות שלמה. צריך להסתכל איך נראים – מבחינה רוחנית – רוב רובם של עורכי דין, או בעלי אותו מקצוע שהוא מתכנן ללמוד. לפי זה הוא ישפוט. האם הוא מסכים להיות בסופו של דבר כזה, או לא. נכון שיש תמיד יוצאים מהכלל. אבל הם מועטים וחריגים וכאלו שלא יוצרים קשר טוב עם הסביבה או אדם חזק מאד. לנורמטביים יש בעיה.
במקומות עבודה, לא פעם מזדמן לעבוד יחד עם חילונים מרוחקים. כיצד צריך להיות היחס כלפיהם, האם צריך לנסות לקרב אותם לתורה ולמצוות?
אין צורך לנסות לקרב, והלוואי שלא יתרחק הוא עצמו בעטיים. זאת בעיה גדולה שמצויה במקומות העבודה. נסיון לקרב מתחיל עם התקרבות והתערות בתרבות ובחיים של האחר והרי כאן מתחיל הירידה.
החברה, והעסק עם הגברים והנשים – השפה ואורח החיים – זה משפיע מאוד על האדם בכל דרכיו. מקום העבודה הוא מקום שאדם מבלה האחוז הכי גדול משעותיו. והוא מהמקומות הכי משפיעים עליו. מקומות עבודה היום משקיעים בגיבוש חברתי של העובדים, והשפעה זו ניכרת בכל פרט מחייו. זו בעיה, ועם בעיה צריכים להתמודד.
שואלים איך בדורות עברו, אנשים הצליחו לעבוד עם גוים. אבל חייבים להבין שמדובר במציאות שונה לחלוטין. הגויים לא היו אותם גויים. היהודים בתפיסת עולם שונה. ובעיקר התרבות והידידות במקומות העבודה. הרבה דברים השתנו במהלך הדורות. ואין להקיש מהדורות הקודמים. דור דור ונסיונותיו, התמודדויותיו, בעיותיו ואתגריו.
ישנם כללים המקובלים כגדרים איך לא להתחבר ולקבל השפעה הכי מינימלית והמומחים בדבר יודעים להדריך בזה. וזה מועיל חלקית.
וזה לא נובע בגלל שהילדים לא 'מחוסנים' מפני האתגרים הללו?
יתכן שכן, אבל רואים בחוש שמקומות שילדים 'מחוסנים' – לחלקם זה מאוד מועיל, אבל גם המחוסן מושפע מהסביבה, אלא שחיסונו מהוה סינון ההשפעה החיצונית באחוזים גבוהים או נמוכים. ועוד – וזה ועוד חשוב – רואים בחוש, שמקומות שילדיהם 'מחוסנים' לחלקם זה מאד מועיל (עם הסתייגות, שלא שייך סינון, רק באחוזים) אבל לחלק אחר זה מביא לאחוזי נשירה גבוהים מאוד. אין מי שיכול לדון בדיני נפשות הללו.
מטבע הדברים לאנשים שעובדים אין יותר מדי זמן ללמוד. האם נכון לאדם לומד להקדיש את שעות הלימוד שלו, ללימוד עיוני? ואולי עדיף יותר ללמוד הלכות שכיחות ולהספיק יותר?
גם כאן קשה לענות תשובה המתאימה לכולם. מספרים על רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שמישהו שאל אותו: יש לו חצי שעה ללמוד מדי יום, האם ללמוד אז מוסר או גמרא? רבי ישראל ענה לו תשובה נכונה: תלמד מוסר ואז אתה כבר תראה שיש לך יותר מחצי שעה ביום.
הדבר נכון גם לסוג הלימוד. אדם שיקדיש את מעט הזמן שלו ללימוד ישיבתי ועמוק, זה יביא אותו להרבה יותר חיבור פנימי לתורה והלימוד זה משפיע על מהותו וחשיבתו זה, זה יגרום לו לחפש ולמצוא עוד ועוד זמנים ללימוד וזה יביאו יותר לדקדק בהלכה ולקיים את ההלכה ממי שילמד הלכות השכיחות הלכה למעשה. זה בדרך כלל שאלה למי שלא שייך ללימוד התורה. אם השאלה היתה נשאלת כך, אולי כדאי ללמוד מסכתות מעשיות בעיון ובהבנה ? אבל באמת אין נפ"מ.
אבל הדברים אמורים למי שזוכה ללמוד ככה ו'לחיות' בזה הלימוד וזה תופס את מהותו. העיקר זה להיות 'דבוק' בתורה. זה יכול לשנות גם את שעות העבודה עצמם, זה ודאי יעשהו יותר רוחני. אדם השקוע בלימוד, גם אם הוא נהנה מיגיע כפיו, הרי הוא 'בן תורה'.
הטשבינר רב זצ"ל – שכידוע לפני היותו רב, היתה פרנסתו ממסחר – דומני סחר עצים שהיה נפוץ בפולין – אמר פעם: "החידושים הכי טובים שחידשתי, היו אלו שבאו לי בשנים שבהם הייתי סוחר. אז היו לבי ומחשבתי פנויה לגמרי לתורה. החידושים שחידשתי לאחר שנעשיתי רב, כבר לוו בטרדות דמתא וכו'".
הדברים אמורים כלפי אותם יהודים שעוסקים במסחר ובמלאכה, ומאידך הבינם מדעם והכינם נפשם להשתוקק ללמוד תורה בעיון ובשקידה כבימי שבתם בישיבה בבתי מדרש של 'אחוות תורה' הבנויים לזה, הם זוכים לקיים טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון.
