"לא הבנתי, למה אנחנו עובדים קשה כאן בעולם הזה, כדי להגיע לעולם הבא, נכון? ואז מה נעשה שם בעולם הבא? נלמד גמרא כל היום?" הדובר הוא נציג קבוצת בחורי ישיבה צעירים, מקסימים ושובי לב, שאני מתיישב איתם לשיחה פתוחה, בסגנון: כל מה שרצית לשאול ולא העזת. בבת אחת הם מעיפים אותי לאחור במנהרת הזמן, לשנים ההן של החיפוש הנחוש, ההיכרות המסעירה עם הזכות לשאול, והניסיון להבין מחדש את הדברים שלמדנו בחיידר.
צ'מעו, אני אומר להם. קודם כל, זו שאלה מצוינת. (וזו, אם תרשו לי להמליץ, שורת הפתיחה הכי טובה לשאלות קיומיות של מתבגרים תורניים. גם כשהם נשמעים מתריסים או מזלזלים, בפנים – בפנים הם חוששים מעצם העלאת השאלה. פוחדים להישמע כופרים. מתן לגיטימציה לשאלה מרגיע את הלחץ, מכניס את השאלה בגבולות הנורמטיבי, ובכך כבר פותר חלק מהקושי). זו באמת שאלה מצוינת, כי קשה להבין מה מחכה לנו שם, ומה מטרת המאמץ היומיומי בעבודת ה'. גם ככה לימוד גמרא הוא לא תמיד כייפי ונחמד, לפעמים קשה ומורכב, מסובך ומפותל. אז אם מבטיחים לנו שזה מה שהולך לקרות בעולם הבא, ועוד לנצח… זה באמת לא מעודד.
בואו נתחיל מהתחלה, אני מנסה איתם. מה הייתם רוצים לקבל בעולם הבא? מה היה גמול ראוי? פינוקים, נכון? שכל אחד יעצום עכשיו את העיניים, וידמיין את הסיפוק הכי כייפי שהוא יכול לחלום עליו? למבורגיני צהובה, שועטת ברודיאו דרייב – אני מנסה לעזור, יודע שאין לי שמץ בפנטזיות שלהם, מיושן וזקן כמוני, אבל מנסה – אחרי ארוחה מפוארת במסעדת יוקרה, בדרך אל סוויטת פאר מוטרפת שלא חסר בה דבר. דמיינתם? וואלה צודקים, באמת נשמע מספק ומענג.
עכשיו בואו נעשה רגע תרגיל מחשבתי, ונעלה קומה. את העולם הבא, אני לא יכול להציג בפניכם, גם לא את ימות המשיח. הרמב"ם הרי הרחיק מאיתנו את ההבנה, באומרו: "כל אותם הדברים לא יידע אותם אדם – עד שיהיו". אבל בואו נקרב את זה אל עולם המושגים שלנו. אל תענוג שכולנו מכירים:
בואו נדבר על עונג נפשי, ואני לא מדבר על רוחני. עזבו רוחני. מדבר על תחושת סיפוק ואושר נפשי. עמדת באתגר מפרך, התקבלת למסלול יוקרתי, מצאת את אהבת חייך, או עשית מעשה נאצל. אתה מרחף מבפנים וכולך אושר. יכול להיות שברגע ההישג הזה, אתה עייף ורעב, צמא ומותש. אבל זה לא מפריע לך להרגיש את הסיפוק הזה. את האושר הזה. מסתבר שתרצה לצאת לחגוג את ההישג, לשתף גם את הגוף בחגיגה. אבל אפשר גם בלי.
לעומת זאת, על גג הסוויטה הכי מפוארת בווגאס, עם כל תענוגות הגוף הקיימים עלי אדמות, אם הלב לא משתתף בחגיגה, וזה יכול לקרות מכל מיני סיבות: כי אתה מאוכזב או מדוכדך, כי התהילה שהציפה אותך לפני גיל 27 גדולה עליך, או כי ליבך נשבר – אזי לא יעזור כלום. לא תוכל להרגיש את העונג הגופני, והוא יהיה תפל וחסר טעם.
כלומר, אם אנחנו מבודדים את שני התענוגות: של הגוף ושל הנפש, אנחנו מגלים שהגופני לא מתקיים בלי הנפשי, אבל הנפשי מסתדר יופי גם בלי הגופני. למדנו שהעונג הנפשי הוא התענוג האמיתי יותר. זה שעומד בזכות עצמו.
עכשיו, בואו נברר מה גורם לעונג נפשי? מתי הנפש בגוף מתרווחת? נראה שהמכנה המשותף לכל הסיפוקים הנפשיים הוא כשמשהו מעבר לגופני בא לידי ביטוי. כשמותר האדם מן הבהמה עולה ובא, כשתעצומות נפש, וגדלות רוח מופיעות במלוא יפעתן, זהו הגורם לסיפוק הנפשי.
האדם נברא להתענג על ה', כלומר תכלית הבריאה היא עונג – עונג נפשי. זה העונג הכי גדול, כי הוא זה שמביא לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר את החלק הגבוה שבנו, את הנפש הנדבקת במקור כל הטובה. לא נוכל להבין איך זה, אבל כל מי שחווה סיפוק נפשי יכול להתחיל לדמיין את העונג הנצחי שלעולם אינו נגמר.
איור שער: shutterstock
