פרשיית החרם החרדי על מאפיית אנג'ל מעלה תהיות ומתחים בקרב היהדות החרדית. הביטוי הישיר לכך הוא הפער בין המנהיגות הרבנית לבין ה"עם שבשדות". הסאב-טקסט הוא המעבר הבין-דורי בין חרדיות ישנה לבין גרסה חדשה, בעלת דימוי עצמי שונה מאוד. ההשלכה צריכה להיות משיכה של הצעת חוק מקוממת.
אסביר בקצרה.
עם פרסום דבר השתתפותו של עומר בר-לב בהפגנה מול מעון מנהיג הציבור הליטאי הגר"ג אדלשטיין זצ"ל, הגיבו מספר עיתונאים חרדים בקריאות להחרים את מאפיית אנג'ל, שם מכהן בר-לב כיו"ר הדירקטוריון. באופן מפתיע משהו, ולמרות המרחק הרב, מהר מאוד עשה החרם את דרכו מהמרחב העיתונאי הווירטואלי (הטוויטר) אל אברכי הכוללים מנותקי הרשת. החרם תפס.
עם תמיכתם הגלויה או הרמוזה של הנציגים החרדים, החלו ישיבות ומוסדות חרדיים לבטל הזמנות מאנג'ל. כיכרות-לחם וחלות נותרו מיותמים על מדפי המרכולים, מכתבים גלויים נשלחו לחנויות שהמשיכו לשווק מוצרי אנג'ל תוך "פגיעה ברגשות הלקוחות", ואפילו אביגדור ליברמן הצטרף לחגיגה כשהוא מתעד את עצמו רוכש מוצרים במאפייה.
משה ויסברג, עורך אתר 'בחדרי חרדים', הסביר שמדובר בתופעה ייחודית, "חרם היסטורי וראשון מסוגו שמגיע מהעם ומהרשתות […] כזה חרם שהגיע מהשטח לא היה אף פעם". "בניגוד לפעמים קודמות, כשרבנים מהממסד החרדי מכריזים על חרם מהראש", נימק העיתונאי ישראל כהן, "הפעם זה מגיע מהלב". בהחלט חידוש.
החידוש הגדול עוד יותר הוא שהחרם צמח בניגוד להוראה מפורשת של גדול הדור הליטאי, הגר"ג אדלשטיין זצ"ל, עצמו. בהתאם להוראתו (אולי האחרונה בהוראותיו), פורסם בעיתון 'יתד נאמן' כי "איננו מתייחסים לאירועים המתריסים אתמול מול היכלי התורה". ובמילים פשוטות יותר: הרב מתנגד לחרם.
אולם, ההוראה לא התקבלה, והחרם המשיך לצבור תאוצה עד לרגע ה"ניצחון" בהגשת מכתב התנצלות בביקור שבעה אצל ילדי ר' גרשון זצ"ל. בעקבות ההתקפלות, תבעו העיתונאים פיצויים לטובת לומדי התורה, קריאה שאליה הצטרף הרב זילברשטיין כשהוא מציע סוג של "עסקת כפרה": הקמה ותחזוק של כולל אברכים. "גם עשרה אנשים מספיקים לי".
וכאן הבן שואל: כיצד ראוי להבין את ההתרחשות? כבר שמענו שבעלי מוסדות לא מיישרים קו בנוגע למועדי הרישום וראשי ישיבה מסרבים להגביר את קצב הלימוד, אבל חרם חברתי שצומח מהשטח בניגוד לעמדה הגלויה של המנהיגות הרבנית? מה פשר הדבר?
התשובה הפשוטה לכך היא הבדלים עמוקים בתודעה העצמית. האם היהדות החרדית היא קבוצת מיעוט שולית וחלשה, כזו שראוי לה להימנע, ככל שניתן, מחיכוך ועימות עם החברה הכללית, או שמא היא חלק עמוק מהרוב היהודי במדינה, קבוצה חזקה שיודעת לעמוד על שלה ולדאוג לעצמה? שאלה זו עומדת בלב העניין.
הגרסה המסורתית של היהדות החרדית דוגלת בגישה הראשונה: אנחנו "יבנה וחכמיה", וכל עשייה פוליטית מכוונת לשימורה. אין אפוא להיכנס לעימותים מיותרים – איזו תועלת יש בהם? בניגוד לכך, החרדיות העכשווית תופסת את עצמה חזקה, עוצמתית ומשפיעה. היא חלק מהרוב היהודי במדינה, חלק מגוש הימין, ובוודאי שלא צריכה להרכין ראש מול עלבונות מבחוץ. אם מישהו פוגע בנו, אנחנו כבר נראה לו שזה לא משתלם; כשהוא מתנצל, נאלץ אותו לפתוח כולל.
זו הסיבה שהוראת ר' גרשון זצ"ל פשוט לא תפסה: הציבור לא שם. היא אמנם פורסמה בעיתון, אך אנשי התקשורת לא הדהדו אותה, הפוליטיקאים לא הזכירו אותה, הציבור לא הפנים אותה – והיא דעכה מאליה. "רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול" (קידושין לב.), ואנו, הציבור (בהובלת עיתונאים), נדאג שהפוגע בכבוד התורה יבין זאת היטב. כולם חגגו את "הניצחון", וגם הרב זילברשטיין הבין היכן הציבור נמצא, וזרם – שיקימו כולל!
החרם על אנג'ל הוא כמובן סימפטום בלבד לתופעה גדולה ומשמעותית של ההתעצמות החרדית במדינת ישראל. ואולם, עם כוח מגיע אחריות – כוח ללא אחריות הוא אסון שלמרבית הצער אנחנו מכירים היטב – ומכאן החובה עלינו לעשות חושבים ביחס לאחריות שלנו בזירות השונות של מדינת ישראל. "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".
מקום טוב להתחיל הוא משיכת הצעת התיקון המיותרת והמזיקה של "חוק הגזענות", המגדירה הסתה כנגד חרדים "גזענות". או שאנחנו מיעוט חלש ומסכן שזקוק להגנת החוק מעלבונות, או שאנחנו חזקים, חלק מקבוצת הרוב המוכן להשפיע: אי אפשר "גם וגם". הצעת החוק נובעת מתפיסת חולשה וקורבנות העושקת מאתנו את הזכות לקחת אחריות.
די, אנחנו כבר לא שם.
