כמו יתומים קטנים בימי ה'שבעה', מסתובבים בנעלי בית בין הדודים הכאובים והדודות הבוכות, ולא ממש מבינים מה הולך כאן. יש יום חופש ואקשן בבית, אבל כולם עצובים. מלטפים להם את הלחי, מנסים לחייך אליהם דרך דמעה שקופה. ככה אנחנו בתשעה באב, מסתובבים בנעלי בד ואיפוק שקט, אבל לא ממש מבינים מה רוצים מאיתנו, לא מבינים את גודל האסון, אולי אפילו קצת מרוצים על היציאה מהשגרה, והיציאה לבין הזמנים.
ירושלים. העיר שיאמרו כלילת יופי, אבל אצלינו היא בעיקר מאאתיים אג'ואים, ושוק מחנה יודה. לא ראינו אותה בתפארתה, ואין לנו שמץ בגדולתה, אז אנחנו מסתפקים בתיאורי תיירים. הנה שעון השמש, הנה גבעת התחמושת והרכבת הקלה. כאן מעבר מנדלבאום, שם שער האשפות, פה נשב לאכול ארוחה קלה.
לקראת ימי בין המצרים, הנה משהו קטן שנוכל גם אנחנו להבין. המושלם מכל הגנים בעולמו של הקב"ה, היה הגן הבוטני בירושלים. לא זה של ימינו, בין גבעת רם לגבעת מרדכי, אלא הגן המושלם שלא חסר בו אף פרט מעולם הצומח, כפי שמעיד בעליו בספרו – קהלת: "עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי".
חז"ל מלמדים אותנו במדרש, כי גם צמחים נדירים, כאלו שלא אמורים לצמוח באקלים הירושלמי, עצים של יערות גשם או ערבות קרח, כולם נקבצו ובאו לגנו של שלמה המלך בירושלים.
תשאלו: איך צמחו עצים שזקוקים לאקלים…
