שעת אחר הצהריים של יום רביעי, 80 אנשים ממלאים את החדר שעבר הסבה מכיתת בית ספר לחדר הכשרה. מאחורי הקתדרה עומד יהודי בעל צורה, זקן ופיאות ברוח נדיבה ומבטא של ישראלי תל אביבי. הוא נותן את ההקדמה להקמת ארגון השמירה האזרחי של רמת בית שמש.
אני יושב שם דחוס בין שני אנשים, כמעט אין מקום להכניס סיכה, גם לא סיכת ביטחון (תהיו סלחניים כלפי ההומור הלא מוצלח? בכל זאת מלחמה). מנסה להבין מה גורם לכל כך הרבה אנשים (וגם כמה נשים) לבוא לכמה שעות של הכשרה, בהתראה כל כך קצרה, ולהתחייב להתנדב לסיורי שמירה. חלק מהאנשים בחדר נראים כאלו שעשו כברת דרך מאזור הנוחות שלהם. מבוגרים, אברכים, אמהות, חסידים וכל עדיני עמך בית ישראל. מה קורה פה?
בעודי מרחף על כנפי הפרעת הקשב, אני מנסה לצרף את האירוע לשורה של אירועים ולמתוח ביניהם קו מקשר.
רבים וטובים בני הקהילה החרדית מבקשים להיכנס מתחת לאלונקה הצבאית ולהצטרף לשירות המילואים. מאות צעירים חרדים מתנדבים בקבוצות מאורגנות לסייע לחקלאות בישובי העוטף. אלפי נשים חרדיות מבשלות מדי יום ארוחות למשפחות המפונים ולחיילים. אלפי חרדים נרתמים לשינוע של כל דבר טוב למשפחות מפונים / משפחות מילואימניקים / בסיסי צה"ל. קבוצות מאורגנות של חרדים הולכות למטה משפחות החטופים בתל אביב. הצד השווה שבכל אלו הוא התעצמות של תפיסת האחריות…
