הבעיה ופתרונה
המלחמה הציפה מחדש את סוגיית גיוס החרדים לצבא. מאות אלפי החיילים ששוהים הרחק מביתם ומסכנים את חייהם, מחדדים כמה זוויות ערכיות ומוסריות שאיננו יכולים עוד להתעלם מהן. הולכת ומתבהרת ההבנה שכבעלי זכויות אזרח שוות, אנחנו מחויבים גם בקבלת החובות. ומעל הכול, אנו חפצים להגן ולשמור על משפחותינו, לא פחות ממה שרוצים בכך אחרים. במאמר הבא נבקש להציג מתווה לשותפות בנטל של המגזר החרדי, אך ראשית נפרוס את האתגרים המיוחדים העומדים לפתחו של כל מתווה שכזה.
השירות בצבא הוא אתוס בסיסי בחברה הישראלית כולה. דווקא משום כך לציבור החרדי קשה כל כך 'לחיות אתו'. מאז קום המדינה, הצבא הוא כור היתוך של החברה הישראלית. הציבור החילוני מתגייס כדי לשרת את המולדת, וכחלק מתפיסת עולם ערכית-ציונית. הציבור הדתי לאומי גם הוא מאמין בערכי הציונות, והוא אף רואה בגיוס מימוש של חזון גאולי. הציבור החרדי אינו חלק מזה. הוא אינו ציוני והוא אינו רואה במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו.
הציבור החרדי יוכל לשרת בצבא רק במסגרת רעיונית מצומצמת יותר של צרכי ביטחון; לא ציונות ולא אתחלתא דגאולה, רק שותפות בשמירה על הבית. לכן, השאלה שעולה מאליה היא, עד כמה בשלה החברה הכללית וצה"ל לוותר על אופיו של הצבא ככור ההיתוך של החברה הישראלית. האם יש נכונות לאפשר גיוס חרדים מבלי שהם יהיו ציוניים ומבלי שהם יצטרפו לאתוס הישראלי?
נחזור רגע לשורשי הסוגיה. מדוע החרדים אינם מתגייסים לצבא? יש קבוצות מיעוט בחברה החרדית, כמו נטורי קרתא, סאטמר והפלג הירושלמי, שמבקשות להתנתק באופן מוחלט מהמדינה, אולם המיינסטרים החרדי הוא חלק מהמדינה בכל הנוגע לתקציבים ולניהול. האם הם מתכחשים להגינות הבסיסית? האם מישהו סבור שנוכל להמשיך לשלוח את נציגינו לנהל את המדינה מכיסא השר, יו"ר הוועדה או חבר הקואליציה, ובו בזמן להשתמט מנשיאה בעול הביטחון? לעתים אנו שומעים תירוצים כמו 'תורה מגנא ומצלא', אך אלו נאמרים כאפולוגטיקה והם אינם הסיבה האמיתית לכך שהחרדים אינם מתגייסים. ודאי שהם אינם מסבירים את ההשתמטות של אלו שאינם מתמסרים ללימוד התורה, כנגדם כבר זעק מרן הרב שך שהם רודפים את עולם התורה.
החרדי הממוצע נמנע מגיוס בגלל החשש הדתי. הוא מפחד שהצעירים לא יֵצאו מהשירות הצבאי באותה רמה דתית שבה הם נכנסו אליו. זהו המחסום העיקרי. לב החרדיות הוא ההקפדה המוחלטת על כל תג ותג מדברי השולחן ערוך. לא נוכל לקבל אורח חיים שכרוכה בו ירידה ברוחניות, במיוחד כשמדובר בגיל הצעיר שבו מתעצבת קומתו הרוחנית של האדם. הפתרון שאליו צריכים לשאוף, אם כן, הוא מסגרות של שירות צבאי שלא תפגומנה ברמתו הדתית של בחור הישיבה. הנח"ל החרדי היה צעד בכיוון הזה, והגראי"ל שטיינמן זצ"ל תמך בו.
אולם כאן מגיע חשש עמוק יותר, והוא שההתבדלות החרדית תקרוס במצב של שירות משותף. המפגש עם החילון עלול להחריב את החברה החרדית מבפנים ולגרום לנשירה המונית. את החשש הזה אי אפשר לדחות על הסף. כל עוד צה"ל מהווה כור היתוך ישראלי, שום אב חרדי אינו יכול להסכים למסור את חינוך בניו למפקדים שמבקשים לשנות את זהותו. במובן זה, מי שחושב שמנות קרב בכשרות בד"ץ הן פתרון, מחמיץ את הנושא. השאלה היא האם הצבא מוכן לקבל את הציבור החרדי כמי שמצטרף לתורנות השמירה על המדינה, בלי ציונות ובלי אידאולוגיות שאינן חרדיות.
יחד עם זאת, יש להודות ששמירה על כל הצעירים בתוך הישיבות אינה פתרון טוב כנגד החילון. החברה החרדית עומדת בפני אתגרים קשים מבחינה חינוכית. הסללת כל הנוער למסגרת ישיבתית מלאה לא רק שאינה פתרון לבעיית הנשירה, אלא היא גורם חשוב ביצירתה. אם בחו"ל החברה החרדית, המעורה בחיי המעשה, פורחת ומשגשגת, הרי שבארץ מצבה ביש. הנשירה הגלויה ממוסדות לימוד עומדת על 24% והסמויה (בחורים הרשומים בישיבות ואינם לומדים כלל או לומדים מעט) מוערכת בלפחות 50%. אדרבה, אם איננו רוצים להגיע למצב שבו בחורי ישיבות מתפרקים מכל ערכיהם, עלינו לקדם יוזמות שיאפשרו לכל צעיר וצעיר למצוא את מקומו ומימושו העצמי. מסגרות מעין אלו גם יתרמו לאיזון החברתי בתוככי החברה החרדית פנימה, וגם יהיה אפשר במסגרתן לפתור שאלות כמו גיוס ועבודה, שהן חובות מוסריות כלפי החברה כולה וכלפי עצמנו. דווקא גיוון הישיבות ופתיחתן לתצורות חדשות, עשויים לפתור משבר רוחני גדול יותר שעלול להתפרץ. יצויין שכבר היום, מוסדות לנוער מתמודד נוטלים אחוז ניכר (כ-20%) מכלל מוסדות החינוך החרדיים, אולם אלו נמנעים משליחה גורפת לצבא בגלל היעדר תנאים שיבטיחו את עתידם הרוחני של הבחורים בצבא.
עקרונות מנחים
לפני שנציג מתווה אפשרי, נציב שלושה עקרונות מנחים:
- לימוד התורה הוא יסוד קיומו של עם ישראל, והוא הערובה להמשך קיומנו כאן. שום אדם אינו מוסמך לנהל על כך משא ומתן.
- הישיבות הן העוגן הרוחני של העם היהודי כולו, והן מסגרת קריטית לבניין האישיות ולעיצוב הקומה הרוחנית של כל בחור. כל מסלולי הגיוס שנציע ישולבו בתוך מסגרת ישיבתית.
- על הישיבות ועל הצבא לוודא שהמשרתים יצאו בתום השירות חרדים לא פחות מכפי שהם נכנסו אליו.
לצורך קיומו של הסעיף השלישי דרושים שניים. הציבור החרדי מצידו צריך להקים מערך שיכין מועמדים לגיוס לקראת המפגש עם העולם החילוני ובפרט עם הצבא. איננו יכולים להמתין עד שהצבא יתאים לנו מבחינה רוחנית. עלינו להרים את הכפפה ולדאוג לכך בעצמנו. המפגש עם העולם הוא בלתי נמנע גם ככה, בעבודה, ברשת ובעוד מרחבים. הכנה לקראתו תועיל בכל המישורים. במקביל, על הצבא יהיה לוותר על היותו כור ההיתוך של החברה הישראלית. לא מדובר רק על התאמות של כשרות או גדודים לא מעורבים. מדובר על משהו יסודי בהרבה. הצבא צריך להיות מוכן לכך שהחרדים לא הולכים להשתנות בזהותם ובערכיהם. הם לא הולכים להפוך לציונים, והם לא מתכוונים לעבור בצבא כגשר לחיבור עם הישראליות החילונית. הצהרת כוונות כזו של צה"ל, יחד עם צעדים מעשיים שיבטיחו זאת, היא תנאי הכרחי.
המתווה: שלושה מסלולים
המתווה שנציג להלן מבקש לקחת בחשבון הן את צרכי הציבור החרדי והן את צרכי הצבא. המתווה כולל שלושה מסלולים ישיבתיים: (1) ישיבות קדושות רגילות. (2) ישיבות המשלבות שירות אזרחי. (3) ישיבות הסדר חרדיות. כל שנתון חרדי יתפצל בין שלושת המסלולים, כפי שיפורט להלן.
ישיבות קדושות רגילות. מי שיבקש ללמוד תורה ולהשקיע את כל כוחות חייו בכך, יוכל לעשות זאת. מספרם של אלו יתמעט כשייפתחו מסלולים נוספים, ועדיין, יהיה זה מספר עצום בכל קנה מידה, הרבה מעבר למה שהיה אי פעם בתולדות עם ישראל. חברת הלומדים האיכותית תשתפר בזכות זה. באופן עמוק, לא יהיה בכך שינוי מהמצב הנוכחי, שכן גם כעת, אחוז הלומדים ברצינות בעולם הישיבות אינו זהה למספר הרשומים בהן. אדרבה, עצם העובדה שהקדשת החיים ללימוד תורה תיעשה מתוך בחירה מודעת ולא כפויה, כאשר מונחות בפני הצעיר אפשרויות לגיטימיות אחרות, היא עצמה תהפוך את חברת הלומדים לאיכותית פי כמה.
ישיבות המשלבות שירות אזרחי. חלק נוסף מכל שנתון ישרת בישיבות שתשלבנה בתוכן שירות אזרחי ובטחוני במסגרת תורנית ייעודית. ישיבות אלו יתנהלו במתכונת של שנתיים לימוד תורה, שנתיים שירות אזרחי, כאשר השירות נעשה תוך כדי מגורים בישיבה וחזרה אליה מדי ערב. השירות יוכל להתבצע בזק"א, בבית חולים, בארגוני הצלה, במד"א ועוד. אך לא כהתנדבות אלא כחובה, כולל אפשרות לקריאה לשירות מילואים. למעשה כל ישיבה לנוער מתמודד יכולה לכלול בתוכה שירות אזרחי ללא מניעה של ממש.
ישיבות הסדר חרדיות. החלק האחרון ישרת במסגרת ישיבות הסדר חרדיות. את אלו צריך להקים במודל דומה לישיבות ההסדר הדתיות-לאומיות. בישיבות אלו בחורים יתחזקו בתודעתם התורנית-חרדית לקראת יציאתם אל השירות. ישיבות אלו תעמודנה בקשר עם הצבא ותתאמנה את שיבוץ חניכיהן במסגרות צבאיות מותאמות, כפי שצה"ל פועל היום מול מגזרים מקבילים. בתום תקופת שירות בת שנתיים, כמקובל בישיבות ההסדר, יחזור הנער לישיבה וישלים את לימודיו.
במקביל לישיבות ההסדר החרדיות יש עוד שני מסלולי גיוס שכבר קיימים ופועלים וניתן להרחיבם: (א) מסגרות כמו 'נצח יהודה', המקיימות שירות קרבי מלא בהתאמה לאוכלוסייה החרדית. (ב) מסלול לגילאים מאוחרים יותר, 21–26, למודיעין ולמסלולים תומכי לחימה, דרך תוכניות כמו 'קודקוד'. תוכניות אלו כבר קיימות, ויש לפתח אותן ולהרחיב את שורותיהן.
סיכום
המתווה שהוצג אינו מושלם, אך הוא צעד נכון בכיוון הראוי. משמיני עצרת אנו עומדים בבהירות מול הצורך המיידי של צה"ל באוכלוסייה החרדית. אמירות על צבא מקצועי וקטן, שהופרחו בעבר לחלל, נמוגו יחד עם הקונספציות הישנות. חוק הארכת השירות שעבר לאחרונה בכנסת הדגיש שוב את העובדה שאחרים צריכים להכניס כתף איפה שאנחנו איננו נמצאים. יחד עם זאת, כפי שהודגש, חשוב שהשינוי יתבצע מתוך הבנה ורצון טוב. כל מתווה גיוס המבוסס על רטוריקה של מאבק בין הציבור הכללי לציבור החרדי, נועד מראש לכישלון. תודעת האחריות מחלחלת מאליה לדור החרדי הצעיר, ואל מול השינויים האלו הם צריכים לפגוש צה"ל שאינו מעוניין לכפות עליהם כור היתוך ישראלי.
