רועים רחוק: הכירו את הישיבה החקלאית באמצע המדבר

קרני שמש יוקדות על ואדיות מדבר יהודה, על צלע הר מזדקרים ענפי דקל יבשים שיד אדם הניחה בצורה מסודרת, מייצרים פינה מוצללת בתוך השמש השוטפת. שלושה בחורים עומדים ומדברים בהתלהבות ובתנועות ידיים, כביכול הם באמצע בית המדרש. מבט מדוקדק יותר, תחת יד מאפילה המסתירה את קרני השמש, מאשש את הרושם הראשוני. גמרות זעירות נראות תחת זרועותיהם. "הם במרתון מסכת מגילה, לקראת הסיום היום בלילה", מספר הרב שלמה רפאל. אמנם אנו בתענית אסתר, בשלהי החורף, אבל כאן במדבר השמש כבר יוקדת במלוא עוזה, כמו חוגגת את הקיץ הקרב. בבית המדרש אנו חוזים בקבוצות נוספות של שלושה בחורים משננים בהתלהבות את הדפים האחרונים במסכת מגילה.

בישיבות אחרות הקירות מעוטרים בימים אלה במודעות פורימיות המדרבנות את הבחורים להשקיע את מרצם באיסוף כספים. כאן המודעות מספרות סיפור אחר. מכתב געגוע של בוגר הישיבה לחבריו ("אתם ממש חסרים לי בחיים וקשה לי בלעדיכם, אבל אני יודע שאתם ואני עושים את הדבר הנכון וזה מחזק אותי להמשיך הלאה בכל הכוח"), מכתב תודה של בוגר אחר ("פתאום הבנתי שאפשר להיות יהודי טוב, גם אם אתה לא יכול ללמוד כל היום") או מודעה על פרטי מבצע שמירת הסדרים לזמן חורף. לצידם תלויה טבלת המטלות לפרשת ויקרא לתלמידי הישיבה (משה ויוסף אחראים על חליבת הבוקר, אברהם ואליהו על חלוקת אוכל לחיות, אלחנן ושמואל למרעה ויוסף אחראי להכין לחבריו ארוחת בוקר).

ביציאה מבית המדרש, שקט המדבר מופר באחת בצלילים ערבים של עשרות תוכים מכלוב סמוך. הריח שמכה באף, פעיית הכבשים ונביחת הכלבים מאמתים כולם שהגענו למקום הנכון – ברוכים הבאים לישיבה החקלאית 'אהל יעקב'. כאן בחורים יושבים ולומדים בחדווה, אבל גם עסוקים בחקלאות, בזמנים מוגדרים. לא, זו לא עוד ישיבה טכנולוגית המכשירה גם לחיי המעשה. כאן הכלים כולם נועדו לבנות את הבחור להיות יהודי טוב יותר, מחובר להוריו, לקהילה ולסביבה. "אנחנו לא רוצים שהם יצאו רועי צאן או חקלאים מצטיינים", מדגיש הרב שלמה רפאל, "אנחנו רוצים שהם יצאו יהודים טובים יותר, מחוברים יותר לעצמם ולקדוש ברוך הוא".

ישיבת אהל יעקב החלה את דרכה לפני כשש שנים. מי שהוביל את הרעיון הוא הרב יחזקאל פרידמן. "הייתי ילד היפראקטיבי שלא מסוגל לשבת בשקט במקום אחד", הוא משחזר את העבר, "היום יודעים לאבחן את זה ולקרוא לזה בשמות, אבל אז אף אחד לא ידע מה זה. התגלגלתי בין מוסדות, מישיבה לישיבה, לבסוף הגעתי לישיבת דרך ה'. היה לי מחויבות, לא הייתי בחור מקולקל, אבל לא הייתה לי אלטרנטיבה לאן ללכת. עבדתי במקביל קצת באומנות היודאיקה, והבטחתי לעצמי שבבוא היום אעשה משהו עם הקשיים והתמודדות שלי מול עולם הישיבות, וזה מה שהקמנו כאן".

הרב צבי וייס חבר לרב פרידמן, ויחד הם איתרו שטח סמוך למצפה יריחו והקימו במקום את החווה החקלאית 'לכתחילה'. בחורים שלא מצאו את עצמם במסגרות הישיבתיות הרגילות החלו להגיע למקום. הצורך זעק אך הכלים לבניית הבחורים לא היו מספיק מובְנים. לפני כארבע שנים חבר לשניים הרב שלמה רפאל, בעל ניסיון חינוכי ורבני עשיר, ויחד גובש מסלול הלימודים בישיבה. 

כיום לומדים בישיבה כארבעים בחורים בשני מסלולים, מסלול מלא ומסלול תומך. מספר בוגרי הישיבה שסיימו את המסגרות כבר עומד על יותר מ-150 בחורים.

לישיבה מתקבלים בחורים בגילאי 15 עד 18 והביקוש למקום רב. "מתחילת השנה קיבלנו בקשות, שיחות ולחצים לקבל כ-200 בחורים", מספר הרב רפאל, "אך לצערנו אין מקום". לדבריו, לאחרונה החלו טלפונים ולחצים לקבל בחורים בגילאים צעירים יותר. "יש תופעה של בחורים בגילאי 13–15 שאין להם כיום מענה מספק במוסדות הקיימים. אנחנו לא יכולים לקבל אותם, כי אנחנו לא ערוכים ולא בנויים לגילאים הללו. אנחנו ישיבה גדולה, אבל בתקווה ובשאיפה, בעתיד נוכל לפתח מסלול נוסף במָקום אחר לגילאים הללו". 

"אין לגיטימציה לחוסר מעש"

"המטרה שלנו היא לא לשנות את עולם הישיבות או להמציא את הגלגל מחדש", אומר הרב רפאל. "אנחנו מביאים חלופה עבור בחור ישיבה שלא מוצא את דרכו בישיבות הרגילות. לא קמנו בשביל לתת אלטרנטיבה וליצור מקום חלופי, אלא כמקום שבונה את הבחור ומקנה לו ערכים. הבחורים שהתקבלו לכאן הם בחורים ישיבתיים קלאסיים מבתים חרדיים רגילים, שבונים כאן את עצמם, את עולם הערכים שלהם, את הזהות העצמית שלהם. אצלנו אין לגיטימציה לחוסר מעש. 

"קהל היעד שלנו הוא בחורים שהיה להם קושי להסתגל למסגרת הישיבתית וצריכים חלופה או מסגרת שמביאה לידי ביטוי גם אזורים אחרים בנפש. המסגרת שלנו הוליסטית יותר, היא משלבת בין לימוד לבין עשייה ונותנת להם מענה. 

"בדרך כלל מגיעים לכאן בחורים עם מסלול ישיבתי רגיל ש'נתקעו' בישיבה. לפעמים זה נובע מקשיי למידה, ממוצפות רגשית, חוסר הסתגלות או סתם תקופת משבר. אותם בחורים חווים ריקנות, הביטחון העצמי יורד, תחושת המסוגלות נפגעת ובעקבות כך הם מתחילים לחפש חלופות לא אופטימליות. אנחנו מאבחנים ומזקקים את הנקודות שאותו בחור זקוק לתגבור וסיוע מאיתנו. אותו בחור ישהה כאן פרק זמן מסוים, עד שלוש שנים. המטרה בסוף המסלול זה לגרום לו לחזור לקהילה. העדיפות שיחזור לישיבה רגילה, אחרי שהוא בנה את עצמו ואת הזהות שלו".

כיצד זה בא לידי ביטוי בפועל?

"אנחנו דוגלים בשיטת חינוך דרך החוויה. הגישה החינוכית שלנו היא שאנחנו לא מדברים הרבה עם הבחורים על תכנים או על ערכים, אלא אנחנו מפגישים את הבחור עם החוויה ודרך החוויה הוא מפנים את הערך. אני יכול לכתוב על הלוח שאחריות היא ערך בסיסי אצל האדם, אני יכול לכתוב על הלוח את העשה ואל תעשה בהתנהגות חברתית או דתית, אבל אם הוא לא יחווה את זה בשטח, לא ירגיש את זה על עצמו, לא תהיה לו שום הפנמה ולא יהיה שינוי. אצלנו הבחור יפגוש את הדבר בעצמו וכך ירגיש את הערכים ואת המשמעות שלהם, ויבנה את עצמו".

הרב פרידמן מוסיף: "הבנייה היא דרך כל הכלים שיש לנו כאן: הדיר, האורווה, הנגרייה, המסגרייה, המגבנה, משק החי ודגם של כלי המקדש. אין דבר שלא מדויק כאן, אין דבר שקיים כאן שלא בנוי לדבר הזה".

והרב רפאל מסביר: "המרעה, לדוגמה. כל בחור יוצא כאן פעמיים בשבוע למרעה. השווי הכספי של עדר הכבשים הוא מיליון שקל. הם יוצאים שני בחורים וכלב מרעה ל-4 שעות בשטח. העדר רוצה ללכת לכל מיני מקומות, הוא עלול להתפצל, כבשים יכולים לברוח. מי שקובע את הסיטואציה ולוקח את האחריות על העדר הוא הבחור. אם הבחור מתנהל נכון הוא מזיז את העדר עם כל הגודל שלו ממקום למקום, בצורה אסרטיבית, בצורה שהוא לא נגרר אחריהם אלא שהוא מנהיג אותם. מה שקורה לו שם, דורש ממנו הרבה ביטחון עצמי. הוא יוצא עם עדר ששווה הרבה מאוד כסף וזה יכול לעורר חרדות. מה יקרה עם יברח לי? מי ישלם את הכסף? המטרה שלי היא לא שהוא יהיה רועה צאן, אלא להפגיש אותו עם האתגרים ולבנות כלים".

"מלבד עניין המנהיגות, הביטחון העצמי וההתמודדות עם חרדות. תחשוב מה זה עושה לבחור שהצוות סומך עליו", מחדד הרב פרידמן, "תאר לעצמך שאתה נותן לבחור שרק הוציא רישיון נהיגה לנהוג ברכב ששווה 200 אלף שקל. מה זה יעשה לו, מה זה יעשה לאמון שלו בך. אנחנו נותנים 'רכב' ששווה מיליון שקל".

"אחרי שהבחור חוזר מהמרעה, אנחנו מדברים ומעבדים יחד את החוויה שהוא עבר", ממשיך הרב רפאל, "הבחור יגלה שהוא מסוגל, שיש לו ביטחון עצמי, שיש לו יכולת מנהיגות, שהוא יכול להתמודד עם מצבי לחץ. אם הייתי כותב לו את הכל על הלוח זה לא היה עוזר, אבל כשאני מדבר איתו מה חווית, מה הרגשת, הוא לומד על עצמו".

"אתן עוד דוגמה", אומר הרב פרידמן, "בטח נתקלת בתוכים בכניסה לבית המדרש. בשביל מה זה? בשביל היופי? לא. כל בחור שמגיע לכאן מקבל תוכי שבקע מהביצה. בשלב הזה התוכי עם עיניים עצומות, בלי פלומה, צריך לשמור לו על חום הגוף ולהאכיל אותו. הבחור אחראי לגוזל, הוא צריך להאכיל אותו כל שלוש שעות, לטפל בו ולדאוג לו, כולל לקום באמצע הלילה עבורו. אנחנו לא מעירים אותו, הוא יודע שזו אחריות שלו. בסופו של דבר התוכי גדל ונקשר לבחור. מה זה עושה לכזה בחור?!".

"אם תיקח בחור ותדבר איתו על היכולת שלו להיות אחראי על עצמו, לקום באמצע הלילה עבור משימה, הוא לא יפנים כלום", מחדד הרב רפאל, "אבל אם תיתן לו אחריות הוא ייקח אותה ויאמץ אותה. כל כך הרבה פעמים התארגנו קבוצה של בחורים בין הסדרים לרדת למעיין כאן באזור, אבל אז אחד הבחורים הודיע שהוא לא יכול, 'אני חייב להאכיל את התוכי שלי'. העובדה שהגוזל תלוי בו מייצרת לו מוטיבציה פנימית לעשייה. אפשר לייצר מוטיבציה חיצונית דרך מסגרת, מה שאנחנו מנסים לעשות זה לחזק ולייצר את המוטיבציה הפנימית, כדי ליצור שינוי לעשייה. אני לוקח את זה שהוא רוצה ללכת עם חברים למקום אחר, אבל אז הוא נמנע מזה כי יש לו מחויבות לתוכי. אני לא אגיד לו על זה מילה, הוא הבין לבד. אני אוכיח לו דרך זה שהוא יכול.

"אותו דבר ברכיבה על סוסים. יש כאן בחור שהגיע מהמוסדות הכי טובים, אבל הוא סבל מצוות לא מותאם. הוא בילה הרבה במסדרונות, מחוץ לכיתות ולשיעורים. הוא התרגל שהחיים עוברים לידו. הוא הגיע לכאן והחל לרכוב על סוס. לרכוב זה לייצר סיטואציה. אתה לא נגרר, אתה קובע לסוס לאיפה ללכת. ימינה, שמאלה. הבחור בנה את עצמו דרך זה. לא אחד ולא שניים. המטרה שלנו היא לא שהם יהיו חקלאים טובים או מטפלים בבעלי חיים, אלא שילמדו להעתיק את הכלים שהם רוכשים דרך העבודה עם בעלי החיים, לאזורים אחרים בחיים". 

איך אפשר לדעת שהבחור מפנים?

"אנחנו רואים בעיניים את השינוי שהם עוברים. כשבחור מגיע לכאן אנחנו עושים תוכנית עבודה. עבור כל בחור תוכנית אישית, מה היה חסר לו מהמקום ממנו הוא בא ומה צריך מאיתנו. אנחנו עוקבים אחרי ההתקדמות בישיבות צוות על בסיס יומי. כל בחור יש לו נקודות אחרות שהוא צריך בהן חיזוק. אצל אחד זו החזקה, לייצור אצלו מסגרת שעוטפת אותו; אצל אחר זו תהיה הנראות, לגרום לו להרגיש שרואים אותו.

"תאר לעצמך בחור שמגיע מישיבה עם מאה, מאה חמישים בחורים בשיעור. החוויה שיש לו היא שהוא שקוף, לא רואים אותו. כאן הוא מגיע ורואה שמתעניינים בו, שרואים אותו. זה לבד כבר בונה אותו. נניח בחור אחר לא מצליח במקומות אחרים כי הוא נפגע בעבר, המטרה שלנו תהיה לגרום לו להחזיר את האמון באנשים. זה יהיה באמצעות הכוונה של האברכים שלומדים איתם ועד המדריכים שעובדים איתם".

השכמה במשק

סדר היום מתחיל בהשכמה ב-6 בבוקר. הבחורים קמים, מתארגנים וב-6:15 יש רבע שעה של לימוד מחשבה. כעת לומדים 'מכתב מאליהו'. לאחר מכן שחרית עד 7:30. אחרי התפילה, לפני האוכל, הם יוצאים ל'משק בוקר', כשלכל בחור יש את תחום האחריות שלו. הם דואגים לבעלי החיים. כל כמה בחורים מקבלים שיבוץ למטלות מסוימות, ויש מדריך שבודק שזה מבוצע ומבוצע טוב.

"בהשכמה אנחנו לא מעירים אותם, זו אחריות שלהם", מחדד הרב רפאל, "אם הייתי לוקח את האחריות על עצמי, אם הבחור לא היה קם זה כישלון שלי. אבל אם האחריות על הבחור, הוא יודע שכשהוא לא קם זה כישלון שלו וכשהוא מתעורר בזמן זו הצלחה שלו. בפועל כולם קמים, כי הם מפנימים ומבינים שיש עליהם אחריות. אנחנו לא לוקחים את האחריות הזו מהם. 

"בנוסף, אנחנו לא אומרים לבחורים מה התפקידים שלהם ב'משק בוקר'. יש טבלה שתלויה בישיבה וכל בחור צריך לבדוק ולהיות אחראי על עצמו לעשות את מה שמוטל עליו. יש הלך רוח של עשייה. אנחנו כבר שלוש שנים עם התוכנית הנוכחית, מתוך מעל 90 בחורים שעברו כאן, רק אחד לא הצליח לעמוד במשימות. זה לא קורה שהם מפספסים.

"אותו דבר יש להם עכשיו מבצע שמירת סדרים. אני לא רושם להם מי מגיע בזמן ומי איחר, הם רושמים לעצמם. לוקחים אחריות על עצמם מתמודדים עם ההצלחות והכישלונות שלהם בעצמם. אגב, הפרס על המבצע זה לצאת לכנרת בסוף הזמן, הבחורים בונים לבד רפסודה על מנת לחצות את הכנרת מחוף לחוף, כמובן עם ליווי. הם גם מחכים לזה וגם הפרס הוא לא גרנדיוזי, אלא מלמד אותם חוויות בעלות ערך משמעותי על עצמם.

"כמו כן, כל ה'משק בוקר' לא נועד רק בגלל העניין ההלכתי להאכיל את בעלי החיים לפני שאתה אוכל, אלא ככלי לייצר נתינה. היום יש מין תפיסה שהבחור חושב שהכל מגיע לו. אנחנו רוצים לגרום לו שהוא יעצור ויגיד לעצמו: 'לא, אני צריך לדאוג לאחרים'. איך אני עושה את זה? אם אדבר איתו על נתינה לאנשים אחרים הוא לא שם, הוא לא יקשיב, הוא לא יפנים, כשאני מדבר איתו דרך נתינה לבעלי חיים זה יותר קל. זה לא מייצר אנטגוניזם. אין אינטריגות עם בעלי חיים. אחר כך ניקח את זה משם לבני אדם".

"כל הרעיון זה לגרום לבחור לקחת אחריות על החיים שלו", מסביר הרב פרידמן, "תחשוב על בחור ישיבה רגיל שמתחתן ומקים בית, מה הוא יודע לגבי המחויבות שלו? הוא התרגל ששוטפים לו, שמנקים לו, שמכינים לו. כאן אם הוא לא יעשה, אף אחד לא יעשה. נניח בארוחת הבוקר יש תורן שמכין לכולם. הוא מכין את האוכל מהתוצרים שמיוצרים כאן בישיבה. חלב וגבינות מהעזים, ירקות מהחממה. בחורים מרגישים חדוות יצירה, 'עשיתי ונהניתי', הם מרגישים את ה'גדול הנהנה מיגיע כפיו'. בחור מבין שיש תוצאות למעשים שלו. בנוסף, אין כלים חד פעמיים, כל בחור שוטף אחריו".

"לקום בשש בבוקר זה לא קל לבחור צעיר", מציין הרב רפאל, "אבל בחור יודע עבור מה הוא קם. הוא בדק בלילה למה הוא משובץ בבוקר, הוא יודע שיש לו משימה, שיש משמעות לקימה שלו. הוא יודע שאם הוא לא יאכיל את בעלי החיים הם ימותו. הוא יודע שאם הוא לא יעשה אף אחד אחר לא יעשה. זה מייצר אצלו מוטיבציה פנימית לעשייה מבלי שאנחנו נתעסק עם משמעת". 

המטרה: לימוד משמעותי

"הבחורים מגיעים לבית מדרש בעשר, לימוד ישיבתי", חוזר הרב וייס לתיאור סדר היום, "יחד איתם יש קבוצה של אברכים מירושלים. סדר א' נמשך עד 12:15 ואז יש שיעור. בכל יום אברך אחר מוסר את השיעור, ופעם בשבוע אחד הבחורים מוסר את השיעור".

"יש לנו דגש על מוטיבציה ורצינות ללימוד", מספר הרב רפאל, "המטרה היא לימוד משמעותי. כמובן שאם לבחור יש מוטיבציה אך יש לו קושי, נהפוך את העולם בשביל לעזור לו".

ב־13:15 מנחה, לאחר ארוחת צהריים שמוכנת בתורנות בין הבחורים, הם מתחלקים לצוותים ועובדים תחת מדריכים מקצועיים. יש כל מיני משימות של עשייה בחווה, וגם מסגרות שונות של מסגרייה, נגרייה, נגינה וכו'. באופן עקרוני העשייה היא סביב שלוש כותרות מרכזיות: בעלי חיים, חקלאות ובנייה קלה.

לאחר מכן הבחורים מעבדים את מה שהם עשו, מה הם למדו על עצמם דרך העשייה ומיד לאחר מכן יש זמן לפעילות ושיח חברתי בונה.

בשעות הערב סדר שלישי, ואחריו אין כיבוי אורות. הצוות לא אומר לבחורים מתי ללכת לישון או מה הם עושים מחר. יש לבחורים טבלאות והם צריכים לראות מה הם עושים.

לאן הבחורים ממשיכים מכאן?

"חלק חוזרים לישיבות רגילות", אומר הרב רפאל. "היה לנו בחור שהגיע מישיבה מסוימת וראש הישיבה אמר לו 'אם אתה הולך לישיבה שיש בה חווה, אתה לא חוזר אלינו'. הוא היה כאן תקופה ובסוף ראש הישיבה שלו, שראה איך הוא התפתח, קיבל אותו חזרה ואף החל ללמוד איתו בחברותא. היו כאן הרבה בחורים שהיו צריכים את האיסוף, לנשום רגע, לעבוד עם עצמם ועל ההתפתחות שלהם, ואחר כך הם חזרו למסלול הישיבתי הרגיל". 

המסגרת בנויה בצורה תלת שנתית. השנה הראשונה זו שנת היכרות. לא מדברים עם הבחור על העתיד, אלא עובדים אתו על היכרות שלו עם עצמו. עבודה בסיסית של עיבוד חוויות ראשוניות.

בשנה השנייה הבחור כבר הופך להיות מדריך. הוא מקבל על עצמו מחויבות ביחס לאזורים מסוימים בישיבה ואחריות ביחס לתלמידים האחרים. האחריות האישית עולה מאחריות על בעלי חיים לאחריות על בני אדם. זה כבר לא שאלה של 'איך יתנהגו אליי', אלא 'איך אני צריך לתת לאחרים'. במהלך השנה השנייה מתחילים לדבר על מה הלאה.

בשנה השלישית הבחורים כבר מתחילים לצאת החוצה והישיבה משמשת כקהילה שלהם. הם יכולים ללכת ללמוד בכולל, לעבוד או ללמוד מקצוע, אבל לחזור בערב וללמוד כאן סדר שלישי. "בשנה הזו אנחנו מכווננים אותם יותר לעצמאות", משתף הרב רפאל. "המוטיב שלנו זה לגרום להם לחזור לקהילה שלהם, לישיבה רגילה. אם לבחור זה לא מתאים, יש לנו גם הכוונה תעסוקתית למקומות אחרים".

כל אחד והמסלול שלו

לצד המסלול המלא, יש בישיבה החקלאית עוד שני מסלולים. מסלול תומך, של בחורים המגיעים מישיבות רגילות ליום-יומיים בשבוע. המטרה של המסלול היא לסייע לבחור לפתח בנייה אישית, לצד הישארותו במסגרת הרגילה. "המסגרת התומכת נועדה עבור בחורים שטוב להם בישיבה, אבל הם נתקלים באיזה קושי. אנחנו בעצם אומרים להם, 'תישארו בישיבה, תבואו לכאן ליום בשבוע ותקבלו את הכלים שיש לנו לתת לכם בצורה ממוקדת'", מסביר הרב רפאל. 

מסלול נוסף הוא מסלול השבתות, במסגרתו מגיעות קבוצות לשבת על מנת לספוג את האווירה הייחודית שבמקום, תוך קבלת רשמים, תובנות וכוחות שיישארו איתם לאורך זמן. "אין כאן ביקור סתם", מדגיש הרב רפאל. "הרי קח כל בחור ותשלח אותו לפינת חי, זה יעשה לו טוב על הנשמה. אנחנו לא המקום הזה. אנחנו רוצים לייצר תהליך, להקנות ערכים, לסייע לבחור לבנות את האישיות שלו. המסלול התומך והשבתות נועדו לבחורים שאפשר לעשות איתם את העבודה האישית טוב, גם מבלי שהם יהיו כאן כל היום".

איך ראשי הישיבות מקבלים אתכם?

"אנחנו מוצפים בפניות מהישיבות עצמן. אנחנו מוכרים כגוף שנותן מענה חינוכי ומקצועי, זו חלופה טובה ושמורה במגזר החרדי. אין כאן סרטים, אין כאן סמארטפונים. יש כאן חוויה שמורה".

מה עושים הבחורים בבין הזמנים?

"הם רוצים להישאר כאן כמה שיותר", אומר הרב פרידמן, "טוב להם כאן. אבל אנחנו דוחפים שהם ילכו הביתה". הרב רפאל מוסיף, "כדי שבחור יבנה את עצמו הוא צריך תמיכה משפחתית. אנחנו פועלים לסייע להם לבנות את הקשרים האלה איפה שהם נפרמו. לא מזמן הגיעה אלינו אמא לתלמיד, וסיפרה בהתרגשות שהבן שלה היה אלים גם בתוך המשפחה, אבל אחרי שהוא הגיע אלינו הוא עבר שינוי דרמטי. לא ניכר שזה אותו ילד. 'אם הלל מחייב את העניים, הבן שלי מחייב את כולם על כיבוד הורים'. הנקודה היא שאותו בחור בתחילת דרכו רצה להישאר כאן כל השבתות, ואנחנו דחפנו אותו שיחזור לשבתות לבית.

"בשביל לעשות את העבודה כמו שצריך, חייבים לשתף את ההורים. בריאיונות הקבלה אנחנו פוגשים את ההורים, בונים איתם את התוכנית. יש כאן הדרכות הורים וימי חיבור, במהלכם ההורים מגיעים וחווים ליום אחד מה שהבן שלהם חווה כאן. היה כאן בחור שהתכחש להוריו. סירב לדבר איתם ולהכיר בהם. נולדה לו אחות והוא לא הגיע הביתה לקידוש. כעבור שנה, ב'יום חיבור' הוא בנה ביחד עם אבא ואמא שלו חממה. בחור צעיר מטבעו מייצר פיצולים, אנחנו כאן בשביל לסגור לו את הפיצולים האלו".

"פסיכופתולוגיה תלוית תרבות"

במהלך השיחה מתאר הרב רפאל תופעה ייחודית בה הוא נתקל רבות, אותה הוא המשיג בביטוי הייחודי "פסיכופתולוגיה תלויית תרבות". הוא מתכוון לבחורים המפתחים פתולוגיה כתוצאה של מצב תרבותי לא מותאם.

"אתן דוגמה: הגיע אלינו בחור מוכשר, רגיש וחכם, שהתקשה לעמוד קוגניטיבית בסדרי הישיבה בה למד. כתוצאה מכך החל ליטול תרופות לקשב וריכוז. כשזה לא עזר הגדיל את המינון. זה יצר אצלו חרדות, ובתגובה הוא החל לקחת כדורים להתגבר על החרדות. כשגם זה לא עזר הוא החל בטיפול פסיכולוגי. כשהגיע אלינו, יצרנו מסגרת המותאמת לטמפרמנט שלו ולאט לאט התחלנו להוריד את כל הטיפולים התרופתיים.

"מלכתחילה המסגרת הישיבתית הרגילה לא התאימה לו. הוא היה צריך מסגרת משלבת. כלומר, במקרים מסוימים מסגרת לא מותאמת עשויה לייצר פסיכופתולוגיה. האדם בריא לחלוטין, אבל המסגרת הלא מותאמת העצימה את הקושי ויצרה פתולוגיה. כשאנחנו מייצרים מסגרת מותאמת, יתכן ונוכל לפתור את הקושי ולחזק אדם בריא.

"היה לנו בחור שהגיע מבני ברק לאחר שבשלב מסוים הפסיק ללמוד והחליט שהוא נשאר בבית. ההורים והרבנים שלו לא ידעו למה. הם הביאו לו ריטלין, כדורים כאלה וכדורים אחרים. כשהוא הגיע אלינו הבנו מהר מאוד שיש לו חרדה חברתית לא מאובחנת, המאופיינת בדפוס התנהגות של הימנעות מסיטואציות חברתיות. כאן, עם העבודה דרך החוויה, הוא הצליח להתגבר על החרדות וחזר אחר כך לישיבה רגילה".

איור: בנצי וולמן | צילומים: אלי קובין