תופעה: פריחת הקהילות החסידיות העצמאיות

לפעמים נדמה שהם מתואמים ביניהם. למרות שמדובר בקהילות נפרדות הפזורות ברחבי הארץ, הן חולקות תחושות זהות שהופכות את סיפורן לפולקלור משותף. תיאוריהם של הגבאים וחברי הקהילות נשמעים כמעט זהים – מפגש אקראי, החלטה על פעילות מלכדת סביב אירוע רוחני, הקמת קבוצת ווטסאפ והתגבשות שהופכת עם הזמן לקבועה. כך, פחות או יותר, מתהוות להן קהילות שמשנות את המוסכמות הישנות מן הקצה אל הקצה, ומהוות גרסה חדשה ומתקדמת של הקהילתיות. 

אם לאורך השנים קהילות חסידיות התאחדו בעיקר סביב מנהיגים, הרי שמאחורי צמיחת הקהילות החדשות עומדים אנשים צעירים שמתאגדים באופן עצמאי. ההחלטות אינן "מונחתות" מלמעלה, אלא צומחות מלמטה. הציבור הוא שקובע. במקום להתאים את עצמם לכללים הקהילתיים, הם יוצרים בעצמם את הכללים. לא עוד חברה ביקורתית ושופטת, אלא חוויה רוחנית עצימה ומשוחררת. הקהילה נתפרת בדיוק למידותיהם. כל אחד מרגיש חלק. כולם שייכים לרעיון המשותף. 

אבל תופעת הקהילות החסידיות החדשות שצוברת תאוצה לא נועדה רק למטרות "חווייתיות". מאחורי צמיחתן של רבות מהקהילות החדשות מסתתרת גם מציאות עגומה. בהתהוותן, מספרות הקהילות הללו את סיפורם של אלפי אנשים שנותרו מאחור. אלו שקהילות המוצא שלהם כבר אינן מסבירות פנים; שגורלם נחרץ ל"ספסל האחורי". 

שחקני הספסל האחורי

הם ישבו בבית הכנסת הקבוע או ב'שטיבל', אך ליבם נותר מרוחק אי-שם. חלקם לא מצאו את מקומם, תרתי משמע. אחרים פשוט הגיעו להתגורר במקום שבו אין בית כנסת של קהילתם והחליטו ליצור אחד משלהם. "יש אנשים שכבר לא יצאו לתפילות במניין כי לא מצאו את עצמם", אומר קובי מונדרוביץ, חבר עמותה וגזבר בית הכנסת 'אחדות' בבני ברק. "הם הצטרפו כנספחים עודפים בכל מיני מניינים קיימים. אחרים הגיעו מקהילה ששפטה אותם ואת המראה החיצוני שלהם. היום, הודות לקהילה העצמאית שהתגבשה, כולם משתתפים בתפילות, בלימוד תורה משותף, בשיעורים ובפעילויות מגבשות".

לדבריו, בית הכנסת 'אחדות' עונה על צורך משמעותי. "אנשים רוצים להגיע למקום שלא שופט אותם ומאפשר להם לחוות את התפילות ממקום מחבר ומחבק. כל אחד מחברי הקהילה מגיע ממקום אחר, מרקע שונה ותחום עיסוק משתנה, אבל רואה את עצמו חלק מהסיפור. כולם רוצים לראות את הקהילה מצליחה, ולכן הם הופכים לשותפים פעילים. חשוב להם שהאווירה תישמר, שהתפילות יתקיימו כמו שצריך ותהיה חוויה נעימה. האחריות משותפת לכולם".

סיפורו של משה אירגאס ממחיש זאת היטב. הוא גדל בחסידות סאטמר, למד בישיבת 'קרן אור' בנשיאות הגרי"מ שכטר, ולאחר נישואיו פחות מצא את עצמו בתוך הקהילות בהן גדל. "הרגשתי שהחיבור שם נובע יותר מהמראה החיצוני או מהשקפה ברורה", הוא אומר. "אם מישהו חס ושלום לא צועד בדיוק בדרך הזאת – הוא פסול. הדרך הזאת הייתה קשה. לצד החינוך שקיבלתי, היא פשוט מתנגשת עם הגמרא וספרי חז"ל שאני לומד, וכך גם עם סיפורי הבעל שם טוב הקדוש שאני כל כך מתחבר אליהם". 

כיום אירגאס עובד כמנהל כספים במוסד 'עטרת רחל' בירושלים והוא גם מייסדה של קהילת משיבת נפש – 'הקרעטשמע' בבית שמש. "ישנה חשיבות רבה בתורה לנושא האחדות של עם ישראל", הוא משתף במחשבות שקדמו לייסוד הקהילה. "חשוב לא לדון אף אחד. העיקר זה לעבוד את ה' בתמימות ובפשטות מכל הלב. תמיד חלמתי שאהיה חלק מקהילה של אנשים פשוטים וטובים שיודעים רק לפרגן ולהתחזק יחד. לראות את הטוב באחר ולתת את הלב לאבא שבשמיים. בדיוק כמו בסיפורי הבעל שם טוב, ששואב המים היה מגיע בערב לשיעור בחברותא עם רועה הצאן ואף אחד לא היה מסתכל על הלבוש ועל העבודה של רעהו. כולם היו אהובים". 

וכך, כשהם חולקים את אותו חלום, מתגבשים צעירים ברחבי הארץ ומייסדים קהילות חדשות. הן צומחות כיום בכל מקום. האנשים שהתרגלו להימנות על יושבי הספסלים האחוריים בבתי הכנסת, הפכו לחלק אינטגרלי מהקהילה. הם נעשו לשותפים פעילים. חלקם אף מוסרים כיום שיעורים, יוזמים פעילויות של 'אבות ובנים' ונושאים בעול הקהילה כפי שלא חוו מעולם. חלקם מרגישים לראשונה בחייהם מהי שייכות. 

קהילה נולדה

התפתחות הקהילות החסידיות העצמאיות הפכה כבר לרחבת-היקף. מוקדם לדעת מה תהיה מידת השפעתן על החסידויות הממוסדות, אך ברור כבר עתה שמדובר בתופעה שמתפתחת במהירות והופכת לעובדה מוגמרת. בבני ברק, בבית שמש, בירושלים, בפתח תקווה ובכל ריכוז אחר של הציבור החרדי, נפתחים בתי כנסת כלל-חסידיים שהופכים לקהילות מבוססות. חלקן נושאות שמות המבטאים את מהותן – בארדיטשוב, ליז'ענסק, אחדות, יחד שבטי ישראל, הקרעטשמע ונוספים, המסמלים את העיקרון של אחדות וקבלת האחר ללא תנאים. המעגלים הסגורים המוכרים מוחלפים במסרים של פתיחות והכלה. 

ויש גם קהילות עצמאיות שלא עברו תהליך מיתוג עם בחירת שם וסלוגן, אך הן פעילות ויוצרות אלטרנטיבה קהילתית. חלק גדול מהן צמח בערוגות הפוריות של הקורונה. "הקהילה אצלנו התחילה מהתארגנות פרטית בתקופת הקורונה", משחזר יעקב (שם בדוי), תושב בני ברק. "אין לה שם, אבל היא פעילה ברצף מדי שבת מאז ראש השנה הראשון של הקורונה. אסופת אנשים שחיפשה מניין קרוב לתפילות החגים, הפכה לקהילה מגובשת עם קבוצת ווטסאפ שמגיעה לשמחות אחד של השני ויוצרת פעילויות משותפות".

לדבריו, "מדובר באנשים שעובדים לפרנסתם, כולם נמנים על הזרם החסידי, ולכן ההתאגדות מתרחשת בעיקר בשבתות. אוכלים סעודה שלישית יחד, מקיימים את כל תפילות השבת והחגים וגם ממש עכשיו קראנו את המגילה יחד. אנחנו פשוט שוכרים היכל של ישיבה שאינה פעילה בשבתות, וכך זה מתקיים תקופה ארוכה. המכנה המשותף לכולם הוא הרצון להגיע למקום שמצד אחד הוא בנוסח המוכר של הקהילה ועם אנשים מתוכה, ומצד שני בלי המחויבות והמבט הביקורתי. הכל משוחרר יותר ולכל אחד יש את הפינה הנוחה שלו".

ממקום דומה צמחה גם קהילת 'יחד שבטי ישראל' בבית שמש. "הגענו לרמה ד-3 לפני כשנתיים וחצי, ובמשך קרוב לשנה לא היה מניין לצעירים", אומר יענקי קרישבסקי, אחד מגבאי קהילת 'יחד שבטי ישראל'. קרישבסקי, חסיד באיאן, מחזיק עסק לפיצוחים וקלייה בשם 'אגוז מלך', אבל מצא את עצמו גם כאחד ממייסדי הקהילה. עיסוק בכך כלל לא עלה על דעתו, וכך גם האפשרות שמפעילותו תצמח קהילה משגשגת. 

גם כאן הקהילה התהוותה מתוך החלל שנוצר. "לא היה בשכונה משהו שיכיל את כולם", הוא משחזר. "היו בעיקר בתי כנסת קהילתיים של ליטאים או של חצרות חסידיות כמו גור ובעלז. היה גם סוג של שטיבלאך כמו 'זכרון משה'. כל אלה אולי מאפשרים להתפלל במניין, אבל לא יוצרים קהילה. בשלב מסוים, שליח חב"ד אצלנו, הרב יוסי רבינוביץ', ארגן מניין בימים הנוראים. מטבע הדברים, כמי שעובד ולא נמצא בבית במהלך היום, לא הכרתי אז את השכנים. הוא ארגן מניין ופנה אליי לשאול אם ארצה להצטרף. בדיוק נשארנו בבית בחגים של אותה שנה והחלטתי להגיע לשם. לפתע הכרתי שכנים מבניינים צמודים וממש התחברנו. הודות להצלחה, המניין התארגן גם ביום כיפור ולאחר מכן בסוכות. בשמחת תורה כבר הייתה אווירה די משפחתית. היינו כ-12 משפחות וסעדנו יחד בחג". 

וכמו בכל סיפורי הקהילות החדשות, לווטסאפ יש חלק נכבד בהתהוות הקהילתית. "הייתה לנו קבוצת ווטסאפ ועלה שם הרעיון לארגן מניין גם בליל שבת. משהו הכי קטן ולא מחייב. לאף אחד לא הייתה מטרה להתרחב או לגדול, אבל כעבור חודשיים של תפילות בבית של אחד השכנים המקום כבר היה צר מלהכיל אותנו. השמועה על המניין נפוצה והגענו לעשרים מתפללים. המניין עבר אליי הביתה, אבל גם שם כבר לא היה מקום. וכך, במקביל להגעת מתפללים חדשים, נוספו פעילויות נוספות כמו קידוש בשבת בבוקר. ואם יש כבר קידוש, אז למה לא להתפלל ולהביא ספר תורה? כך הקהילה התמסדה והפכה ל-40 מתפללים ויותר".

הקהילה החדשה נאלצה לעבור לאוהל שהוקם בחנייה. "בנינו אוהל על החנייה שלי. גם בשלב הזה, כמו בכל השלבים, לא היו לי יומרות להקים קהילה. עם היווצרות הצורך, נשאבתי לזה באופן לא מתוכנן. נוצר צורך ענק. כשעברנו לאוהל בשבת הראשונה היינו כ-40 מתפללים, אבל שבת לאחר מכן כבר היה פיצוץ מטורף ולא היה מקום באוהל. היה צריך לארגן יש מאין חיבורי חשמל, סידורים, כיסאות. הדברים פשוט קרו. נשאבתי אליהם בעל כורחי". 

כיום יש לקהילת 'יחד שבטי ישראל' בית כנסת קבוע. "יש את אלה שגרים קרוב ואין להם עוד בית כנסת שהם מחוברים אליו בשום צורה, ויש גם אורחים שבאים מדי פעם. יש גם חסידים ששייכים לחצר מסוימת, אבל הגיעו ומצאו את עצמם מחוברים לאווירה אצלנו. לנשים בקהילה מתקיימות פעילויות ושיעורים. מביאים מישהי שמנגנת בגיטרה ואחרות מכינות אוכל. זו קהילה לכל דבר". 

גם בבית הכנסת של קהילת 'אחדות' בבני ברק מתקיימות פעילויות רבות. "הקהילה מתגבשת סביב בית הכנסת, אבל נמשכת גם בחוץ", אומר יוסי גולדשטיין, מנכ"ל חברת 'גבסט' הנמנה עם המייסדים של בית הכנסת. "חברי הקהילה טסו לחו"ל ביחד, נפגשים לפעמים בליל שישי ומתגבשים סביב פעילויות. זאת, לצד החוויה הרוחנית עם פעילויות של אבות ובנים, הרצאות וכמובן ההוויה של בית הכנסת עצמו".

קובי מונדרוביץ, חבר עמותה וגזבר בית הכנסת, מצביע על שיעור במתכונת ייחודית. "הרעיון הוא ליצור שותפות וחיבור של כל אחד. מעבר לשותפות הכלכלית, יש גם את השותפות הרוחנית. יש שיעור שבועי בפרשת השבוע, בו כל אחד בתורו מוסר את השיעור. אין מישהו אחד שלוקח את המושכות. לכל אחד יש חלק ומסירת השיעור תגיע אליו. זה יוצר חיבור אמיתי". 

משה אירגאס משתף גם הוא בסיפור התהוותה של קהילת 'קרעטשמע'. "לפני כשנה וחצי נפגשתי עם חבר יקר בשם נחמן רוזנברג. דיברנו על כך שחבל שישנם כל-כך הרבה אנשים יקרים שלא מוצאים את עצמם בשום קהילה. עבורם עבודת ה' מגיעה בכבדות ולא מתוך שמחה. שאלנו את עצמנו איך גורמים להם להתחבר ליהדות. הגענו להחלטה שמתחילים ללמוד דף היומי בבית שלו ברוגע, על כוס קפה".

לדבריו, "הזמנתי כמה חברים ואמרתי להם שפתחתי 'קרעטשמע' (פונדק), בו נפגשים מידי יום בבוקר, משוחחים מעט ואחרי זה לומדים דף גמרא בלי יותר מדי פלפולים. הכי פשוט ומזמין. אנשים התחילו להצטרף וליהנות מהרעיון, ולאחר כמה חודשים ערכנו סיום מסכת. היה לי חשוב לתת לכולם הרגשה שאנחנו גדולים מהחיים ושאנחנו, האנשים הפשוטים, עושים סיום מסכת. ביקשתי מכולם לבוא עם בגדי שבת והיה אירוע מאוד מרגש". 

לאותו סיום הוא הזמין כמה חברים נוספים שלא היו קשורים לשיעור. "הם פשוט קנאו בחוויה הרוחנית שהייתה לנו שם", הוא אומר. "אחד מהם, מוטי כרמל, התקשר אליי יום למחרת וביקש ממני לפתוח שיעור נוסף בלילה. כמובן שגם השיעור הזה נחל הצלחה גדולה והתחלנו לגדול. צורת האחדות שנוצרה הייתה מדהימה – קהילה של כל הסוגים שהפכו למשפחה אחת שבה כל אחד עוזר לשני. אנשים מרגישים שיש להם חברה אוהבת ומחבקת". 

בשלב הזה, לאחר שהפעילות התגבשה, התחילו גם תפילות השבת. "אי אפשר לתאר את קבלת השבת אצלנו. את השירה, השמחה והרגש. אנשים שחולפים סמוך לבית הכנסת נמשכים פנימה ומוצאים את עצמם מקבלים שבת בחיות ובשמחה שלא הכירו קודם". 

הכרזת עצמאות

למרות שהרעיון המרכזי זהה בכל הקהילות, כל אחת מהן מאמצת מאפיינים אחרים. כל הקהילות החדשות מביאות לעולם את בשורת העצמאות המאפשרת לכל אחד להיות מעין "בעל מניות" בקהילה, אך האיזון העדין בין הרצון ליצור חוויה נטולת כפייה לבין אחריות רוחנית משתנה בין קהילה לרעותה. גם הקונספט המוכר של רב בית הכנסת, שעל פיו יישק דבר, מקבל תפנית. "אצלנו", אומר מונדרוביץ, "יש רב לבית הכנסת, אבל לא במתכונת המוכרת. אנחנו בחרנו את הרב חיים פוקס, שהוא רב בית הכנסת וראש מכון 'סגולת אמת', והחלטנו לראות בו את הסמכות הרוחנית וההלכתית בכל הנוגע לקהילה. את הפרטים הטכניים, כמו זמני התפילות, קובע הוועד של בית הכנסת שמורכב מאיתנו ומקובל על כולם". 

בקהילת 'ליז'ענסק' בפתח תקווה חיפשו שם מאחד והגיעו עד העיירה הפולנית. "המוטו הוא 'שנראה כל אחד מעלת חברינו'", אומר עקיבא (שם בדוי) חבר קהילת ליז'ענסק בבית כנסת פא"י פתח תקווה. "לא לחפש איפה ההוא לא טוב אלא לראות את מעלתו. אין רב או מנהיג מסוים בכוונה תחילה. המטרה היא שכל אחד ירגיש בנוח. לצד זאת, יש מבוגרים בקהילה שהם מורי דרך ודוגמה לילדים, אבל בסוף זה משהו שבא עצמאית. בגלל שכל התופעה עוד חדשה יחסית, יש כאלה שמושכים יותר לרוחניות ויש אחרים שמושכים יותר לבילוי ולחוויה. אני מאמין שבסוף יימצא האיזון". 

משה אירגאס מקהילת 'הקרעטשמע' מתייחס גם הוא לנושא העצמאות וההנהגה. "הקהילה שלנו מונה כ-60 משפחות קבועות ועוד עשרות רבות שמגיעות מידי פעם לבקר", הוא אומר. "יש אצלנו את כל הסגנונות. כל מי שרוצה אהבת חברים ואהבת ה', בדיוק כמו בצפת שיש מנייני קרליבך בהם מתפללים כולם בלי הבדל. הקהילה מאוד עצמאית. בתחילת הדרך היא הורכבה מהרבה אנשים שלא מצאו את עצמם בשום מקום מסיבות שונות, וכאן כל אחד שהגיע קיבל את החיבוק והתמיכה. זה מה שמשך את האנשים. היום, לעומת זאת, גם אנשים שמסודרים בתוך קהילות רואים את האחדות, השירה ועבודת ה' משמחה, וזה מה שמושך אותם".

בנוגע לסמכות הרבנית של בית הכנסת, כל אחד מגיע עם דרך רבותיו. "כל אחד מהקהילה מגיע עם הדרך הייחודית שלו והרבנים שלו. יש פה אנשים מחסידויות שונות וקהילות מגוונות. אם מתעוררת שאלה רצינית אנחנו פונים לרב דוד משה בלוי שמקובל על כולם, אבל באופן כללי כל אחד הולך בדרכו וזה כמעט ולא מביא להתנגשויות". 

גם אצלם ההוויה מושתתת על אחריות אישית. התפיסה היא שברגע שאדם מרגיש שייך לקבוצה מסוימת, אכפת לו ממנה. נוצרת משפחה מסוג חדש. "יש אצלנו שיעור ערב, אליו כולם מגיעים אחרי יום עבודה", אומר אירגאס. "אנחנו פשוט מחכים לזה. יש מגיד שיעור בשם ר' חיים דנציגר שמוסר את השיעור ולאחר מכן מתקיימת תפילת ערבית. עם סיומה, נוצרת שיחת חברים שכל אחד משתף בה חוויות כמו במשפחה מלוכדת". 

וכמובן אי אפשר בלי קומזיצים. "מדי כמה ימים פורץ קומזיץ ספונטני עם גיטרה אחרי השיעור", הוא אומר בחיוך. "גם בשבתות יש אווירה שקשה לתאר במילים עם שמחה וריקודים. אנחנו מקבלים שבת בשמחה עם שירי רגש וכמובן שירים שמחים וריקודים עם קבלת שבת. כמו אצל הארי ז"ל הקדוש שהיו יוצאים לשדה לרקוד יחד ולקבל את השבת". 

ואם כבר מדברים על קומזיצים וגיטרות, זה המקום להכיר את קהילת בארדיטשוב בבית שמש. "לפני שנתיים וחצי בערך הקמנו את קהילת 'בארדיטשוב'", אומר גבי הורן, מהגבאים וממייסדי הקהילה. גבי עצמו עובד כמנהל שיווק בחברת 'עסקן' ומהשבעה באוקטובר עשה מילואים במערך לזיהוי חללים. בנוסף לעבודתו ועיסוקיו, הוא ממייסדי וגבאי קהילת בארדיטשוב שהחלה מהתארגנות סביב גיטרות. "זו הייתה שכונה צעירה ואנחנו היינו מראשוני המתאכלסים בה", אומר הורן. "כקבוצה של צעירים, היינו יושבים בליל שישי על צ'ולנט וגיטרות ונהנים". 

עם הזמן הקבוצה התגבשה, איך לא, עם קבוצת ווטסאפ. "בקבוצה, שהחלטנו לקרוא לה 'בארדיטשוב' בגלל ששרנו קודם עם הגיטרות את ניגון בארדיטשוב, עלה הרעיון להביא את הגיטרות ולעשות תפילת הלל בראשי חודשים ובחגים. אפשר לומר שההתהוות הראשונה שלנו החלה מתפילות הלל פה ושם עם גיטרות. עם הזמן, בתקופת הקורונה, זה המשיך לקבלת שבת בסגנון קרליבך שערכנו באיזו חצר. לאחר כמה פעמים שקיימנו קבלת שבת, החלו לשאול בימי שישי באופן ספונטני מי נשאר לשבת, ואירגנו מניין עשר דקות לפני השקיעה. אחרי כמה פעמים, עם היווצרות גרעין קבוע, כבר לא היה צריך לשאול אם יש מניין. ידעו שיש ובאו. כך, עם הזמן, המניין נהפך לקבוע ואף התרחב לתפילות נוספות".

הורן מוסיף לתאר את תקופת הבראשית של הקהילה. "כשהחלטנו להרחיב את התפילות גם לשחרית של שבת, נכנסנו לבית כנסת אחרי שסיימו להתפלל בו ופשוט נעמדנו והתפללנו. דאגנו לסדר גם ספר תורה. משם והלאה, אחד התושבים בשכונה, שלמה קורדובה, אימץ אתנו. הוא נתן לנו להשתמש בחצר שלו שלפני כן שימשה את המניין שלו עצמו. היה שם מניין שקיבל קרוואן של קבע, והוא הציע לנו את המקום שכבר היה מוכן עם סגירת חורף. הוא אמר לנו 'במקום שתסתובבו, בואו תעשו אצלי את התפילות'. הוא פתח את הבית והלב ונתן לנו תנופה אדירה. שם היינו תקופה של יותר מחצי שנה". 

כך, בלי תכנון מקדים והיישר מהפריטה על הגיטרה בליל שישי, נוצרה קהילה שמונה כיום כ-80 אנשים קבועים. מי שעומדת מאחורי הקהילה היא רשת 'אחוות תורה' והגבאים בפועל הם גבי הורן, נתי לוי וזאבי קירשנבוים. אחרי שייסדו את המניינים בשבתות השאלה על ימי חול כמו נשאלה מאליה, וכך מצאו את עצמם אנשי הקהילה מגיעים לתפילות גם בימי חול ומניחים את התשתית לקהילה. "כשהבנו שנוצרה קהילה ומתחיל להיות לו"ז קבוע, התחלנו לעמול על חתימות להקצאה", אומר הורן, "ראש העיר היוצאת עליזה בלוך, יחד עם הרמ"ט נתי גבאי, סייעו לנו מאוד. היום, הודות למאמצים הללו, אנחנו כבר במבנה גדול ומסודר שכל אחד יודע את הכתובת שלו".

וגם כאן בבארדיטשוב הסיפור הוא עצמאות. "זו קהילה צעירה", אומר הורן. "בבתי כנסת אחרים הם הרגישו בספסל האחורי, אבל פה הספסל האחורי זה כל בית הכנסת… כל אחד יכול למצוא את מקומו. לא מסתכלים על אף אחד אם התפלל אתמול ואיך הוא לבוש. יש לנו מרפסת אחורית שאנחנו מכנים אותה 'הזוּלה הקדושה' ושם יש מקום למי שרוצה לדבר. הכל נעשה בנועם ובלי מריבות. כמובן שהאווירה טובה, ויש אמירה משמעותית שקבלת שבת מתקיימת באווירת קרליבך סוחפת, בה כולם שרים יחד ומקבלים את השבת. לכל אחד חשוב לשמר את האווירה הייחודית, ולכן נוצרת מחויבות אישית ואחריות". 

קידוש קלאב

קהילה נוספת שהתגבשה סביב הצורך בהתאגדות חברתית היא קהילת 'ליז'ענסק' בפתח תקווה. "באתי לפתח תקווה לפני כשמונה שנים וחיפשתי בית כנסת להתפלל בו", משתף עקיבא (שם בדוי), חבר הקהילה. "כמי שגדל באורח חיים חסידי, חיפשתי מקום שמבין את התרבות והשפה שלי. כנראה שלא הייתי היחיד ואוטומטית נוצרה התאספות של כמה אנשים שחיפשו רקע כזה. אנחנו אנשים שלא יכולים להגיע לקהילות האם, שבהן מסתכלים עלינו שונה. לכן רצינו להגיע למקום שהלבוש וסוג העבודה אינם נושא. לקהילה שלא מסתכלת עליך בעין ביקורתית, אלא מכילה אותך כמו שאתה. בסופו של דבר, אתה מוצא את עצמך רוצה לפגוש אנשים כמוך בסופי שבוע. שמעתי ביטוי שמכנה את התופעה הזאת 'קידוש קלאב'. אנשים שמחפשים את ההוויה החברתית המשותפת להתלכד סביבה". 

לדבריו, מדובר בקהילה מאוד צעירה. "אנשים מבוגרים, לרוב, מצאו כבר את המקומות שלהם. הקהילה אצלנו צעירה וצומחת כל הזמן. כיום רשומים בה כ-80 אנשים על הנייר, אבל זה מאוד חופשי. יש כאלה שקופצים רק לאירועים ואחרים קבועים יותר. אנחנו כמובן מקיימים מפגשים ואירועים חברתיים, בעיקר קידושים אחרי התפילה שהם מדורת השבט". 

גם שם מתקיימים שיעורים ופעילויות. "יש שיעור 'אור החיים' נחמד וקליל אחרי התפילה בלילות שבת", מתאר עקיבא. "בבוקר יש את הקידוש שהוא בעצם הבסיס שעליו מתאחדת הקהילה. ישנה גם תופעה מעניינת, שבחגים הקהילה מתרוקנת כי יש כאלה שחוזרים לקהילות האם שלהם – החצרות החסידיות שמקיימות את הנסיעה לרבי".

ויש לו גם אבחנה לתופעת הקהילות העצמאיות. "איפשהו קהילות כאלה יכולות לטהר טמאים ולטמא טהורים. לעיתים ישנם אנשים שכבר לא דרכו בבית כנסת והקהילה העצמאית גורמת להם לבוא ולהתפלל, אך מנגד ישנם גם אנשים רוחניים יותר ונוצרים ריבים על דיבורים בתפילה. יש מתח תמידי איתם. אצלנו ספציפית, יש דור מבוגר שהם העוגן והבסיס של היציבות, אך אינם בודקים בציציות. כמובן שעיקר הפעילות המחברת זה המפגשים החברתיים וה'קידוש קלאב'. אתה לא יכול לעבור שבת בלי זה". 

גם אם לא מסכימים עם ההגדרה הזאת, שעבור רבים מפחיתה בערך בתי הכנסת, קשה שלא לראות בתופעת הקהילות את המענה לצורך החברתי. יש אנשים שרואים בהן אלטרנטיבה לקהילות שנולדו לתוכן וכבר אינם רואים את עצמם מתאימים אליהן, אך יש לא מעטים הרואים בקהילות העצמאיות מעין תוספת משלימה למה שקהילות המקור לא יודעות לספק. "אצל כל אחד זה יושב על מקום אחר", מסביר יענקי קרישבסקי. "יש כאלה שזה נותן להם משהו אחר שלא היה להם קודם. עבורם זו תוספת ולא אלטרנטיבה. אני חסיד באיאן וזה לא מהווה עבורי תחליף. אנחנו גם לא מתיימרים להיות אלטרנטיבה. מנגד, יש אנשים שעבורם זו אלטרנטיבה".

מתוך הבנה שישנם אנשים הרואים בקהילות החדשות 'קידוש קלאב', בתי הכנסת מוצאים פתרונות יצירתיים לשמירה על רצף התפילה. כדי למנוע דיבורים בשעת התפילה יש קהילות שהקצו מקומות מיוחדים למי שרוצה לדבר כדי לא להפריע לאחרים. בדומה ל'זוּלה הקדושה' של בארדיטשוב, בקהילות מסוימות הקצו לכך מקום מיוחד עם כיסאות וכיבוד. "אנחנו לא רבים עם אף אחד", הם אומרים. "העובדה שלא מתקוטטים איתם והכל נעשה באווירה מכבדת וידידותית, גורמת לכך שהדברים זורמים טוב יותר. אנשים יוצאים לכמה דקות וחוזרים לתפילה ברוגע. הרעיון הוא שיש תפילה ולא מגרשים אף אחד. לכולם יש את הפינה שלהם והם יכולים לחוות את השבת איך שרוצים. אנחנו אומרים להם: תתחברו למקום נכון וטוב כמו שמתאים לכם". 

האם מדובר בתופעה שתתעצם בשנים הקרובות ותחולל שינויים משמעותיים? קשה לדעת. מרבית הקהילות הללו צעירות ולא קיימות מספיק שנים כדי לדעת מה תהיה אחריתן. ימים יגידו, אבל אם לשפוט לפי ההתלהבות והמענה שהן מייצרות עבור אלפי אנשים שאלמלא הן לא היו מוצאים את מקומם, הקהילות העצמאיות כאן כדי להישאר.