'דיברו איתכם בחיידר על יום הזיכרון?'
'על מה?'
'יום הזיכרון, נו'
זאת הייתה השאלה הקבועה של אמא, כשהייתי חוזר בד' אייר הביתה. וזה אירוני, כי לא רק שמעולם לא דיברו איתנו על הנושא, אפילו לא היתה שאלה של כן/לא לעמוד בצפירה. הייתי קופץ כל פעם בבהלה כי חשבתי שזו אזעקה, נרגע אחרי שנייה וחוזר לשחק/ללמוד/לריב, או מה שלא הייתי עושה באותו רגע.
כשהאחים הקטנים שלי הלכו לממ"ח, המצב היה קצת יותר טוב. שם כבר כן היה דיבור על לא לעמוד בצפירה, כי 'חוקות הגויים' וכו', אולי איזה רב'ה זרק מילה על משמעותו של היום הזה. לפחות היה קצת דיבור על הנושא. או ככה אמרו לי לפחות. אצלי זה מעולם לא היה בשיח.
יום הזיכרון, כשלעצמו, הוא יום שיכול להיות נפיץ מאוד במדינת ישראל. אני כותב את הטור הזה הרבה לפני יום הזיכרון, ולוואי שאתבדה, אבל במיוחד השנה – אחרי כל החללים והכאב שעם ישראל ספג השנה – כל בחור ישיבה שימנגל בגן סאקר ביום הזיכרון, עלול להצית חבית נפץ מטורפת.
אצלי בראש זה מתקשר למה שחווינו ביום כיפור האחרון. זוכרים את התחושה של לפתוח את הטלפון במוצאי היום הקדוש וליפול ישר חזרה לכל המריבות והארציות? ההרגשה של הזלזול וחוסר הכבוד ליום הכי קדוש בשנה, לכל נדרי, לרגע האחד שחשבנו שכולנו מסכימים עליו? אז במידה רבה, זה מה שהרבה מאוד אנשים יחושו השנה כלפי יום הזיכרון.
אם יצא לכם לקרוא את הטורים הקודמים שלי, בטח שמתם לב שהנושא הזה של היחס בין חרדים למדינה מעסיק אותי מאוד. אני חושב שבניגוד לשנים האחרונות, שבהם כולנו התרגלנו לסטטוס קוו והתעסקנו בנושאים אחרים, הנושא הזה יעמוד במרכז העניינים כבר עכשיו וביתר שאת בחודשים הקרובים. ומה שמציק לי זה שהדיון לא ענייני. אין שיח אמיתי על איך חרדים יכולים לשרת בצה"ל, ואפילו לא האם הם אמורים. במקום זה, אנחנו רק מגדילים את הקיטוב הרגשי אחד מהשני. חבר שלי שנמצא איתי ב'קודקוד' סיפר לי שהוא נסע ברכבת לא מזמן, ומפגינה עם חולצת אחים לנשק צעקה עליו "שוויון בנטל" (מניח שסיפור כזה קרה כבר ללא מעט מאיתנו). כן, היא אולי שחררה קצת קיטור, אבל האם הייתה לה היכולת לשבת לשיחה מעמיקה ולנסות להבין את המניעים של הצד שמנגד? בפרט שאם הייתה עושה זאת, היא הייתה מבינה שהוא, במקרה, כן משרת. ומהצד השני, טוב, בואו נאמר שאמירות כמו 'נטוס לחו"ל ולא נתגייס' הם כמו דקירה בעין לכל כך הרבה אנשים שהקריבו את חייהם בחודשים האחרונים.
אישית, אני מאמין שבלי קשר לדעתכם בסוגיית הגיוס, בעד או נגד או חלקית או מה שלא יהיה – אנחנו צריכים להתרגל לכאוב את כאב החיילים, הפצועים וההרוגים, כאב המשפחות, הכאב של עם ישראל. אמא של ילד שלימדתי לבר מצווה בעבר מעלה בכל יום לסטטוס, כבר תקופה ארוכה מאוד, תמונה וסיפור של מישהו אחר – אולי חייל, או חטוף, או סתם חוגג בנובה. כמה מילים, אבל זה נוגע בי בכל יום מחדש. אין קשר בין עמדה פוליטית לחיבור לכאב של עם ישראל. ולצערי, בחיידר שלי כנראה שזה כן נקשר. גם השנה לא יאמרו אפילו פרק תהילים אחד לעילוי נשמתם.
אז בלי קשר למה עשיתם ביום הזיכרון האחרון, או האם חגגתם ביום העצמאות, הגיע הזמן שנלמד את הילדים שלנו לכאוב את הכאב של עם ישראל. כי כולנו עם אחד. איך? לא יודע. אתם יכולים ללמד את הילדים לומר פרק תהילים אחד ביום, כל פעם עם שם ותמונה של חייל אחר. אתם יכולים לחשוב על רעיון משלכם. אבל הגיע הזמן שניקח פיקוד על הסיפור שאנחנו מספרים לילדים שלנו, על הערכים שהם סופגים. זה יעשה פלאים. באחריות.
אמא
זה באמת קרה.
הדיאלוג הזה.
כל שנה מחדש.
זו היתה חוויה מתמשכת, של שנים. בכל פעם שאלתי אם הייתה איזו התייחסות, משהו… לא באמת חשבתי שיהיה טקס והאמת היא שגם לא רציתי טקס. מדובר במוסד חרדי על כל המשתמע ואלה לא אורחותיו.
אבל קיוויתי למשהו, רק להתייחסות קטנה. כמה מילים של הרב'ה בכיתה. לא כי יש לנו קשר או אין לנו קשר למדינה…. סתם כי יש כל כך הרבה יהודים בצער ביום הזה. רק בגלל זה.
זה היה כאב שהלך איתי כל שנה מאז שחזרתי בתשובה, עד שבסוף התרגלתי, הדחקתי והאמת? פשוט רציתי שהימים האלה יעברו כי לא ידעתי מה צריכה להיות ההתייחסות הנכונה שלי אליהם.
במסגרת העבודה שלי תמיד השתתפתי בטקסים של יום הזיכרון בבתי הספר בירושלים. הרגשתי חלק, ובראש החזקתי את הידיעה שהילדים שלי לא שותפים לרגש הקולקטיבי הזה. וזה כאב.
אני קוראת את מה שנעם כותב ונזכרת בחיוך מר בימים האלה. בשאלה התמימה הזו של כל שנה, ובתובנות שלו. משהו משתנה בחברה החרדית, בתחושות של החברים בה כלפי המקום בו הם חיים וכלפי הציבור הכללי.
השינוי הזה לא מחייב שום שינוי בהנהגות, באורחות החיים או ביחס שלנו כלפי הערכים המקודשים לנו. הוא פשוט מלמד על חיבור לעם ישראל מתוך המקום המיוחד שלנו. מתוך המקום התורני, המחויב לתורה ולמצוות וביחד עם זה מרגיש את כאבו של הגוף הנקרא עם ישראל, שכן אנחנו חלק בלתי נפרד ממנו.
בשנים האחרונות החלו להתקיים, בטפטופים קטנים מאוד, טקסי זיכרון חרדיים.
גדוד 'נצח יהודה' מקיים כבר כמה שנים טקס מכובד, אשר מעלה על נס את גבורתם והקרבתם של הלוחמים החרדים. התקיימו גם טקסים נוספים. בכל האירועים האלה השתתפו גם מנהיגים חרדים כמו אריה דרעי ומשה ארבל, והרבנים הראשיים.
השנה יתקיימו עוד כמה וכמה אירועי זיכרון שכאלה שמאורגנים על ידי חרדים צעירים: אנשי חינוך, תקשורת, אנשי קהילה ופעילים חברתיים. בבית שמש יתקיים טקס מרכזי, וברבות מהישיבות התיכוניות החרדיות יתקיימו מעמדים של לימוד, תפילה וזיכרון.
זה תהליך נכון, מדוד ומדויק עבור הציבור החרדי, והוא נעשה ברגישות ובהתאמה לערכיו.
אני מאמינה שזו לא תופעה נקודתית. זו סנונית ראשונה, והיא מלמדת על זרמי עומק משמעותיים.
שנזכה לימים טובים.
איור: יוני גודמן
