לעיתים, מתרחשות תוך ימים ספורים תמורות גיאופוליטיות שמשנות מגמות של עשורים. בזכות מלחמת רוסיה-אוקראינה, אנחנו חיים בתקופה כזו: גרמניה מחליטה לא רק למכור כלי נשק לאוקראינה בעיצומה של לחימה, אלא גם להגדיל דרסטית את תקציב ההגנה שלה עצמה; שווייץ הנייטרלית מתנערת חלקית מהנייטרליות ומטילה סנקציות כלכליות על רוסיה; פינלנד ושוודיה שוקלות ברצינות הצטרפות לנאט"ו; ורוסיה, בתוך הכאוס הכלכלי שהושת עליה, מסתכלת בחשש אל עתיד שבו היא מדינה קליינטית של סין. סין, אחרי הכל, היא המעצמה היחידה שלא גינתה אותה, שלא הטילה עליה סנקציות, ושמסוגלת כנראה לספק לרוסיה את מה שהיא צריכה – בתנאים שישתלמו לה עצמה.
אם את ההתפתחויות בתוך אירופה היה קשה לצפות, דווקא את ההשפלה הצפויה לרוסיה בתלות החדשה בסין יש מי שצפה בהחלט: הרוסים עצמם. בספרו 'מרתון מאה השנים' על התכנית הסינית להפוך למעצמה החזקה בעולם, המחבר מייקל פילסברי (שמילא שורת תפקידים בכירים בבטחון הלאומי של ארה"ב), מתאר כיצד כבר בשנות השבעים חשדה ברית המועצות דאז עמוקות בכוונותיה של סין וחזתה שהיא תנסה לתפוס את מקומה של האחות הגדולה באחווה הקומוניסטית. הרוסים היו בטוחים – ואירועי העתיד הוכיחו את צדקתם – שסין נחושה בדעתה להזיז אותם הצידה ולהאפיל עליהם. מי שלא רצה להאמין באפשרות הזו היו דווקא האמריקאים.
המונח 'מרתון מאה השנים' מתייחס בסין למאת השנים מאז 1949, אז…
