הספר החילוני הראשון שקראתי היה הארי פוטר.
אני זוכר היטב את הסיטואציה – חוזרים מביקור אצל סבא וסבתא החילונים בנתניה. שעת לילה מאוחרת. אבא נוהג ומדבר עם אמא בשקט. האחים שלי ישנים כולם. אני, בן תשע, עם פנס כיס ביד, כפוף מעל הספר ש'גנבתי' מהספריה של סבא וסבתא, לא מסוגל להוריד את העיניים.
סיימתי את הספר עוד לפני שהגענו לירושלים.
נראה לי שלכל אחד היה את רגע הגילוי הזה, השנייה שבה הוא נתקל – חזיתית או בעקיפין – בתרבות הזאת, הבלתי מושגת. נוגע לא נוגע, אולי תחושת אשמה קלה שמתגנבת. עולם חדש שנפתח בפניך, ואתה לא יודע אם להיכנס או לא – מותר בכלל?
דיברנו על כך לאחרונה בבית, והגענו למסקנה שהסיפור הזה של הספרים מייצג בצורה הכי אמיתית את הדיסוננס בין להיות חרדי ולשמור על הזהות שלך ככזה, לבין הרצון כן להיות פתוח ולהכיר ספרות ברמה גבוהה יותר. בסופו של דבר, גם כילד הבנתי שספרי ר' שלמה לוונשטיין וחיים ולדר (…) שגדלתי עליהם, לא בדיוק מועמדים לזכיה בפרס נובל לספרות.
בישיבה שלי היו לנו דיונים סוערים בנושא בזמנו. הישיבה עצמה – תיבת הנוח המודרנית, כמו שאוהבים לכנות אותה – קידשה מלחמת חורמה על כל בדל של תרבות חילונית, ואולי בצדק. היא צריכה למלא את תפקידה, שהוא, כפי שהיא תופסת אותו, לתת את ההשקפה הנכונה לתלמידים, להעביר הלאה את 'פך השמן הטהור'. ברור שהמאבק מול התרבות הליברלית שגם ככה עוטפת אותנו מכל עבר יהיה מסובך להחריד אם היא לא תעשה זאת.
מצד שני – האם זה באמת כך? ואני לא מדבר רק על העובדה שבישיבות מוסלקים מתחת למיטות גם ספרי פנטזיה וגם הגל וקאנט – גם באם כל הישיבות, וולוז'ין המעטירה, היו לא מעט שקראו פילוסופיה בהיחבא (ביאליק מישהו?).
בתחושה שלי, יש כבר משהו עמוק יותר. הדור הצעיר – כן, אלו כנראה הילדים שלכם – מצפה ל'גם וגם'. כי הוא חשוף. לא משנה אם זה הגלישה באינטרנט, הספר, ישראל היום שהמנקה הביא לישיבה או השיחה שהוא ניהל עם המפגין של אחים לנשק שנכנס לבני ברק – הוא כבר מודע לזה שיש פה השקפות שונות. יש פה התנגשות ערכים. וזו נקודת מפנה.
אני לא חושב שאני אהיה הראשון לדבר על נפילת החומות (במידה כזו או אחרת) של הציבור החרדי, אבל נראה לי שיש בסיפור הזה אספקט מסוים שלא דובר מספיק, וזה ההתכנסות לתוך משפחות גרעיניות. בוודאי בעידן שבו נראה כי מעמד 'מנהיג הדור' הולך ונעלם ואנחנו הולכים לקהילות שמונהגות לפי ראשי ישיבות ורבני קהילות מקומיים, בעידן שבו גם הפוליטיקה משתנה, להורים יש תפקיד מיוחד בעיצוב ההשקפה של הילד. זה כבר לא 'שגר ושכח'. אנחנו צריכים לנסות לגבש לעצמנו הבנה ברורה יותר של מהי השקפת העולם שאנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו.
אני לא יכול לדבר כאיש חינוך, כי אני לא אחד כזה (נשאיר את זה לאמא שלי, היא כן?), אבל גדלתי בדיכוטומיה די מטורפת בין המשפחה המורחבת – חילונית, שמאלנית, ליברלית, מה שתרצו – לבין ההורים שלי, בעלי התשובה, החיידר והישיבות המיינסטרימיות שלמדתי בהם. ואני יכול לומר שאחד הדברים המדהימים לגבי החינוך של ההורים שלי, היה שהם ידעו לתת לנו את תחושת ה'גם וגם'. גם להיות גאים במי שאנחנו ובערכים שאנחנו יונקים מהמוסדות שבהם אנחנו נמצאים, אבל גם להכיר את הדברים הטובים שקיימים גם מחוץ לקהילה החרדית, ותמיד נתנו לנו את ההרגשה שאפשר ללמוד מכל דבר ומכל אדם, אם רק נפעיל שיקול דעת. היום, כבוגר, אני יכול לומר שהעמדה הזו מיקמה אותי בעמדה מעולה להתמודד עם העולם שמחוץ לישיבה. היכולת להכיר בדברים הטובים שתרבויות אחרות נותנות לנו ועם זאת לא לזנוח את דרך התורה, היא משהו שאני מאמין שכל אדם חרדי שרוצה לצאת לעשייה בעולם החוץ-חרדי חייב להכיר ולאמץ.
אז אם אחזור רגע למה שאיתו פתחתי את הטור – אין פה 'קריאה נרגשת להורים' וגם לא איזו תרופת פלא או דרך ברורה שכל אחד יכול לאמץ. זו תמיד תהיה המשימה של כל משפחה בפני עצמה. אני רוצה להשאיר את הדברים יותר כמו שאלה פתוחה להעלות על שולחן השבת הקרוב – בהנחה שאנחנו רוצים להכין את הילדים שלנו לחיים, מהו האיזון שיאפשר לנו לשלב בין דרך החיים שבחרנו לחיות בה לבין הכרות עם העולם המורכב שלנו?
תורת אימך > התגובה של אמא עדי
הספר החרדי הראשון שהקראתי לילדים שלי היה "הפטרייה הרגזנית". כבר אז הבנתי שאני עומדת בפני בעיה קלה…
ידעתי היטב שאני פוסעת בנתיבים לא מוכרים. מחד, ראיתי כל כך הרבה יופי, אמת, עומק, צניעות, חסד, לימוד, הערכה לחכמה ורצון להיטיב בעולם החרדי. ואין ספק – נשביתי בקסמו. ידעתי שאני רוצה מאוד שילדיי יספגו את הערכים הללו ויוקירו אותם. אולם לצד אלה, היו כמה תחומים שבהם הרגשתי זרה, לא שייכת ולמען האמת, גם לא הרגשתי צורך עמוק לפתח חיבור עמוק אליהם.
אחד מהתחומים האלה היה נושא התרבות: המוסיקה, התחביבים, הקריאה.
המסרים שקיבלתי כבעלת תשובה צעירה ומאוד לא מנוסה היו שהחבילה היא שלמה, היא סגורה, היא באה עם כל המרכיבים והיא לא נתונה לשינויים. רוצה כרטיס כניסה לעולם המופלא של היהדות החרדית? את צריכה לדעת שהכל כלול בעסקה.
קריאת ספרים, שהיא אחד הדברים שהכי אהבתי לעשות עם הילדים שלי (בהתחלה כמקריאה ואחר כך, כשהם כבר למדו לקרוא לבד, כמי שמלווה אותם לספרייה וקונה להם ספרים באובססיביות), הוגבלה לספרים ולתכנים מאוד מאוד מסוימים, וצריך לומר, לא תמיד איכותיים.
אודה ואתוודה, זה היה מאוד לא קל. ויתור מוחלט על הקלאסיקות המוכרות לי מהילדות לא היה בא בחשבון מבחינתי והתחלתי במשימה של ג'ינגול תמידי בין תכנים חילוניים "נקיים" שכל כך אהבתי לבין ספרות חרדית שיכולתי להיות רגועה באשר למסרים שהיא מעבירה לילדים.
וכך הילדים נחשפו בילדות המוקדמת גם ל"דירה להשכיר" וגם ל"שלווה בחווה", גם ל"איה פלוטו" וגם ל"אלי לומד להיזהר".
כשהילדים קצת גדלו והתחילו לקרוא לבד עברנו לספרים חרדיים בלבד כדי להקטין את אפשרות החשיפה לתכנים לא מותאמים.
ובכל זאת, משהו שם היה תמיד חסר. היעדר העושר הלשוני והתרבותי שהכרתי מהספרים שאני גדלתי עליהם, לצד העובדה שהתחושה שעניינה של הספרות החרדית הוא אך ורק "לחנך", להקנות ערכים חברתיים חשובים ככל שיהיו, גרמו לי הרבה פעמים להרגיש שהילדים שלי מפספסים חוויות ילדות חשובות.
במרחק השנים, כשנעם כבר אדם בוגר שעומד על דעתו (וקורא כל מה שהוא רוצה…) אני שמחה לקרוא את הדברים שהוא כותב ולראות שהוא מעריך את הדרך שבה פעלנו כהורים, כאשר השתדלנו תמיד לשלב בין העולמות, להרוויח משניהם ולא חלילה, להפסיד את שניהם.
אני מסכימה איתו שהדרך הזו נתנה לו את האפשרות להרגיש בן בית במעגלים שונים בחברה הישראלית אבל אני גם לא רוצה לייפות את הדברים. היא לא באה ללא התלבטויות וללא מחירים.
ולכן גם אני כמוהו, לא יוצאת ב"קריאה נרגשת להורים", אבל כן חושבת שספרים ותרבות בכלל, הם אחת מן הזירות שאנחנו כבעלי תשובה וכחרדים בעולם המעשה, צריכים לתת את דעתנו עליהן. שמעתי לאחרונה על יוזמה מקסימה של קהילת הורים באחד מבתי הספר בירושלים, שהקימו קבוצת ווטסאפ ובה כל פעם הורה אחר ממליץ על ספר שבנו או בתו קראו והוא נקי ומעניין.
בעיני זו דוגמה נפלאה להורים שלוקחים אחריות על האיכות התורנית או הערכית, מבלי לוותר על איכות ספרותית.
אם יש לי מסר קטן אבל חשוב להורים הרי הוא ההצעה שלא לוותר על הבחינה המתמדת של התכנים שאנחנו מכניסים הביתה מתוך העולם שבחוץ, איך מנגישים אותם לילדים ואיך שומרים מכל משמר על מה שחשוב לנו.
הילדים שלנו יגדלו ויהיו חלק מהחברה הישראלית. אנחנו צריכים לתת להם את כל הכלים לא רק "להיזהר" ממנה אלא גם להשפיע עליה ולקדם אותה. הדרך לעשות את זה תהיה על ידי בנייה של עמוד שדרה תרבותי וערכי, בעזרתו הם ירגישו מספיק בטוחים לפעול בעולם.
איור שער: יוני גודמן
