התסריט שלא התכוננו אליו: יחידת אנו"ח במלחמת חרבות ברזל

ולא רק את זה הם לא ידעו. הם גם לא ידעו שהמקום הזה הולך לשנות את חייהם.

"ההתמקדות הייתה ברעידת אדמה"

יחידת אנו"ח (איסוף נתונים וחללים) של פיקוד העורף היא יחידת המילואים שמשרתים בה הכי הרבה חרדים בצה"ל. היחידה הוקמה כחלק ממערך החירום האזרחי של ישראל, כמערך ייעודי שתוכנן ואויש במקור כדי להתמודד עם תרחישי אסון המוניים, ובעיקר רעידות אדמה. במקרה של אסון טבע בסדר גודל משמעותי, יחידת אנו"ח אמורה לפעול לחילוץ, איתור, תיעוד, רישום וזיהוי של נפגעים וחללים, ולסייע בהבאתם לקבורה.

מחלקות אנו"ח הן חלק אורגני מגדודי החילוץ וההצלה של פיקוד העורף. בתרחיש קיצון, נדרשים אנשי אנו"ח לפעול לצד כוחות החילוץ באתרי הרס, איסוף נתונים שיכולים לסייע בזיהוי נפגעים, ולטפל בחללים באופן מכבד. הם מתאמנים על פינוי הרוגים ממבנים, תיעוד מדויק של מקום האיתור ותנאי הזירה, והעברת מידע שיסייע בהליך הזיהוי.

"במסגרת כל האימונים והקורסים שעשינו, ההתמקדות היתה בכלל בטיפול במקרה של רעידת אדמה", מסביר ד', מפקד מחלקה ביחידה. "המיקום הגאוגרפי של מדינת ישראל לצד ההיסטוריה והאירועים הגאולוגיים האחרונים באזור הביאו את המדינה להתכונן לרעידת אדמה אימתנית שתביא לקריסתם של עשרות אלפי מבנים ולאלפי הרוגים רח"ל".

"יתרה מזו", הוא מוסיף, "היינו בטוחים שלעולם לא יקראו לנו למילואים כי פשוט לא יהיה בנו צורך. אף אחד לא דמיין תרחיש שכזה. כשקיבלתי חיילים חדשים למחלקה בערך שנה לפני המלחמה והם שאלו אותי מתי המילואים הבאים, אמרתי להם שכנראה לא נתראה לעולם. עד השביעי באוקטובר אף אחד לא זכר שאנחנו קיימים".

מרבית חיילי יחידת אנו"ח הם חרדים שגויסו במסגרת תכנית "שלב ב'" – מסלול גיוס מקוצר למילואים המיועד לגברים חרדים בני 26 ומעלה שכבר קיבלו פטור משירות. התכנית כוללת טירונות קצרה בת שלושה שבועות, שלאחריה הם משתלבים בשירות מילואים. במקרה של אנו"ח, ההכשרה כוללת גם תרגול בסיסי בזיהוי וטיפול בחללים, אך כפי שנראה בהמשך – ההכשרה הייתה רחוקה מלהכין אותם למה שיחוו בפועל.

ואז החלה המלחמה, וחיילי האנו"ח הפכו לכוח העיקרי והמשמעותי ביותר בתחום הטיפול בחללים הרבים.

במחנה שורה, שהפך למרכז העיקרי לטיפול בחללים, התבצעה עבודה שיטתית ומסודרת. חיילי האנו"ח הוקצו לצוותי עבודה שונים לפי מומחיות ותפקיד. צוותי הורדה היו אחראים על הורדת החללים מהמשאיות והעברתם למתחמי הזיהוי. צוותי הרישום תיעדו כל גופה שהגיעה – מיקום מציאתה, מצבה הפיזי, ופרטי זיהוי ראשוניים.

צוותי הזיהוי, שהיו הגדולים ביותר, עבדו בשיטה סדורה: פתיחת שקית, צילום החלל מכל הכיוונים, תיעוד פרטי לבוש וחפצים אישיים, רישום סימנים מזהים (כגון צלקות, קעקועים, תכשיטים), ולקיחת אמצעי זיהוי ביולוגיים כשנדרש. כל פריט מידע הוזן לאפליקציה ייעודית שפותחה עבור היחידה, שאיפשרה הצלבת מידע עם רשימות הנעדרים.

"העבודה שלנו הייתה מכרעת", מסביר י', מפקד צוות זיהוי. "בלי התיעוד המדויק והמפורט שעשינו, עשרות חללים היו נשארים לא מזוהים. כל פרט, כמו צבע נעליים או טבעת נישואין, היה יכול להיות המפתח לזיהוי".

"ראינו חיילים שפשוט לא יכלו להמשיך"

העבודה המדויקת הזו הביאה להישגים משמעותיים. בשבוע השני למלחמה, הוקצו 13 צוותים למשימה מיוחדת בשדה תימן, שם נמצאו גופות מחבלים רבות. בבדיקה שיטתית, איתרו חיילי האנו"ח למעלה מעשרה חללים ישראלים שהיו מעורבבים בין גופות המחבלים ולא היו מזוהים קודם לכן.

"בלי הצוותים האלה, החללים הללו היו נשארים לעולם לא מזוהים", אמר אז בריאיון לתקשורת רב הפיקוד דאז, סא"ל יצחק אניג'ר. "זה לא סוד שיחידת האנו"ח הייתה מהראשונות להתאושש ולתפקד והם זכו להערכה עצומה מצד הסגל הפיקודי".

המערך התמודד עם אתגר כוח האדם מראשית המלחמה. בשל הטראומה הנפשית והקושי העצום, רבים מהחיילים לא הצליחו להתמודד עם המשימה כבר ביום הראשון. "כבר בכניסה הראשונית לאתר, ראינו חיילים שפשוט לא יכלו להמשיך", מתאר ל', מפקד מחלקה. "היו צוותים שהתחילו עם עשרה חיילים ונשארו עם ארבעה או חמישה תוך יום".

למרות זאת, הצוותים שנשארו עבדו בצורה מסורה ויעילה. הם פיתחו שיטות עבודה מותאמות לנסיבות הייחודיות, הצליבו מידע עם משפחות נעדרים, ועבדו בתיאום הדוק עם המכון לרפואה משפטית. שיתוף הפעולה הזה הביא לאחוזי זיהוי גבוהים במיוחד בנסיבות הקשות.

אחד ההישגים המרשימים ביותר היה מניעת עגינות. ארבע נשים ניצלו מעגינות הודות לעבודת הזיהוי המדויקת שביצעו צוותי האנו"ח. במקרה אחד, צוות שעבד בעוטף עזה זיהה חלל שסומן בטעות כמחבל, למרות שהיה מגן אזרחי שנלחם במחבלים עם נשק שנטל מהם.

חיילי האנו"ח סיפקו גם תמיכה למשפחות הנעדרים והחללים. הם תיעדו ושימרו חפצים אישיים שניתן היה להחזיר למשפחות, ועזרו לספק מידע מדויק ככל האפשר על נסיבות הפטירה – מידע שהיה קריטי למשפחות במסע האבל שלהן.

עם התקדמות המלחמה, החיילים שנותרו הפכו למומחים בתחומם. הם אימנו את המחזורים החדשים, שיפרו את השיטות ואת היעילות של מערכי האיסוף והזיהוי, ופיתחו פרוטוקולים חדשים שהותאמו לסוג האירוע הייחודי הזה.

"לא היה אחד בשרשרת הפיקוד שלא הכיר בחשיבות העצומה של העבודה שעשו חיילי האנו"ח", העיד אל"מ אבנר לוטטי, שהיה אז קצין משאבי אנוש פיקודי בפיקוד העורף. "הם עמדו בחזית של אחת המשימות הקשות ביותר בכל המלחמה הזו, והצליחו להשיג תוצאות מרשימות למרות כל האתגרים".

"לא קיבלנו את הציוד הבסיסי" 

למרות חשיבותה המכרעת של היחידה, החיילים סבלו ממחסור חמור בציוד בסיסי וחיוני למשימה. בניגוד מוחלט לחשיבות הקריטית של תפקידם, החיילים נשלחו לטפל בגופות מבלי שסופק להם הציוד המינימלי הנדרש לשמירה על בריאותם הפיזית והנפשית.

המחסור בציוד הורגש כבר בימים הראשונים של המלחמה. כשהגיעו חיילי האנו"ח למחנה שורה, הם גילו שאין להם את הציוד הבסיסי ביותר הנדרש לעבודה עם חללים: מסכות פילטר מקצועיות, חליפות מיגון, ערדליים, כפפות רפואיות עמידות, ואפילו אמצעי חיטוי בסיסיים. במקום זאת, הם נאלצו לעבוד עם מסכות כירורגיות פשוטות שלא מסננות את הריחות החריפים ואת החלקיקים המסוכנים שנמצאים באוויר כשעובדים בקרבת גופות.

"לא היה לנו כלום", מדגיש י', חייל ותיק יחסית ביחידה. "לא קיבלנו שום ציוד מיגון ייעודי. פשוט שלחו אותנו ככה, כאילו שאנחנו הולכים לשטוף רצפות ולא לטפל בגופות בתנאי חום ולחות קיצוניים. חלק מהחברה עבדו עם מסכות פשוטות שהצבא סיפק וניסו לשים חמש מסכות אחת על השנייה כדי שזה יעזור וגם זה לא עזר".

המחסור לא היה עניין של יום או יומיים, אלא נמשך לאורך שבועות ארוכים. בימים הראשונים, החיילים ניסו למצוא פתרונות יצירתיים. הם "קיבצו נדבות" מצוותי המשטרה והרפואה שהיו בשטח. "אני זוכר שהלכנו מצוות לצוות של המשטרה ופשוט התחננו שיתנו לנו כמה זוגות כפפות וכמה מסכות", מוסיף י'. "היינו ממש מתחנפים אליהם, אומרים להם 'תראו, אנחנו עובדים עם הגופות, אנחנו ממש צריכים את זה'".

במקרים רבים, החיילים פנו לקשרים פרטיים. חלקם ביקשו מחברים שעבדו בבתי חולים שיביאו להם ציוד מיגון, אחרים פנו לחברות פרטיות שתרמו ציוד, והיו אפילו כאלה, והרבה, שקנו ציוד מכספם הפרטי. 

החוסר בציוד לא היה רק עניין של אי-נוחות. מדובר בסיכון בריאותי ממשי וחמור. עבודה ללא ציוד מיגון מתאים עם גופות חושפת את העובדים לזיהומים, מחלות ופטריות. "הגופות היו בשטח ימים ארוכים לפני שהגיעו אלינו", מסביר חייל במערך. "חלק מהן היו כבר במצב ריקבון מתקדם. כשאתה נחשף לגופות במצב כזה בלי ציוד מתאים, אתה בסיכון לכל מיני זיהומים ומחלות".

בנוסף, אחת מתופעות הפוסט טראומה הנפוצות ביותר בקרב החיילים זה הריח של הגופות שממשיך ללוות אותם שנים לאחר מכן. מסכות פילטר תקניות אמורות לפתור גם את זה, אבל אלו כאמור לא סופקו.

מה שהחמיר את התחושה אף יותר היה העובדה שצוותים אחרים שעבדו באותם אתרים קיבלו ציוד מתאים. "זה היה מתסכל במיוחד", מספר מפקד מחלקה באנו"ח. "אנחנו, שהיינו הראשונים לטפל בגופות, שעשינו את העבודה הקשה ביותר, לא קיבלנו את הציוד הבסיסי. ובצד, ראינו אנשי רבנות צבאית וצוותי מז"פ (מעבדת זיהוי פלילי) עם חליפות מיגון מלאות, מסיכות פילטר מקצועיות וכל הציוד".

אירוע שנחרט בזיכרונם של רבים התרחש בשדה תימן, המרכז שבו רוכזו גופות המחבלים. צוות מאנו"ח נשלח לשם לבדוק אם בין גופות המחבלים נמצאות גם גופות של אזרחים או חיילים ישראלים. "הגענו לשם בצוות של שתי מחלקות", נזכר י'. "מולנו היה צוות של הרבנות הצבאית שקיבל מסיכות פילטר מקצועיות. כשראינו את זה, ביקשנו מהקצין שלהם שיביא גם לנו, הרי יש להם ארגז שלם של מסכות. והוא סירב. אמר שזה רק להם, שזה לא בשבילנו. זה היה מבזה. אנחנו עובדים לידם, באותן גופות, באותם תנאים, ולהם יש את הציוד ולנו לא".

ההשפעה של חוסר הציוד התבטאה לא רק בסיכון הבריאותי, אלא גם בפגיעה ביכולת העבודה. "בלי ציוד מתאים, אתה לא יכול לעבוד ברציפות", מסביר דוד. "החיילים היו צריכים לצאת להפסקות תכופות כדי לנשום אוויר נקי, להחליף את המסכות הפשוטות שנרטבו מזיעה ואיבדו את האפקטיביות שלהן. זה פגע ביעילות העבודה וגרם לעיכובים בטיפול בחללים".

באחד מהמקרים שני חיילים אספו כסף כדי לרכוש מסכות פילטר, ולאחר מספר שעות הם קיבלו טלפונים זועמים מהמפקדים שלהם שיסירו את הפרסום "כי הם מוציאים את דיבת הפיקוד".

"המג"דים בחלקם פשוט לא רצו את האנו"ח"

הבעיות לא נגמרו כשהסתיימה הפעילות בשורה. מחלקות האנו"ח, שהן חלק אורגני מגדודי החילוץ וההצלה, אמורות היו להיות משולבות בפעילות הגדודית בהתאם לייעודן המקצועי. אולם בפועל, המציאות הייתה שונה לחלוטין.

"כל גדוד מחולק לפלוגה, וכל פלוגה למחלקות. האנו"ח זו מחלקה בגדוד, לא תחת אחת הפלוגות, אבל מחלקה שפועלת יחד עם הגדוד תמיד. הפלוגות מחלצות אנשים ואנחנו מחלצים חללים. אותו הדבר גם כשהגדוד יורד לתעסוקה מבצעית, המחלקה יורדת איתו ואמורה לחלוק במשימות המבצעיות", מספר י'. "מה שקורה בפועל, זה שחיילי האנו"ח הפכו בחלק מהגדודים למנקים וטבחים".

"המג"דים בחלקם פשוט לא רצו את האנו"ח", הוא מוסיף. "הם לא הבינו את הערך שלנו ולא רצו להתעסק איתנו. כשהגדודים יצאו לתעסוקה מבצעית, במקום לשלב אותנו בייעוד שלנו כאנו"ח, הם הפכו אותנו לטבחים, תורני מטבח, ובמקרים הטובים לשומרים בש"ג".

"היה מקרה של גדוד שעשה תעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון והמג"ד החליט שהחיילים של האנו"ח יהיו תורני המטבח במקום שיצטרפו למשימות המבצעיות. במקרה אחר שני גדודים שהיו בערבה שלחו את חיילי האנו"ח להיות טבחים ולהכין 3 ארוחות ביום למאות אנשים. תחשוב מה זה אומר: לוקחים בנאדם בן 45, שמשאיר אישה ושבעה ילדים בבית לבד בתקופת בין הזמנים, ושולחים אותו להיות טבח בזמן שהוא אמור להיות בסיור או בתצפית".

מנגד, יש מי שמתארים תמונה הפוכה לחלוטין. "זה מאוד תלוי במג"ד", אומר א', חייל אנו"ח ששירת גם בשורה וגם בתעסוקה מבצעית עם הגדוד ביו"ש. "אצלנו, המג"ד דאג לנו להכשרות מיוחדות ושילב אותנו באופן מלא בגדוד. אני יודע על גדודים נוספים שזה גם ככה. בסופו של דבר הרבה מחיילי האנו"ח הם לא לוחמים אלא רק מחלצים ולכן זה מורכב יותר לשלב אותם במשימות מבצעיות אבל זה אפשרי. זה תלוי במג"ד וכמה זה אכפת לו. בגדודים ששילבו את החיילים כמו שצריך מספרים שהמחלקה הזו זו המחלקה הכי מבצעית ומורעלת בגדוד. רק בחודש האחרון חיילי אנו"ח סיכלו 2 הברחות ענק של נשק בגבול עם מצרים".

מחסור חמור בכח אדם

אחד האתגרים המשמעותיים ביותר של יחידת אנו"ח הוא המחסור החמור בכוח אדם. על פי התקן, המערך אמור למנות קרוב ל-1,800 חיילי מילואים, אך בפועל משרתים ביחידה רק כרבע מהמספר הזה – פחות מ-500 חיילים. מצב זה התקיים עוד לפני המלחמה, אך החמיר משמעותית בעקבותיה.

המחסור בכוח אדם היה מורגש כבר ביום הראשון במחנה שורה, ובהמשך הלך והחמיר. בימים הראשונים, עשרות חיילים פשוט לא הצליחו להתמודד עם המראות והריחות ועזבו את השירות. אחרים ניסו להחזיק מעמד אבל נשברו מהלחץ הנפשי לאחר כמה ימים או שבועות.

בעיית כוח האדם החריפה גם בגלל שאחוז ניכר מהמתגייסים החדשים לא הצליחו להתמודד עם המשימה. "במשמרת הראשונה שלי", מספר אחד החיילים, "התייצבו איתנו 15 חיילים חדשים. לאחר שעתיים נשארו רק 6. השאר פשוט לא יכלו לעמוד בזה".

הפיקוד הבכיר של פיקוד העורף היה מודע לבעיה. הקמש"פ (קצין משאבי אנוש פיקודי) הקודם אף הקים צוות מיוחד שמטרתו הייתה לגייס עוד אנשי מילואים ליחידה, אך עם החלפת הקמש"פ הצוות הזה פורק. "הקמש"פ החדש החליט שהאנו"ח לא חשובים מספיק והוא סגר את צוות הגיוס ביום הראשון שלו בתפקיד. זה שלח מסר ברור מאוד לגבי סדרי העדיפויות".

הפער בכוח האדם לא נפתר גם כיום, למעלה משנה אחרי תחילת המלחמה. לפי נתונים שהגיעו לידינו ישנן קרוב לעשר מחלקות שלא מאוישות כלל, ומספר זהה של מחלקות שבהן יש חצי מהתקינה. המערך עדיין סובל ממחסור חמור באנשים, מה שמקשה על היכולת לתת מענה מלא במקרה של אירוע רב-נפגעים נוסף.

פוסט טראומה ללא טיפול

אחד הכשלים החמורים ביותר בטיפול בחיילי האנו"ח היה ונשאר החוסר במעטפת תמיכה נפשית הולמת. למרות שמדובר בחיילים שנחשפו לאירועים מהקשים ביותר שידעה המדינה, התמיכה הנפשית שניתנה להם הייתה מינימלית עד לא קיימת.

בזמן הפעילות האינטנסיבית במחנה שורה, הייתה אמורה להתקיים בסוף כל משמרת "שיחת חוסן" שמטרתה לאפשר לחיילים לעבד את החוויות הקשות שחוו. בפועל, שיחות אלה התקיימו באופן לא סדיר ולעתים קרובות היו שטחיות ולא אפקטיביות.

"השיחות האלה היו מבוססות על תורת לחימה שנכתבה למקרה של רעידת אדמה", מסביר אחד המפקדים. "אבל מה שחווינו היה שונה לגמרי. לא היה שום מענה אמיתי לטראומה שהחיילים חוו, לא היו אנשי מקצוע זמינים, ובטח שלא היה מעקב אחרי החיילים שנשברו ועזבו".

לכך יש להוסיף את העובדה שהחיילים עבדו שעות ארוכות ללא הפסקות מספקות, לעתים קרובות בתנאי לחץ קיצוניים. בתנאים כאלה, גם אם הייתה קיימת תמיכה נפשית, לא תמיד היה זמן לנצל אותה.

הביקורת החריפה ביותר מתמקדת במה שקרה – או יותר נכון, לא קרה – אחרי שחרורם של החיילים מהמשימות. "אחרי שהסתיימה העבודה בשורה ובמוקדים האחרים, פשוט שיחררו את החיילים הביתה. אין מעקב, אין טיפול נפשי, אין תמיכה מתמשכת", מסביר אחד המפקדים. "פשוט נפרדים מהם ומאחלים בהצלחה".

גם כיום, למעלה משנה לאחר האירועים הקשים, רבים מחיילי האנו"ח עדיין סובלים מסימפטומים של טראומה – סיוטי לילה, הבזקים (פלאשבקים), קשיי שינה וקשיים בתפקוד היומיומי. למרות זאת, רק מעטים מהם מקבלים טיפול נפשי מסודר.

"אנחנו עדיין נושאים את הזיכרונות", מספר י'. "החוויות האלה לא נעלמות. הריחות, התמונות, הקולות – הכל נשאר איתך. ואין למי לפנות. עברה שנה מאז הפעם האחרונה שבה קראו לנו למילואים ומאז נשכחנו".

"אנחנו עושים את העבודה שאף אחד לא רוצה לחשוב עליה, אבל כולם צריכים אותה", מסכם אחד ממפקדי המחלקות היחידה. "וכשאנחנו מסיימים את העבודה, אף אחד לא רוצה להכיר בנו או לזכור מה עשינו. אנחנו השקופים של המלחמה הזו".

אלא שהמחיר של ההתעלמות הזו עלול להיות כבד מאוד. ללא טיפול הולם בחיילי האנו"ח, ללא השקעה בציוד ובכוח אדם, וללא הכרה בחשיבות תפקידם, היחידה לא תוכל למלא את ייעודה באירוע רב-הנפגעים הבא, שרק לא יבוא. ואם יש דבר אחד שלמדנו מה-7 באוקטובר, הוא שהתרחיש הבא עלול להיות קרוב יותר ממה שאנחנו חושבים.