קול דודי דופק 

כשעולה הרב מסדר הקידושין הוא פונה ללבבות השבורים בקול רך ואומר: אנחנו בזמן מלחמה. ובזמן מלחמה, האיש הירא ורך הלב ישוב לביתו. אבל בניית בית היא ההפך ממלחמה, בבניית בית התנאי היחיד הוא לבוא בלב רך, לבוא בלב פתוח

אולי יעניין אותך גם

חלקת כרמים יפהפייה בגוש עציון, ראש חודש אלול. שמיים משחירים וחופת בד נפרשת, במרכזה מקדש רקום וסביבו מתעגלות מילות הנביא: "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך", מתחת לחופה מיכאל אחי הקטן ולצידו כלתו רות.

רוח מפייסת של סתיו נשבה, מפזרת צלילי ניגון עתיק באוויר הפתוח, מרעידה את הלב. רגע לפני שעלה מסדר הקידושין מוזמן אחד החברים לדבר בשם החתן. הוא מדבר על התקופה וגודל השעה, על רוח ההתנדבות שפועמת בעם ישראל וגם על האובדן. שקט עמוק בקהל הצפוף והוא מזכיר את אחי הכלה – דביר שורק הי"ד, עלם חמודות שנרצח בפיגוע לפני כחמש שנים, הוא מזכיר את גל בן שבת הי"ד חברו הטוב של החתן אשר נפל בקרב, והוא מזכיר עוד שם של חבר קרוב שנפל ועוד שם של אהוב לב ושם של אהוב נוסף. שקט נורא.

כשעולה הרב מסדר הקידושין הוא פונה ללבבות השבורים בקול רך ואומר: אנחנו בזמן מלחמה. ובזמן מלחמה, האיש הירא ורך הלב ישוב לביתו. אבל בניית בית היא ההפך ממלחמה, בבניית בית התנאי היחיד הוא לבוא בלב רך, לבוא בלב פתוח, בואו נפתח את הלב לשמחה הגדולה, לחיים המתחדשים ונבנים כאן היום. 

***

חוזרים הביתה בלב רך, בלב מרגיש. המשפט הזה הוא אולי כל מה שהייתי צריכה לשמוע בפתיחתו של חודש הרחמים, כמה נחמה יש בתשובה, בחזרה אלינו, וכמה צבעו לנו את אותה החזרה בצבעים של הליכה נגד עצמנו, של הכחשת כוחות החיים והטוב. תשובה על תשובה אומר רבי נחמן מברסלב, יש רגע כזה שבו אפשר להביט אחורה על האופן בו חזרתי בעבר בתשובה, ולשוב בתשובה גם עליו. יש דרך חדשה לגמרי לשוב, לבנות בתוכנו בית לה', דרך של לב רך.

קול דודי דופק פתחי לי. קול דודי דופק פתחי לי – זהו אולי מהפסוקים המזוהים ביותר עם חודש אלול, נקישת אלול על הלב הישן. אך מילותיו נוטפות המתיקות של הדוד וכינויי אהבתו לרעיה לא מצליחים לטשטש את המסר הקשה העולה מן הסיפור: החמצה. מוטיב זה כאילו חופף על חודשי אלול ותשרי, פושט ולובש משלים שונים ומגוונים המספרים לנו – ימי הרחמים והסליחות הינם הזדמנות מצוינת לפספוס. והלב נאטם.

 ***

דירת סטודיו בסמטה ירושלמית יפה, לילה חשוך וגעגוע. מתוך האופל מפציע אהוב לב ישן, נוקש על הדלת, מבקש את אהובתו. הרעיה לא מצליחה לשמוע את מילות הפיוס והחיבה, היא עסוקה בעצמה ובנראות שלה, איך תפתח לו דלת כשהיא חשופה ומטונפת. ליבת הסיפור היא לא העצלות או רפיון הידיים, היא גם לא השינה העמוקה, ליבת הסיפור – כך חשבתי לעצמי השנה – היא העמדה הפנימית של הרעיה, המתקשה לבטוח באותה אהבת דוד, המתקשה לפתוח לו, לפנות לו מקום, בשל המחשבה שהיא אינה ראויה, שעליה קודם להשתנות. הוא לא שאל אותך במה את לבושה, ואבק הדרך עד אליו יקר מאוד בעיניו.

מן החוץ עומד הדוד שרק רוצה אותה, את הקשר איתה כפי שהיא. הוא יודע שהשעה מאתגרת והתנאים לא משהו, אך הוא רוצה אותה כפי שהיא בשל אהבתו, בשל געגועיו, בשל תשוקה עמוקה לקשר. ובקולו המלטף הוא משדל: פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי, תמתי. כשאחוזים בפחד מדחייה, גם מילות הנחמה של הדוד עשויות להישמע כמניפולציה רגשית המחליקה על הלב הסגור. בואו נפתח אותו.

***

סְתָו יְהוּדִי בְּאֶרֶץ אֲבוֹתָי שׁוֹלֵחַ בִּי רִמְזֵי אֱלוּל (אברהם חלפי). הרב משה שפירא זצ"ל מסביר שכל עניינו של אלול הוא רמז. אני לדודי ודודי לי, לולא האמנתי לראות בטוב ה', אינה לידו ושמתי לך, אלו רק חלק מן הרמזים הפזורים המלמדים על מהותו של אלול. אלול משמעו חיפוש, והוא מן הזמנים המיוחדים שעבודתם היא פנימית ונסתרת, זוקקת מעבר מן הפשט, מחיצוניות הדברים אל פנים פנימיותם. ברחמם של ימי הרחמים נובטת בריאה חדשה, לב אבן סר, תחתיו נשתל לב בשר.

לאחר צילומי משפחה אחרונים, כשתינוקות רדומים נישאו בזהירות אל האוטו, הלכנו לקחת מזכרת: שיחי תבלין ריחניים וערכות שתילה, לצידם שיר שכתב אבי הכלה על בנו הי"ד: "לא אחד ומיוחד נערי שנקטף, זו קומת האדם לבלבה בו. לא רק אז בבראשית, אלוקים בצלמו – מעפר עוד קמות נשמות, ניטעות בגננו".

אולי יעניין אותך גם

מעיין דוד

בין הגוונים

אל הנער הזה

בשלב זה כבר הייתה הפטרת תפילת חנה של משה לשם דבר אפילו מחוץ לעירנו. למעשה, שנים מספר לפני כן אף שכנעו אי מי להקליט באולפן את ההפטרה ולמכור את הקלטות – 'קסטות' כמו שקראנו להן אז.

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

הסוחרים של קטאן, הקופים של האי

והפעם במדורנו: ההרחבה לקטאן שהכי משתלם כנראה להשקיע בה, ומשחק אנליטי שמשלב לגו איכותי. רק אל תשכחו לתאם ציפיות

הסוכה באמנות היהודית: מקלט רוחני בין עראיות לנצחיות

בהיסטוריה היהודית, הסוכה הייתה במובנים רבים המוזיאון העממי: המקום שבו כל משפחה יהודית יכולה הייתה לבטא את הקשר שלה לאמונה דרך יופי ויצירתיות.

שושי סירקיס

בין הגוונים

זו לא באמת פרידה

אני אוהבת לדמיין את החיים כמו מסע בקרוז. אונייה גדולה, עוצרת כל פעם במדינה אחרת. בכל עצירה אנחנו יורדים, מטיילים, טועמים… ותמיד מגיע הרגע שבו אנחנו צריכים לעלות בחזרה ולשוט אל מרחבי האוקיינוס

יעקב מתן

משא ומתן

מי סופר אותנו?

וכך מדי בוקר בשעה 6:30 הייתי מתעורר לקולו של הרב: "בוקר טוב, יעקב" - "בוקר טוב הרב" ומנתק. אני לא אומר שלא איחרתי בכלל מאז, אבל הרגשתי מחובר.