מכירים את הישראלי שטס לחו"ל כדי למצוא קצת שקט מהישראלים, ומוצא את עצמו מחפש ישראלים בכל אתר לאורך הטיול? לפני כמה שנים יצאתי עם אשתי לתור את שכונות ירושלים ולמצוא שכונה שתתאים לנו. התגוררנו אז בבני ברק, וחיפשנו משהו קצת… אחר.
שכונה אחת שקרצה לנו בעיקר הייתה 'קריית משה'. השכונה הדתית-לאומית מחד, והסמוכה לשכונות חרדיות מאידך, נראתה לנו רעיון לא רע. חלפו כמה שנים, לירושלים עדיין לא הגענו, אבל הופתעתי לגלות שאנחנו לא החרדים היחידים שחשבו על הרעיון.
מתברר שבשכונה הירושלמית השקטה מתגוררות היום עשרות רבות של משפחות חרדים עובדים. וכמו בסיפור הישן, בסוף הם מוצאים את עצמם מתקבצים יחד דווקא בבית כנסת משלהם.
"הגעתי לקרית משה לפני כמעט 7 שנים", מספר שמואל קרסנטי, ראש הקהל ומייסד קהילת 'בית דוד ורבקה', "מצאתי בשכונה הרבה בוגרי ישיבות חרדיות שעמלים לפרנסתם, וחבר'ה יותר מודרנים. השכונה בעיקרה דתית לאומית ויש בה כמה בתי כנסת של הציונות הדתית. ראיתי שיש צורך גדול במקום שייתן מענה לחרדים עובדים. היות והציבור החרדי הקלאסי שמתגורר בשכונה, פשוט חוצה את הכביש והוא בגבעת שאול".
אבל מי שהגיע לגור בשכונה הרי לא חיפש את הסביבה החרדית. למה לא להתפלל בבתי הכנסת הציונים-דתיים שבשכונה?
"זה לא עבד. ראיתי איך בשמחת תורה אנשים עומדים בחלק האחורי של בית הכנסת ולא מצליחים להשתלב, לא נכנסים עם הילד למעגל. לנו, בוגרי הישיבות החרדיות העמלים לפרנסתם, לא היה באמת מקום.
התחלתי לחפש מקום להתפלל בו, ובסוף מצאנו מקום יחסית מרווח בבית ספר בשכונה. המנהלת אירחה אותנו אז בכבוד, ובהמשך זה כבר הוסדר בעזרתו הגדולה של סגן ראש העיר, הרב צביקה כהן. "
אז התחלת ללקט מתפללים?
"פתחנו את בית הכנסת לפני 4 שנים, בשמחת תורה. התקווה שלי הייתה שיהיה לנו מניין ביום הפתיחה. בפועל הגיעו קרוב ל-80 איש. אחד הדברים היפים היה שכל אחד הגיע והביא איתו משהו. אחד הביא ספסלים, אחד הביא משחקים לילדים, אחד ממתקים, אחד ספר תורה. אחד טיפל בחשמל, אחד במים. כולם לקחו אחריות, וככה יצאנו לדרך".
ההצלחה המפתיעה של המניין החדש דירבנה את קרסנטי, תלמידו של הרב אליהו מאיר פייבלזון, ומייסד אפליקציית המשלוחים 'במביז', להעמיק את החיבור החדש בין המתפללים. "מה שקרה זה שמבית כנסת הפכנו לקהילה. אני מאוד מאמין בגיבוש של האנשים. לכן מאז הקמת בית הכנסת לא פספסנו קידוש משותף בשבת. זה מאפשר לחברים להיפגש ולהכיר אחד את השני, ואנחנו מאוד מקפידים על זה".
אז בית כנסת ומסגרת קהילתית ראשונית יש. איך התפתח כל התחום התורני?
"בהמשך פתחתנו בקהילה תכנית לימוד בערב. אחד האתגרים הגדולים בציבור שלנו זה החיבור לתורה. אדם עוזב את הישיבה, שם הוא היה מחובר ללימוד, והוא מתחיל לעבוד. הרבה פעמים לא מתאים לו להשתתף בשיעור דף יומי, והוא מאבד את הקשר שלו לתורה. והחיים בחוץ מושכים, רוב הציבור עם אינטרנט, סמארטפונים, וחלקם עובדים בסביבה חילונית, וככה נחלש הקשר עם לימוד התורה. ייסדתי פרויקט שנקרא 'חברוּטוּס', וממש היום אנחנו פותחים את המחזור השלישי של התכנית".
חברוטוס, כלומר חברותא וטיסה? מה הרעיון?
"אנשים שעובדים ומתפרנסים קשה למשוך אותם להשתתף בלימוד באמצעות מלגה של כמה מאות שקלים בחודש. לכן חשבנו על הרעיון של תכנית חווייתית שמחברת את החבר'ה שמשתתפים בלימוד הקבוע. העיקרון הוא שכל חצי שנה יש טיסה לחו"ל של כל משתתפי התכנית. את הכסף שאני מגייס עבור התכנית לא משלמים כמלגה, אלא מממשים בטיול. והמטרה היא לא לבדוק כמה בדיוק כל אחד מגיע, כי מה שחשוב זה שאנשים יבואו ויתחברו. יהודי מגיע ערב אחד, ערב שני ושלישי – והוא מתחבר. ברגע שהוא מתחבר, ויש לו חברותא – זה לכל החיים".
מה היה בשני המחזורים הראשונים של התכנית?
"את המחזור הראשון התחלנו לפני שנתיים בערך. למדנו מסכת מכות והיעד היה לסיים את המסכת ולטוס בקיץ. מה שקרה זה שהגיעה הקורונה והשמים נסגרו, אז הטיסה נדחתה עד לקיץ האחרון. בינתיים המשכנו ללמוד, וטסנו לכמה ימים בקפריסין כשזה התאפשר. הפרויקט השני התחיל באלול האחרון ובמהלכו למדנו מסכת ברכות, והוא הסתיים בשבוע שעבר כשטסנו לעשות סקי בגאורגיה. בעיקרון כל פרויקט אורך כ-6 חודשים.
"בתוכנית משתתפים 20–25 חברים, ובדרך כלל בטיסה עצמה משתתפים קצת פחות, כי לא לכולם התאריך מסתדר וכדומה. אבל הרעיון הוא שזה השיח בבית הכנסת. הדיבור הוא על הלימוד בערב".
לומדים בחברותות או שיש שיעור?
"הרעיון המקורי היה לימוד בחברותות, ויש כאלה שעד היום לומדים בחברותא. אבל הבנו שזה לא תמיד מתאים. אם אחד מהחברותא לא מגיע כמה ימים, גם השני לא יגיע, ובפרט שאין כאן מלגה וחובת נוכחות. לכן אנחנו עושים גם שיעור מרכזי, במקביל לחברותות, כדי שמי שאין לו חברותא, או שסתם נוח לו יותר 'לנסוע על אוטומט', יוכל פשוט להשתתף בשיעור. הרבה אנשים עייפים בערב וקשה להם להוביל את הלימוד לבד".
ומי מוסר את השיעור?
"נקודה חשובה היא שאין לנו מגיד שיעור קבוע. מניסיון שלי, מגיד שיעור מבחוץ לא תמיד נותן את התחושה הנכונה בשביל להוריד את מפלס האנטגוניזם בכדי לשוב וללמוד, לפעמים הוא אף מגביר אותו. לכן חשבנו שנכון שכל מגידי השיעור הם מהחבר'ה עצמם, כשבכל ערב חבר אחד מהמשתתפים מעביר את השיעור. יש כאלה שבהתחלה ממש חששו לקרוא את הגמרא, ואז חזרו לגירסא דינקותא. אבל במקביל יש כאלה שלומדים בחברותא, כולל קבוצות של שלושה או ארבעה. האווירה מאוד חוויתית. מאוד כיף. אווירה קלילה. לפעמים שרים, מביאים כיבוד.
"באופן כללי בקהילה, החוויה הבסיסית היא סביב הלימוד בערב. יש לנו קבוצת וואטסאפ גדולה, ושם מתעדכנים על השיעורים והחוויות השבועיות בערבים – מה לומדים הערב, מה הנושאים. אנחנו גם נוסעים פעם בחודש-חודשיים לאיזה טיול. לאחרונה נסענו לכנרת לטיול אוהלים, כל החבר'ה. מה שנוצר זו קהילה שיש לה מוקד שכולם סביבו".
מעבר לזה שהלימוד מהווה מוקד שמגבש את הקהילה, יש לו משמעות נוספות על הקהילה?
"כמובן שזה מרים את כל המקום לרמה גבוהה יותר. כל אחד יודע שזה לכתחילה לעבוד במשך היום, ובכל זאת לקבוע עיתים לתורה. כשהאשה שואלת לאן הוא הולך בערב, הוא הולך ללמוד תורה, והילדים יודעים את זה. תחשוב על האפקט של זה על הבית, כשכולם יודעים שאבא נוסע לטיול כי הוא השתתף בלימוד בכל ערב. זה לא משהו שאפשר לפספס. כל אחד מספר על זה גם בעבודה – אני נוסע לחופש כי יש לי תכנית של לימוד בבית הכנסת – וכולם מן הסתם מתעניינים.
הייתי שמח להעתיק את זה הלאה למקומות נוספים. זה בטוח יכול להתאים לקהילות נוספות. קיבלנו מספר פניות לפתוח את האפשרות לקהילות נוספות וכך בעזרת ה' נעשה.
יש פעילויות תורניות נוספות בקהילה?
"בליל שישי יש שיעור בחומש שאני מעביר. זה לא חובה וזה לא חלק מהתכנית של החברוטוס. הפרויקט עצמו של החברוטוס הוא ארבעה ימים בשבוע, ויום אחד בשבוע אפשר לא להשתתף. למעשה רוב האנשים משתתפים בכל יום. יום חמישי זה היום הרשמי של החופש, אבל אנשים באים ונהנים.
"שיעורי דף יומי יש שניים – אחד ברבע לשבע בבוקר ועוד אחד בשמונה בערב, ועכשיו פותחים עוד שיעור בתשע בערב ע"י ר' מאיר הורביץ. וגם כאן – כל מוסרי השיעורים הם מתוך הקהילה. לא מישהו מבחוץ. כשיש לאנשים אחריות לתת מעצמם, בעצמם, הם יושבים ומכינים. ואז אתה מגלה כמה הרבה יש לחבר'ה עצמם לתת".
מי האוכלוסיה שמרכיבה את קהילה? כולם בוגרי ישיבות?
"יש היום כ-150 משפחות בקהילה. רוב החברים כאן למדו בישיבות, אבל לא בהכרח סיימו את המסלול. הם חיפשו דווקא מקום שקט. הם לא חיפשו שכונה חרדית. אבל האווירה של המקום מחברת אותם.
מדובר בחבר'ה שרבים מהם עזבו את הישיבות, וחלקם אפילו אומרים שיש להם טראומה מהישיבות, ומהלימוד. הם מתחברים דווקא כי מרגישים נעים ונוח, וכי אין שום לחץ או כפייה עליהם. זה הלימוד שלהם והם מרגישים בטופ של הלימוד. חלקם מתחברים ללימוד בחברותא, וחלקם לדף יומי. כרגיל, כשמכריחים יש ריאקציה. כשזה בידיים שלך, אתה מתחבר. אנשים עושים מה שעושה להם טוב".
באחד הטיולים של חברי הקהילה ערך קרסנטי סיום מסכת, ולכבוד הסיום נערכה סעודה עד שעות הלילה המאוחרות שבהן נפתחים הלבבות.
"אחד החברים סיפר ש-8 שנים הוא לא הצליח לפתוח דף גמרא", מספר קרסנטי, "ובזכות בית הכנסת הוא עושה את זה. והשינוי הוא מעבר לזה שהוא יודע היום ללמוד. בבית שלו נושמים אווירה תורנית. הילד שלו יודע 'אבא שלי לומד תורה, כי לאבא איכפת מהלימוד בערב וזה חשוב לו'. זה היופי, אנשים יש להם רצון, אבל לא אוהבים שכופים עליהם. במיוחד בדור שבו הכול פתוח וחופשי. לאנשים יש צמא ורצון. הם רוצים בעצמם לבוא ללמוד".
נראה שהחיבורים התורניים תופסים מקום נכבד בקהילה. יש חיבורים נוספים?
"בשבת אנחנו עורכים 'קידוש' רציני. יושבים שעה-שעה וחצי ומפטפטים יחד. ואף לומדים, יש אצלנו מלווה מלכה, וגם בכל חג יש מסיבות והווי משפחתי וחברתי."
הדיבור על שבת מזכיר לקרסנטי נקודת ממשק נוספת בקהילה, גם היא תורנית. "עוד פרויקט שיש לנו הוא 'אבות וילדים'. אני לא אומר 'אבות ובנים', כי יש חבר'ה שבאים ללמוד בעצמם או שמביאים את הילדות הקטנות. זה קורה אחרי תפילת ערבית בליל שבת, שזו תפילה בסגנון קרליבך. אחרי ערבית יושבים חצי שעה ולומדים בבית הכנסת. כל בית הכנסת מלא באנשים שיושבים ולומדים עם הילדים, וחלק לומדים לבד. חצי שעה שכל בית הכנסת מלא, בזמן שהאשה נחה קצת מההכנות. גם זה חלק מהאווירה של הקהילה".
לאיזה מוסדות לימודיים שולחים חברי הקהילה את הילדים?
"יש התפלגות משמעותית בין כמה מוסדות. יש גם דרישה חזקה מבפנים להקים מוסד שלנו, ואנחנו בוחנים את זה".
הדרישה לפתוח מוסדות פנימיים היא בגלל קשיים בקבלה למוסדות קיימים?
"לא רק. מה שאנחנו עושים כאן רחב יותר מבית כנסת. יש פה חיבור מאוד גדול בין האנשים. ויש באופן כללי בציבור החרדי העובד בשורה חדשה, שמעצימה את התורה בציבור העובדים, אך לא באה ממקום של התנשאות וזלזול. להפך, זה לכתחילה לעבוד ועדיין לשמור על אורח חיים מלא בתורה. גם הקושי קיים. בכל תקופת רישום אני פוגש את הכאב של אנשים. את הקושי למצוא מוסד שיודע להבין את המורכבות של הציבור, אז יש לחץ גדול לפתוח גן ובית ספר. אני לא יודע אם נעשה את זה בקרוב, כי זה דורש הרבה כוחות. אבל זה דבר חשוב מאוד".
איך היית מגדיר את המסגרת הזו שדרושה לחרדים העובדים?
"אנחנו יותר דומים היום לקהילות בארה"ב, וזה דבר נפלא. אלו קהילות חרדיות לחלוטין, של אנשים שמחנכים בצורה של אידישקייט ותורה בראש, אבל בלי המוסכמויות הבררניות. ואין סיבה שזה לא יקרה גם כאן בארץ. אנשים מדברים על 'קירוב', אבל מאוד בוררים במי שכן רוצה לשלוח את ילדיו לת"ת. החשש לקלקול של הילדים הוא רק תירוץ. זה נובע מפחד, ומחוסר אמון בחינוך שניתן לילדים".
לסיכום, איזה טיפ היית נותן למי שמעוניין להוביל מיזם קהילתי או תורני, דומה לאלו שלכם בקריית משה?
"את כל המיזמים האלה אני לא עושה לבד. עושים יחד. וכדי להצליח צריך לעשות יחד. אמנם רוב הרעיונות היו שלי, אבל הביצוע והתפעול הוא יחד. ל'חברוטוס' יש מנהל, עקיבא קהאן, שעושה עבודה נפלאה. את הארגון של 'אבות וילדים' ואת כל פעילות בית הכנסת מנהל יאיר גלפנד.
ועוד רבים שעושים למען הפרויקט הנפלא הזה. זכינו וישי ריבו גם חלק מהקהילה הנפלאה שלנו והוא גם לוקח חלק נכבד בנשיאת העול להצלחת הפרויקט.
"כדי להצליח, צריך לתת לאנשים את המקום שלהם, לתת ליופי של כל אדם להשתלב. ככה אפשר לבנות לאורך זמן. הדרך למיזמים כאלה היא רק ביחד. לא להאפיל על הכשרונות של השני".
מלבד הגישה השיתופית, קרסנטי מאמין שבסוף, הצלחת המיזם תלויה במוצר עצמו. "אם הייתי מקים קבוצה של חבר'ה שבאים בכל ערב לראות כדורגל, אחרי שבועיים היו מפסיקים לבוא, כי זה לא כיף באמת. לבוא ללמוד זה באמת כיף".
על קהילת בית דוד ורבקה
- ותק: 4 שנים
- גודל: 120 משפחות
- כתובת: שושנה 18 קריית משה
שמואל קרסנטי
- גיל: 37
- בוגר ישיבות: עטרת ישראל, דרך השם
- רב: הרב פייבלזון
- מקצוע: יזם, מייסד ומנכ"ל של חברת במביז, אפליקציה חברתית למשלוחים.
