"זה לא יכול להימשך ככה… זה הולך לקראת אסון… אנחנו נקרוס בסוף…", אלו המשפטים שנשמע בכל ועידה כלכלית או כנס מדיניות, שעוסקים בעתיד המגזר החרדי במדינת ישראל, ודנים בגיוסם ו/או תקצובם של בחורי הישיבות ואברכי הכוללים. "זה לא מצב ריאלי, בטח לא אידיאלי" יפסקו המומחים מול הצורך הבוער בלוחמים נוספים, והתחזיות הכלכליות הקודרות לשנת תתי"א.
יש בי הרבה כבוד לאנשים שעוסקים בתיקון עולם, ומבקשים לקרב את המגזר למצב מושלם. המצב הוא אכן לא אידיאלי, ונדרש לבצע מקצה שיפורים. רק הייתי רוצה להציע נקודת מבט נוספת על חוסר האידיאליות של המצב, כדי להציב בסיס טוב עליו נוכל לקיים דיון הגון. אדגיש, איני מנסה להסיט את הדיון לציפור בשמים, או לטעון 'מה בקשר ל…' שקורין במקומותינו 'וואטאבאוטיזם'. רק לסדר את כלי המשחק על הלוח, בסדר הנכון.
לשם כך, נצטרך להתרומם לרגע, למבט על – ממעוף הציפור, ולהתמקד בקבוצה מסוימת קטנה ואיכותית. נניח לרגע את הולכי הבטל, עליהם מסכימים כביכול כולם כי דינם לגיוס (אני אומר כביכול, כי יהיה מי שיאמר: "העולם החילוני כל כך רחוק ונורא בעיניי, עד שאפילו את החלשים שלי אני לא מוכן להפקיד בידיו"). נדלג מעל השוליים, ונתקדם למרכז. ננכה סטודנטים ו'חרדים בעולם המעשה'. נחצה את הקווים של הישיבות הבינוניות, ונלך ישר לעידית העילית.
נכנס לאחד מבתי המדרש של ישיבת מיר… מרגישים…
