שבועות ספורים אחרי ההתנקשות בחייו של הנשיא האמריקאי אברהם לינקולן, החלו לצאת לשוק הביוגרפיות הראשונות אודותיו. מאז ועד היום, לינקולן היה ונותר נושא מבוקש בקרב כותבים. למעלה מ-15,000 ספרים (!) נכתבו עליו עד היום, יותר מאשר כל דמות היסטורית אחרת.
מה מבקש לחדש, אם כן, ספרו של אלן גלזו: 'אברהם לינקולן, הנשיא שקרא דרור', שיצא לאור לאחרונה בעברית במסגרת ספרית שיבולת?
גלזו מתמודד עם השאלה הזו בשלב מוקדם של הספר, בו הוא טוען כי ברצונו לכתוב ביוגרפיה אינטלקטואלית של לינקולן. לינקולן זכה לשלל מסגורים בספרים: כותבים רבים אף כפו עליו נרטיב בלי התייחסות רבה למציאות ולמקורות הקיימים לגביו (והם אינם מעטים). גלזו שואף לספר על חייו הפנימיים של לינקולן: על אופן התפתחות החשיבה שלו, כאוטודידקט שרכש את השכלתו בכוחות עצמו; על האידיאולוגיה הוויגית שלו; ועל התמורות באמונתו הדתית.
כמובן, אף ספר על לינקולן, ביוגרפיה אינטלקטואלית או לא, לא מדלג על אותם מוטיבים שהפכו לנכסי צאן ברזל בתעשיית הכתיבה על לינקולן: היתמות בגיל צעיר, האם החורגת המלאכית, הרעיה המשוגעת למחצה, הילדים שמתו בקטנות, ייסורי הנפש של ימי מלחמת האזרחים.
אבל בין כל אלה גלזו מצליח לשרטט מסמך משכנע למדי על צמיחתו של לינקולן החושב. הוא מרתק במיוחד כשהוא מתאר את הפן הדתי של הנשיא הנערץ ביותר: שלא היה נוצרי (בניגוד לטענות הביוגרפיות של זמנו) אבל היה דאיסט אדוק, שהאמין באלוקים בורא ומשגיח והתייסר שלא הצליח להרגיש קרוב אליו.
תהפוכות מלחמת האזרחים הובילו אותו לאמונה מוצקה מתמיד כי הוא כלי בידיו של האלוקים, ושאת תכליות ההשגחה לא ניתן בהכרח להבין. חלק זה בספר הוא כנראה המרתק ביותר: גם אם תדלגו על כמה מ-542 עמודי הביוגרפיה, אל תדלגו עליו.
אברהם לינקולן – הנשיא שקרא דרור
- מאנגלית: אלחנן שפייזר
- ספריית שיבולת, הוצאת סלע מאיר
- 542 עמ'
