ארגנטינה בגרסה ישראלית: ביקור במסעדת איוונטוס

מסעדת איוונטוס בראשון לציון היא כמו עולה חדש מארגנטינה שנדבק בטיפה ישראליות, ומוכן לצד הצ'ימיצ'ורי לראות גם חומוס

אולי יעניין אותך גם

היי, זה עדיין אני, השליח לענייני נשנושים כבדים של המגזין הנכבד הזה, ואני מתחיל להרגיש את האובססיה במרדף אחרי המסעדה הבאה. מה יקרה כאשר אני אמצא את המסעדה המושלמת, האם המסע הזה יגמר? האם הוא בכלל יכול להיגמר?

אני אוהב שינויים, אוהב כאשר משהו הוא אותו דבר רק טיפה שונה. זה הסיפור של המסעדה איוונטוס בראשון לציון, שחיפוש קצר בגוגל יגדיר אותם כ"אל גאוצ'ו לשעבר", הרשת שנעלמה. אף פעם לא הייתי חסיד של רשת מסעדות: לטעמי אי אפשר להעתיק נשמה של מסעדה בלי לוותר על האיכות. אז מה מיוחד במסעדה הזאת שהיא שרדה – האם היא העתק של מה שהיה פעם, או שנולד כאן משהו חדש?

מהרגע שקלטתי שהמסעדה נמצאת על כביש ראשי, התאכזבתי ולא הסתרתי את זה, אשתי ישר אמרה לי: "אל תשפוט ספר לפי הכריכה שלו", ואיש השיווק שבי ישר ענה לה "אז בשביל מה נוצרה הכריכה? אם מישהו לא השקיע בכריכה של הספר, כנראה הוא לא השקיע בספר". עד שקלטנו את המדרגות שמובילות לתוך המסעדה,

לקח לנו כמה שניות, חוויית משתמש ראשונית מאכזבת פלוס. "אמרתי לך", מלמלתי כשנכנסנו למסעדה שמוארת באור נמוך בסגנון עץ כבד, שמרגיש כמו ארגנטינה הקטנה. נחמד.

למנות ראשונות הלכו על קרפצ'יו (59 ₪) שזה בעצם פרוסות בקר שנפרסו דק עם שמן זית ורוטב…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?