שני מאמרים שפורסמו לאחרונה ב"צריך עיון" עסקו בשאלת ההפלות הממשיכה להסעיר את ארה"ב בעקבות ביטול פסק-הדין רוֹ נגד וֵייד, והתמקדו בשאלה: האם אנחנו היהודים, ובפרט יהודים שומרי מצוות, מזדהים עם מחנה פרוֹ-לַייף המנוגד להפלות, או שמא עם מחנה פרוֹ-צ'וֹיס התומך בהן.
במאמרי, טענתי שבמישור הערכי מקומנו בתוך המחנה התומך בחיים ומנוגד להפלות, גם אם עמדת ההלכה ביחס להפלות מורכבת יותר מעמדת הזרמים הנוצריים המשחקים תפקיד דומיננטי במחנה. מנגד, מאמר תגובה של אליעזר פויכטוונגר טען שלא ראוי ליהדות לנקוט צד בדיון הדיכוטומי שאינו משקף את עדינות המחשבה של ההלכה היהודית, ותמך בעמדת הניטרליות שביקשתי לשלול.
בין לבין, בתגובות למאמרים התפתח דיון על גלותיות. במאמרי, הצבעתי על כך שהעמדה הניטרלית נובעת (בין היתר) מתוך אינסטינקט "גלותי". תחת עולם של עמים זרים, היינו חייבים "לצאת בסדר עם כולם" ולהימנע ככל שניתן מנקיטת עמדה ביחס לסוגיות הגדולות של חברה וחיים. כיום, בתנאים החדשים שבהם אנו מוצאים את עצמנו, התעוררה הזדמנות ואף חובה לנקוט עמדה.
בעניין הזה, הסכים אתי ידידי-יריבי. גם הוא סבר שראוי להימנע מנקיטת "עמדה גלותית", אלא שלדעתו בדיון על הפלות גישה זו מובילה למסקנה הפוכה: "דווקא בהיגררות לוויכוח לא לנו, ויכוח שאיננו מזדהים עם אף אחד מצדדיו, אנו מתנהגים באופן גלותי".
מנגד, מספר מגיבים הביעו מורת רוח מול הדברים: "למה 'גלותי' זה חסרון וטעם לפגם?", התרעם אחד. "מי לימד אתכם לחשוב כך?". מגיב נוסף הרחיב שהרי טרם נחלצנו מהגלות, ולכן "אולי טוב שנחשוב 'גלותית' ולא נתערב בוויכוח לא לנו?". "אפשר לדמיין שיצאנו מהגלות", טען מגיב שלישי, "אבל המציאות חזקה מכל דמיון" – ומכאן שטוב נעשה אם נמשיך לדבר ב"שפת הגלות". יתרה מזו: המילה "גלותי" הרי משמשת כתואר גנאי המופנה נגד הציבור החרדי, ואיך ייתכן שכותבים חרדים ינקטו בעמדות אלו?
ייתכן שמפלס הרגישות שלי גבוה בשל עיתוי הכתיבה – מוצאי תשעה באב – אך אני מתקומם לנוכח הדברים. היהדות אינה "גלותית". אם בציבור החרדי נדבק פגם הגלותיות, הרי שמדובר בבאג ולא בפיצ'ר – באג שעם הזמן אף הולך ונחלש. את ביטויי ההתרפקות על הגלות המופיעים לעתים בעיתונות החרדית, שיש בהם כפירה בטובתו של מקום, יש לגנות בתוקף. הכוונה ספק רצויה, ואילו המעשה בוודאי אינו רצוי.
בצום תשעה באב התאבלנו כמידי שנה על חורבן הבית ועל גלות עם ישראל מארצו. ואולם, אין באבלות זו השלמה, חלילה, עם מצב קבוע של גלות. ההיפך הוא הנכון. יום תשעה באב זועק שעולם ללא גילוי שכינה הוא עולם מעוות, עולם לא תקין שאינו משקף את האמת הפנימית של קשר אינטימי בין הקב"ה לבין עמו ישראל. לצד הכאב, האבלות משמשת אפוא ביטוי של תקווה וציפייה לעתיד טוב יותר, מתוקן יותר.
הגלות היא סבל לאומי, טרגדיה קולקטיבית. כפי שאין מצווה לסבול במישור האישי, כך מובן מאליו שאין מצווה להדר בסבל לאומי. ואולם, היציאה מהגלות חייבת להיות ממוסגרת בתוך ברית עם הקב"ה, והעדר מסגור זה מהציונות המדינית גרם (וממשיך לגרום) לציבור החרדי להימנע מלהתחבר אתה בחיבור מלא. אנחנו מאמינים ב"בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה" (ישעיהו מג), אבל בלי הסיפא – "בְּאוֹר ה'" – לא יכולנו להצטרף.
כיום, מנגד, לאחר הצלחת הציונות ובמידה רבה הסרת עולן של אומות העולם מעל צווארנו, מה שנותר לנו להשלים הוא אותו "אור ה'" – וכאן כבר אין תירוצים. ההימנעות מהוספת הממד התורני לקיבוץ הגלויות של ארצנו אכן תהווה גלותיות חסרת בסיס. בהיעדר ריבונות יהודית, אין אפשרות של מימוש תורני מלא. בלשון הפסוק, התורה עצמה שורה בגלות: "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה". בעידן של ריבונות, האחריות על תנועת המעבר מ"אין תורה" ל"יש תורה" – מעבר של "גאולת התורה" – מוטלת עלינו.
אנו, חרדים עם נוכחות ב"עולם המעשה", אמורים להיות מובילי תנועה זו. לשם הצלחתה, נדרש פיתוח תורני מעמיק ומקיף בתחומי המדינה הרבים (החקיקה בעניין הפלות היא דוגמה צנועה בלבד), וכן יישום המסקנות, עד כמה שניתן, בתוך מציאות מורכבת של אוכלוסייה מעורבת ומגוונת. גלותיות אינה אופציה.
צילום שער: פריץ כהן, לע"מ
