הליכה לקיסריה: מסעדת הצלבנים

יהודה ומרים אדלר יצאו בשליחות 'המקום' לאכול במסעדת הצלבנים בקיסריה וחזרו כדי לשתף על החוויה

אולי יעניין אותך גם

ההבדל בין לצאת עם אשתך לסתם מסעדה ובין לצאת איתה לביקורת מסעדות, זה בדיוק כמו ההבדל בין מה שקורה כשאשתך הולכת עם חברה לאיקאה ומה שקורה כשהיא לוקחת אותך. בשני המקרים הבנקאי שלך יקבל דרישת שלום, אבל לפחות באחד מהם תהיה לך השפעה על מה תאכלו או תקנו בסוף.

אז נסענו ביום גשם לנמל קיסריה (30 ש"ח על חניה) למסעדת הצלבנים, שעל פניה היא הבטחה למסעדת-דגים, למרות שכבר מקריאת התפריט בדרך, התחלתי לפקפק בעניין בגלל הבשרים שהופיעו בתפריט. זה אחד המבחנים הראשונים של מסעדה בעיני: האם הם מסוגלים ללכת עד הסוף עם הקו של המקום, או שהם יוסיפו את כל הדברים שהם הבחירה הקלה.

למרות שהזמנו את המקום מראש, עדיין לא הצלחנו לקבל את השולחנות שנמצאים על קו הים. אבל הגשם שירד על החלונות, נתן למסעדה הזדמנות להיות מקום אטרקטיבי גם בחורף, או כמו שמרים הגדירה את זה: "יהודה יש להם פרחים אמיתים, זה מוסיף המון", מסתבר שיש דברים שנשים שמות לב אליהם וגברים לא. מי יכול היה לנחש.

מה שסימן לנו שאולי מסתתרת כאן פנינה קטנה, היתה מנת הפתיחה שקיבלנו אחרי שאימצנו את העיניים על תפריט קשה לקריאה. ב'פוקצ'ה עם סלטים', בין העגבניות החריפות, לטחינה עם השומשום השחור, הסתתר סלט איקרה לבן מלא בטעם, שנתן לנו הבנה שמסעדת דגים…

הקריאה למנויים בלבד

גם אתה יכול להיות מנוי ב ₪1
לחודשיים ראשונים

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?