חשבתם פעם על מהות המושג מניין? האופן שבו מתקבצים מספר יהודים יחדיו והם נדרשים להתאחד רוחנית בתפילה משותפת כלפי שמיא? לעיתים מדובר באנשים אקראיים לחלוטין שנפגשו פעם אחת, התפללו, ושוב לא ייפגשו יותר. אבל הרגע המשותף הזה משנה משהו בקוסמוס.
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
בבואה גשמית יותר לתופעה הזו חווינו בחממת האמניות מטעם עיריית ירושלים הפועלת מדי שנה בגלריית המקלט בשם ארטקפסולה 7, במסגרתה נפגשו 10 אמניות באופן אקראי, בשנה הזויה, למסע משותף של לימוד קצר ואינטנסיבי עד לתערוכה קבוצתית. בעקבות הדילמה מה השם שיינתן למפגש המשותף הזה, שיעניק לו את הנרטיב הרלוונטי וההקשר המדויק לזמן ולמקום, נולד השם 'מחשבות על בית'. המבקרים בתערוכה מוזמנים למסע ויזואלי ורגשי בעקבות המונח בית.
הבית, כמבנה פיזי, רעיוני ורגשי, משמש מקור השראה, וכל עבודה בתערוכה מציעה פרשנות ייחודית לשאלה – מהו בית עבורנו? כיצד הוא משפיע על מי שאנחנו, על הקשרים ועל החלומות שלנו? העבודות מבטאות תחושות שייכות, וגם התבוננות בבית כמרחב של הגנה, ביטוי אישי, או התמודדות עם שינוי ופרידה. התבוננות בבית היא לא רק כמקום מבטחים, אלא גם כמרחב שברירי, מתנדנד ולא יציב – במיוחד בזמני מלחמה וחוסר ודאות.
העבודות משקפות מתח שבין הקבוע למשתנה, בין השקט לטלטלה, ובין התחושה של חוף מבטחים לבין חוויות של עקירה, פחד וגעגוע.
במבט-על על החממות הקודמות עד היום, ניתן למצוא מאפיין דומיננטי במיוחד לכולן: נשים דתיות, הגם שהן אמניות פורצות דרך וסוללות שביל משלהן, באופן כמעט גורף מתעסקות בנושא האישי הפנימי, הקרוב אל הלב והנגיש, הבית. אך הפעם ניכר כי הנושא מהווה אתגר לאור המצב, וכמעט כל ביטוי של בית בתערוכה, חובק בתוכו משמעות דיסוננטית בגוף החומר.
טליה הראל היא אמנית רב תחומית, עבודותיה עוסקות בנושאים אישיים. עבודת וידאו שלה מעלה שאלות בנושא הסתרות וסודות שיש בבית. היא כותבת בכתב ברייל טקסטים לא ברורים או בעט אולטרה־סגול על קיר, שדורש פנס מיוחד כדי לפענח את הכתוב, במבואה חשוכה מתחת למדרגות המקלט. ואי אפשר שלא לרפרר לאחינו שבמנהרות…
רננה בכר יוצרת בהשראה מאובייקטים יום יומיים המסמלים בית יהודי, כמו פמוטים, ספה, סינר ותיק, ודלת לשום מקום שהצצה בחור המנעול שלה מגלה לנו נוף אחר ומפתיע מעבר לקיר הבטון שהדלת נשענת עליו.
עליה גולדברג יוצקת כנפיים בבטון הכבד. הבטון כחומר ישראלי ממנו בנויים מרבית הבתים בישראל שהפכו פגיעים לאחרונה, נדמה כאן מרחף בכנפיים היצוקות המאפשרות לצופה להכנס ביניהן ולרגע לשכוח.
אושרת כהן מיישוב בבנימין יוצרת בתים שבריריים מחרס לבן העומדים על נטיפי זכוכית מותכת ובבת אחת נדמה שהם עומדים באוויר בתחושה של בכי. הם מייצגים את חוסר היציבות שמתיישבים חשים בשעה שבכל רגע ניתן לעשות משא ומתן על בתיהם ולהעתיקם הנה והנה או להשמידם לגמרי.
ליאורה טליה מזיג מתל אביב, ציירת פיגורטיבית, יצרה דיוקן עצמי יושבת ליד השולחן בביתה אל מול מאוורר אליו מחוברים גרביים 40 דנייר המתעופפות ברוח הנה והנה. מזיג מספרת על הדילמות שלה כחוזרת בתשובה להתמודד עם הגרביים החונקים בחום יולי אוגוסט במישור החוף ומצד שני להתמלא ברוחניות.
אנה רות פקטורוביץ הגיעה מרוסיה לישראל עם הפרסטרויקה היישר לעיר חולון, אך הבינה ביחד עם בעלה כי הבית שלהם צריך להיבנות על יסודות יהודיים, והם עברו לגור ביישוב יסודות. את הדיאלוג עם הבית ועם התפיסה שלו כמרחב מוגן אישי ולאומי אחרי נדודים ארוכים היא מייצגת בעבודות קולאז' של בית בסדרה של 8 ציורים.
מלכה גל ברגמן החלה לצייר בשלב מאוחר בחייה, והיא אמיצה להתבונן אל המראה ביצירתה: הנשים הצובאות מתוך געגועים אל העבר. הדימוי של אישה מול מראה המתבוננת ובוחנת את עצמה, מרפרר כמובן אל מדרשי ספר שמות ואל האופן שבו נשים העזו באומץ רב לבנות את ביתן ולהביא את הגאולה.
רחל סנצז מגיעה מדרום אמריקה אחרי ילדות של נדודים ב-22 בתי ספר בתשע שפות שונות. היא מתיישבת בירושלים ומרגישה שהיא נודדת בתוך העיר הזו שלא מפסיקה להפתיע ולאתגר. למזלה, גלריית רוזנבך לוקחת עליה חסות מקצועית. כדי להמשיך לחקור את נופי הים מזכרון ילדותה, במשיכות אקספרסיביות בנוסח האמן האנגלי טרנר.
התערוכה מהווה מעין סייסמוגרף רגיש לתקופה היסטורית שבה נושאים בנאליים כמו 'בית' הופכים אקוטיים.
איור שער: ללא כותרת. צבעי שמן על קנבס. רחל סנצ׳ז, 2024
