זה קרה בבוקר חורפי אחד, בכניסה לסמינר הליטאי החשוב בירושלים שבו למדתי. היינו חבורה של כמה תלמידות, ממהרות להספיק להגיע בזמן, כשמורה עצרה אחת מאיתנו. היא הצביעה בחומרה על מגפיה שלא תאמו את כללי התקנון ושלחה אותה הביתה להחליף, מלווה אותה במשפט האל־מותי "לא ככה נראית בת בית יעקב". הנערה הסוררת פנתה לביתה בבושת פנים ואנחנו התקדמנו לכיתה. רק אחר כך גילינו שאת אותן מגפיים בדיוק נועלות עוד מספר לא מבוטל של תלמידות בסמינר.
אני זוכרת שהסברנו אז לעצמנו את האכיפה הבררנית של אותה מורה, בעזרת ההסבר הישן והטוב, שבכל חברת תלמידות יש "שעירה לעזאזל". כזו שמעשיה לא בהכרח מרדניים יותר משל אחרות, אבל משהו באישיות שלה מזמין הערות. או בשפה בוטה יותר של נערות בנות-עשרה: "יש לה פרצוף של אחת שמעירים לה".
התחושה הזו, שאדם זוכה ליחס לא בשל מעשיו או בחירותיו, אלא בשל "תווית" שהוצמדה לו שלא בצדק, היא מהתחושות הכי קשות ושוברות האמון שיכול אדם לחוות.
לאחרונה נזכרתי בסיפור המגפיים בכניסה לסמינר. הזיכרון עלה בי סביב דיון באחת הסוגיות שהכי מטרידות את המרחב הישראלי בעת הקשה הזאת – סוגיית ההסברה. החל ממוצאי שבת שמחת תורה המדממת, הפך כל ישראלי מצוי למסבירן מטעם עצמו. המדינה כולה הוצפה בתשובות, נימוקים ונתונים, שמטרתם לחשוף את העולם שבחוץ לסיפור האמיתי ולגרום לו להכיר בגודל הזוועה.
די מהר גברה התחושה שמאמצי ההסברה לא בדיוק מצליחים להשיג את המטרה, ושהנסיונות לשכנע את העולם בצדקת היציאה למלחמה לא מספקים.
שנאת עשו ליעקב הפכה גדולה מכל טיעון, כשתופעת הדה-לגיטימציה למדינת ישראל לא רק שאינה פוחתת בצל האסון, אלא אף עולה ומתגברת. תחושות האמפתיה וההזדהות, שבעינינו מוכרחות היו להיות מופנות כלפי קורבנות הטבח והחטופים, הופנו באורח פלא לצד האויב. ילדים מעזה נכנסו עמוק ללב אומות העולם, משאירים את ילדי בארי וניר עוז מחוצה לו. הדיון הבינלאומי שש לעסוק בלגיטימיות של המלחמה ולא בזוועה שקדמה לה.
האוניברסיטאות בארצות הברית התגלו כמעוזן המרכזי של הטענות המופרכות. דווקא במקדש הידע, הנתונים וההוכחות, התגלתה אטימות ועצימת עיניים לאמת.
נדמה היה שפוליטיקת הזהויות, השוטפת אזורים אלה בשנים האחרונות, היא שעמדה כמכשול בפני מאמצי ההסברה. לאחר שנים של סימון "מדכא וקורבן" במזרח התיכון, כנראה היה קשה עד בלתי אפשרי להפוך את המשוואה על פיה. ומתוך דבקות בניסוח הישן, איש לא נתן לעובדות לבלבל אותו.
פוליטיקת הזהויות היא כנראה לא רק נחלתם של פרוגרסיבים בארצות הברית. הנטייה לסמן, לקטלג ולחלק את החברה בה אנו חיים היא נחלת כולנו. החלוקה יכולה להיות חיצונית או פנימית, סטריאוטיפית או עמוקה, תוצאה של דעה קדומה או היכרות. אך בכל מקרה, בסופה, החברה שלנו מחולקת ומסומנת היטב.
כמה קשה לנתק את הזולת מהתווית שאנו רואים בעיני רוחנו על מצחו, ולהצליח לראות את האדם שבו. ללא חלוקה לשבטים, קבוצות ורקעים.
ואולי, כך מלמדים אותנו מאמצי ההסברה הכושלים, הכי קשה זה לקלף תווית קיימת. להסכים לפתוח את המוסכמות הישנות והדעות הקדומות, ולהצליח להיפתח לרעיון חדש, אפילו הפוך מזה שהורגלנו בו.
כאנשי חינוך וכהורים אנו נוטים לראות בעוללים שלנו את המבוגרים שהם עתידים להיות, ומתקשים לא פעם להביט בהם כעולם חדש. כזה שבחירותיו, דרכו ואופיו עוד לפניו.
עידן האי־אמת, שבא לעולם בעקבות אותה פוליטיקת זהויות, כאן כדי להזכיר לנו שיש בכוחן של תפיסות שאימצנו חזק מדי ורעיונות שקנו אצלנו מקום של כבוד, לטשטש לנו את תמונת המציאות.
כדי לאהוב בלי תנאי ולהצליח להאמין בילדים שלנו, וגם בעצמנו, אנחנו מוכרחים לפעמים לשכוח את הסיפור הישן, ולתת צ'אנס לזה החדש להיכתב.
איור: Shutterstock
