ערב פסח, החג שבו אנחנו מקיימים את מצוות 'והגדת לבנך', נראה לנו כמו זמן טוב לנסות להחזיר את הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, אל מחוזות בית אבא, הרב ישראל מאיר לאו שליט"א. אולם כשאנחנו שואלים את הרב מהו הזיכרון החזק ביותר שהוא נושא איתו משם, הוא מתקשה לענות על השאלה. "כל מה שאני, זה תבנית נוף הולדתי. זה פשוט לא נכון לבחור זכרון אחד. אנחנו גדלנו בתל אביב: קודם כל בבית של סבא, הרב יצחק ידידיה פרנקל, וסבתא הרבנית. זה היה בית של רב חם וחכם, בית פתוח לכל צרוע וכל זב, פשוטו כמשמעו, כולל זוג דלים שמבקשים לערוך חתונה בליל בדיקת חמץ. החופה שלהם נערכה בבית של סבא וסבתא שלי, ואחרי החתונה כולם הפשילו שרוולים והתחילו לנקות שוב לפסח.
"משם זה ממשיך, שייבדלו לחיים ארוכים, לאבא ואמא. אני זוכר את אסירי ציון הראשונים שהגיעו וישנו אצלנו בבית. ההורים סגרו מרפסת, והם היו אצלנו כחלק מהבית. גדלנו בבית שמצד אחד היה ציבורי, ומצד שני היה פרטי לגמרי, עם שולחן שבת שמוקדש לילדים ולמשפחה. כך שבאמת בלתי אפשרי להצביע על זכרון אחד ולומר – זה הדבר".
השיחה עם הרב מתקיימת בלשכתו. דיוקנאות שני סביו, הרב ידידיה פרנקל, רבה הראשי של תל אביב, והרב משה חיים לאו, רבה של פיוטרקוב שנרצח במחנה ההשמדה טרבלינקה, משקיפים עלינו. "נקודה באמת משותפת גם לבית של סבא וגם לבית של אבא זו התמסרות לציבור בלי תחושה של 'מגיע לי', ובלי תחושה של: 'אז מה יצא לי מזה?' זה לא קיים. ואני משתדל גם קצת ללכת בדרכם. כשסבא, הרב פרנקל, נפטר, הוא הוריש דירה בדמי מפתח. מכל שנותיו כרב, אפילו דירה לא הייתה לו".
שתי תמונות נוספות הביא עמו הרב ללשכה, תמונת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון לישראל ודמות מפתח בעיצוב הרבנות הראשית, ותמונת הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג "יוצק התוכן בקום המדינה לחוק נישואין וגירושין". "רציתי את דמויותיהם לנגד עיניי", הוא אומר. ממול הרב תלויה תמונת דיוקנו של הרב שלמה זלמן אוירבך, "דמות מופת, שזכיתי להיות קרוב מאוד ולראות מאוד הרבה הנהגות והבנה", ותמונה נוספת של רבי' חיים קניבסקי "שתמיד האיר לי פנים". אנו נפגשים ימים ספורים לאחר ציון שנה לפטירתו של הרב, מה שמוביל באופן טבעי לשאלה על מנהיגות ביום שאחרי, והאם ישנה כזו. "אין דבר כזה אובדן מנהיגות! אני זוכר שכל פעם אמרו את המילים הללו כשנפטרו גדולים של הציבור החרדי, בפועל התגלה איך הקב"ה שותל דור ודורשיו. תמיד יש. וחשוב שלכל אחד יהיה את ה'עשה לך רב' שלו. שאף אחד לא יחפש לפטור את עצמו בדברים שכאלו.
"אבל אולי אדגיש נקודה אחת שראיתי אצל ר' שלמה זלמן. יש הערה של ר' מאיר שמחה, בעל ה'משך חכמה' – הוא אומר את זה על האמור בפרשת תזריע: 'וראה הכהן את הנגע, וראהו הכהן וטמא אותו'. אומר ר' מאיר שמחה: למה כתוב: 'וראה הכהן', ואז 'וראהו'? הוא אומר: 'וראה הכהן את הנגע' – קודם כל, תסתכל אם הנגע הזה צהוב, שחור, האם הוא נגע פסול או לא. ואז, אם החלטת שהנגע הזה הוא בעייתי, עכשיו 'וראהו' – תסתכל על האדם. לפעמים זה יכול להיות שהוא חתן בשבעת ימי המשתה, כתוב בהלכה שלא מטמאים אותו בצרעת. יכול להיות שזה זמן לא מתאים כי עכשיו ימי הרגל ולא מבטלים שמחה. יש פה הדרכה לרבנים. ופה גם הפנייה שלי אל רבנים שפונים אל הציבור שנקרא חרדים בעולם המעשה: צריך 'וראה הכהן' עם 'וראהו' – יש כאלה שאם אתה תחמיר להם, אתה תשבור להם את הכול. יש כאלה שאם אתה תקל להם, הם ייקחו מכאן פתח להקל בלי סוף".
שוב ושוב בשיחתנו תעלה חשיבות נושא הרב וההנהגה, במיוחד כאשר מדובר בציבור החרדי העובד.
"אדם צריך שיהיה לו רב", אומר מי שכיהן כרב העיר מודיעין ובקרוב יסגור עשור בכהונתו כרב הראשי לישראל. "רב שלוקח אחריות, שמכוון, רב שמכיר את האדם, שמכיר את הקהילה. ראיתי את זה כרב עיר: קהילה שהיה לה רב, נבנתה. קהילה שאין לה רב, לא החזיקה מעמד, לא שרדה. קהילה צריכה רב, זו המציאות".
בנוסף לחשיבות קיומו של רב בקהילה, הרב לאו מאמין גם בקביעת מסגרת לימודית מחייבת, גם למי שבחר לצאת לעבוד. "ראש הישיבה בפוניבז' אמר לי: "כשקם נושא הכולל־ערב, הייתי מאושר, כי אמרתי לעצמי: בחור באווירה חסידית, שיוצא לעבודה, קודם כול הרב'ה עדיין ממשיך ללוות אותו. שנית, יש לו בשטיבל הפסקה של שעה בין שחרית לקריאת התורה – של לימוד, יש לו את המסגרות המינימליות שעליהן הוא שומר, וזה עוזר לו". הוא המשיך ואמר: "בציבור הליטאי, כשבחור יוצא לעבודה, הוא יוצא, הוא פשוט מתנתק לגמרי. זה כואב. אנחנו מאבדים את האנשים. וכשקמו כוללי הערב שמחתי, אבל לצערי, מה שראיתי בפועל, זה שהכולל ערב זה סדר שלישי לאברכים. זה לא סדר לעובדים. מבחינתי כוללי הערב פספסו את מטרתם". הרעיון היה להקים את זה לציבור שיוצא לעבודה, שאין לו את האדמו"ר ואין לו את השטיבל, שלא יאבד את בית המדרש. וזה חבל".
אז מה בעיני הרב הפתרון הנכון לשמירה על המסגרת?
"הפתרון הוא שכל אחד שיוצא, ישמור לעצמו מסגרות. אני זוכר את עצמי כשהלכתי לטירונות, קיבלתי על עצמי שתי קבלות יומיות של לימוד יומי, שיהיה מה שיהיה – אני אעמוד בהן. קיימתי את זה גם בימים עמוסים. וזה עזר לי לשמור את עצמי, לזכור את הבסיס, גם כשאתה מאוד מאוד עסוק. מי שיכול להגיע למסגרת לימודית, זה הטוב ביותר. יש היום כל כך הרבה אפשרויות של חברותות מחייבות. הלימוד לבד הוא בעייתי קצת, כי קל לדחות משום שעכשיו הוא עסוק מאד בדבר כזה או אחר. לכן צריך שאנשים יקבעו לעצמם חברותות שמחייבות אותם, שיקבעו לעצמם מסגרת או מחויבויות לימוד.
"דבר נוסף משמעותי: קהילה. זה פיתוי גדול מאוד עבור אלה שגרים במקומות עם מניינים בלי סוף – גם במנחה, גם בבוקר, גם במעריב – אתה תופס פה, תופס שם. וכך גם בשבת. זה פיתוי גדול, וחבל. חשוב מאוד לשמור על תפילה בציבור, אבל אתה חייב גם למצוא את עצמך בקהילה ולהיות חלק ממנה. ישנם מקומות שמתארגנת מלכתחילה קהילה כזו והקהילה נותנת לאדם את הסדר. ואז הבן בא עם האבא, ולא מרגיש שהאבא הוא סוג ב', ויש לאבא מה להראות לו בבית הכנסת".
תמיד היו חרדים שיצאו לעבוד. מה ההבדל בין החרדים העובדים של פעם להיום?
"ראשית, פעם היה ברור שיש עבודה ויש בית. היום, ההתפתחות הטכנולוגית הביאה את העבודה אל הבית, ולכן האנשים מסוגלים לעבוד גם בבית וקל להמשיך לעשות את זה. ואז מאבדים את הבית, והילד מתחנן לאבא שהוא צריך כמה דקות. פעם היה ברור: הולכים לעבודה, נמצאים בעבודה בוקר ואחר הצהריים, אבל אחרי זה נמצאים בבית. היום חלה בנושא התפתחות לא בריאה. מציאות שאנשים פחות נמצאים בבית, פחות קשורים לבית, וגם כשהם נמצאים פיזית בבית, הם נמצאים במקום אחר.
"דבר שני – הרחוב היום הרבה יותר מושך ממה שהיה פעם. אני נולדתי וגדלתי בתל אביב. אף אחד מחברי הכיתה שלי לא נשאר לגור שם וזה אומר משהו. אי אפשר להשוות את התקשורת והעיתונות שהייתה כשאני הייתי ילד בתל אביב למה שיש היום. העולם נמצא במקום אחר, וברגע שהעולם במקום אחר, אז המציאות היא שההתמודדויות קשות פי כמה, הן לכאלה שאין להם את הבסיס האיתן של בית המדרש, והן לאלו שרוצים לפתוח לילדים שלהם אפשרויות, אבל צריכים בשבע עיניים לשמור בתוך ומול האפשרויות הללו, לשמור על הילדים".
איך עושים את זה בצורה הכי נכונה?
"כמו שהזכרתי קודם – בית כנסת וקהילה מסודרים, מחויבויות של לימוד תורה וקשר לרב. להיות קשור לרב, וגם לחנך את הילדים שיש רב, שאנחנו נשמע מה הרב אומר. ולא פחות חשוב מכל מה שאמרתי: להתפלל על זה".
"צריך להסתכל על הבן אדם"
אם אנחנו עוסקים ב"והגדת לבנך", אחד הנושאים הבוערים והכואבים בנוגע לחרדים בעולם המעשה הוא נושא מסגרות החינוך לילדים, כאשר מוסדות מסוימים עדיין מסרבים לקבל ילדים לחרדים עובדים. הרב לאו, לדבריו, מכיר היטב את הבעייתיות.
"אני בוש ונכלם בדברים מסוימים שקיימים בציבור. אם זה בסיפור של עדות, שזה דבר שאני לא יכול לקבל, אם זה סיפור של בן של אדם שהוא אברך באישיותו: הוא עובד, אבל הוא נשאר בן ישיבה. מעבר לכך, מי אמר שתמיד הבית הוא הקובע כשאתה מקבל ילד לישיבה? בוא תסתכל אולי על הילד עצמו.
"מצד שני, אמר לי מישהו פעם ביטוי כזה: זו לא חוכמה להתעסק רק עם ילדים שהם ילדים מקסימים מבתים טובים. ואמרתי לו: אבל מצד שני, בחינוך מותר לי גם לחשוב על הבן שלי, ולהגיד: אני לא מחפש את החוכמה, אני מחפש מקום טוב לילד שלי. אני מחפש שיהיה לו טוב, ואם חברים עלולים ללמד אותו ולהכיר לו מושגים שאני לא רוצה שהוא יכיר, אז כל אחד צריך לעשות לעצמו את החשבון הזה. הורה גם צריך לשאול את עצמו האם הוא רוצה באמת שהילד יתקבל ויהיה חריג בכיתה. אם היה מיקס שלם בכיתה, זה דבר אחד, אבל ברגע שאין לך את הדבר הזה, אלא רוב הכיתה היא כיוון אחד, ושניים-שלושה חריגים… אגב, אני גם לא מצליח להבין כל כך את המושג "חרדים עובדים"…".
אצלנו מכנים את זה "חרדים בעולם המעשה".
"חברי הכנסת החרדים או אלו שעוזרים להם, הם לא עובדים? הם עובדים – הם עובדים למען הציבור. אני מעריך את זה, אני מודה להם. זאת אומרת, החלוקה הזאת של כביכול מי שעובד בתחום כזה, אז הוא בסדר ומי שעובד בתחום אחר, הוא לא בסדר, היא לא הגיונית. לא, אתה צריך באמת להסתכל על הבן אדם, והאם הבן אדם מצליח לשמר לעצמו את המושג שיש לו רב, שיש לו קהילה, שיש לו את הקביעות־עיתים לתורה חוק ולא יעבור. אז תסתכל על הבן אדם ואל תסתכל על הכותרת הכללית הזאת".
בעשור האחרון, התופעה של נוער נושר מאוד התרחבה בציבור החרדי. מה אפשר לעשות כדי לסייע לאותו נוער?
"אחד הנושאים הכואבים לי ביותר בבית הדין זה הסיפור של ילדים שהוריהם עוברים הליך של גירושין. אני שקוע ימים ולילות בתיקי בית דין, ומנסה תמיד לראות מול העיניים את הילדים ואת ההורים. והמציאות היא שהילדים נפגעים. ילדים כאלו – אם אתה לא נותן להם מסגרת, לצערי אתה פוגע בהם, ואז מעבר לפגיעה של הניתוק, הם גם מגיעים למקומות האלו. כך שכאשר אני פוגש את המושג שנקרא נוער נושר, אני רואה אותו גם בזווית אישית, בכך שאני לעיתים מתפלא לעצמי, אם לא אני גרמתי קצת לנשירה של הנוער הזה, בהחלטות בית הדין. ובכל פעם אני חושב על זה וקורא עוד פעם את התיק, ומנסה… ואני מודע לזה שלפעמים אתה יכול לעשות רק את המקסימום שאתה יכול.
"אבל לא רק נערים כאלו מגיעים להיות נוער נושר. יש עוד הרבה גורמים מסביב. והגורמים הללו באמת גורמים לכך שהמספרים גדלים. ברור לי דבר אחד: שנוער שירגיש שהמחנך שלו אוהב אותו, שהרב אוהב אותו, שההורים אוהבים אותו – גם אם הוא יתרחק, אף פעם זה לא יהיה רחוק מדי".
אולי צריך להקים עוד מסגרות לנוער הזה?
"קודם כול, קמות כל הזמן. יש מסגרות, וצריך באמת לעודד אותן, ולא להסתכל עליהן בתור סוג ב', ג'. חברי לכיתה בבית הספר היסודי, יעקב אשר, לימים ראש עיריית בני ברק וחבר הכנסת, בשבתו כסגן ראש עיריית אלעד הקים בעיר מחלקה לנוער, והעמיד בראשה אדם מקסים בשם יחיקם גמליאל. הבחור הזה הפך את הטיפול בנוער באלעד בצורה לא רגילה והם המשיכו בזה גם בבני ברק. מי שזוכר איך נראו הרחובות בבני ברק בפורים לפניהם ואיך הם נראים היום, מבין שצריך לנשק לאנשים כאלה את הידיים ולהגיד: תודה, תמשיכו הלאה, אתם עושים עבודת קודש. ורק לעודד. אז זה קיים. אני ראיתי את המהפכה בשני המקומות הללו.
"אם ילמדו מהם ויתנו את הכלים, ובבתי כנסת לא ירחיקו את הנוער הנושר אלא יראו בהם חלק מהקהילה, אין לי ספק שכשהם ירגישו אהבה ויחס, העולם נראה אחרת. הקורונה מאוד ניתקה בין הנוער לקהילה, גרמה להרבה קהילות להיפגע. לימוד בזום זה לא זה. אני לימדתי הרבה מאוד בזום. זו ברכה, זה עזר לשמור, אבל ברגע שהיה אפשר לחזור, היה צריך לחזור לבתי הכנסת, למקומות לימוד, לשיעורים. הדור הזה, הקורונה עשתה בו שמות, וגם התפתחות הטכנולוגיה עם הקורונה".
"לא נתקלתי בשנאה"
זו קצת שאלה ל-2020, אבל אם הזכרנו את הקורונה, איך הרב ראה את המצב של השנאה כלפי הציבור החרדי? ראו בהם מפיצי מחלות, גידרו את בני ברק.
"מאוד כואב לי הדבר הזה. כל חיי אני מתאמץ לצמצם את השנאה. וכואב לי שהמילה הזאת בכלל קיימת. לצערי, משתמשים יותר מדי במילה הזאת גם במקומות שהיא מאוד נכונה וגם במקומות שהיא אפילו לא מתחילה. בגלל זה, מהיום הראשון שלי ברבנות, אני הולך למקומות שרבנים מעולם לא היו שם. אני נמצא בקיבוץ מזרע באופן קבוע, ואני מגיע לכל מיני מקומות, מנסה לנפץ כל הזמן את החומות ולהסביר לאנשים, בלי התנצלות.
"בתחילת דרכי ברבנות ביקשתי מהקב"ה דבר אחד: אני רוצה מאוד להאהיב שם שמיים על הבריות, אני רוצה מאוד לא לטעות חלילה באות אחת מדבר ה'. אבל הבקשה שלי ממך, אלוקים, היא להצליח לחבר בין כולם. וזה נכון שמיום ליום זה נעשה קשה יותר, כי אם הדורות הקודמים עוד זכרו את סבא עם התפילין, הדור של היום קצת פחות. לכן אני מתרגש ונענה תמיד לבקשות של הרב שלמה רענן מארגון איילת השחר כשהוא מבקש ממני להגיע לאיזשהו מקום. אני מאוד משתדל להגיע, כי אני יודע שזה נעשה מרצון לחבר בחזרה, לחבר את האנשים. ואני יכול להגיד דבר אחד: בעיקר בתקופת ראש השנה ויום כיפור יוצא לי להסתובב במקומות שונים, ואני חושב שהעם שלנו בריא הרבה יותר ממה שמצטייר בתקשורת ובהנהגה הפוליטית. לא נתקלתי בשנאה. יש סקרנות, יש חוסר הבנה, חוסר ידיעה, אבל לא איבה. רוב העם בפועל, כן מעניינת אותו המסורת. רק מה? צריך להגיע ובאמת להסביר. אני משתדל לעשות את זה ואני לא היחיד".
רגע לפני סיום כהונתך, אתה חש שהצלחת להטביע חותם בבתי הדין הרבניים? במיוחד בכל מה שקשור לנישואין וגירושין?
"לפני שנכנסתי לבית הדין הגדול, לא היה סופר גיטין בבית הדין הגדול, כי אף פעם לא היו גירושין בבית הדין הגדול. מאז שנכנסתי, יש בכל שנה למעלה משלושים גיטין. אנחנו לא מחזירים את התיק לאזורי ומחכים, אלא נותנים גט במיידי. בתחילת כנס הדיינים אני אומר להם תמיד: יש לכם סברה, ראיה יפה, פסק דין שכתבתם – את זה תשמרו לספר. משימתכם בבית הדין היא לסיים תיקים, לסגור, לסיים את הסכסוך, להביא אותם להסכם, להביא אותם להכרעה – או הכרעה או הסכם, אבל לסיים תיקים. ובפועל, בבית הדין הגדול בשעה 12 היה נגמר יום הדיונים, היו סוגרים. לא כך היום, אצלי אנחנו סוגרים, מביאים אותם להסכם או להכרעה, אבל מכריעים. מסדרים גט ויוצאים לחיים ולשלום. וזה מאמץ גדול. בתי הדין היום יעילים הרבה יותר ממה שהיו. אני חושב שכל מי שמגיע לשערי בית הדין, לא יכול שלא להרגיש את זה, למרות שיש עניינים טכניים שגם עליהם אנחנו משתדלים להתגבר".
"לא פשוט להיות גם אבא וגם אמא"
את שיחתנו קוטע צלצול הטלפון של הרב. הוא עונה באופן מיידי לבנו הצעיר, שמבקש להתייעץ איתו בסוגיה יומיומית. בשנה האחרונה הוא משמש לילדיו כאם וכאב. בפסח אשתקד הוא נפש עם משפחתו ביוון. רעייתו הרבנית עברה שם אירוע מוחי מורכב, היא הוטסה לארץ באופן מיידי. "זאת הייתה חופשה שהיא מאד רצתה וביקשה, היה חשוב לה לצאת לנופש עם הילדים. הקב"ה איתנו כל הזמן. אנחנו מרגישים אותו מלווה אותנו כל הזמן. ההתגייסות של תפילות, של תהילים, של מצוות, של הפרשות־חלה, שנעשו למען אשתי – הביאו אותנו הרחק מעבר לתחזיות של הרופאים. התחזית בהתחלה הייתה קשה מאד, אפשר לומר שכבר הכינו אותנו לפרידה… אבל עם הכל ואחרי הכל, הגענו עד הלום. ובעז"ה אני מאמין שהמשך התפילות והמעשים הטובים יביאו אותנו גם הלאה, ובעז"ה נזכה שהיא תשוב לאיתנה בשלמות.
"זה לא פשוט להיות גם אבא וגם אמא. אני מנסה למלא את מקומה גם עבור הילדים שעוד בבית וגם עבור הילדים שנישאו. הניסיון שלי הוא ללכת בעקבותיה גם בעשיית החסד. כמה שידעתי שהיא פעילה בחסד, לא ידעתי כמה. אני מנסה מאד להגיע לכל המשפחות שהיא הייתה עוזרת להם, אם זה בראש השנה, אם זה בחנוכה, אם זה בפסח.
"מאז האירוע לא ביטלתי שיעור אחד, לא ביטלתי ישיבת בית דין אחת", הוא מוסיף. "גיליתי הרבה מאוד אנשים טובים. ולא שלא ידעתי שהם קיימים, אבל שמחתי לראות את זה שוב. ואנחנו ממשיכים הלאה. אני רואה עד כמה התפילות וכל הדברים הללו עוזרים, כי הרופאים בכל פעם "נאלצו" לעדכן את התחזיות שלהם, ובכל פעם ב"ה היא עברה אותן והפתיעה. אז עכשיו צריך להמשיך הלאה".
בחודש אב התשפ"ג יתקיימו הבחירות לרבנות הראשית, ובלשכה הזו ישב רב אחר. להיכן הרב ממשיך מכאן?
"אמשיך בעז"ה כמו כל ימיי, להשתדל להגדיל כבוד שמיים בעולם".
צילומים: שלומי טריכטר
